סוף עונת התינוקות

כשצץרץ היה קטן כמו בתמונה הוא היה הרבה יותר הגיוני ומעשי מכפי שהוא היום. כשהוא היה קטן ולא התבייש לפחד הוא טען בהיגיון בריא שהוא לא רוצה להיות חייל כי חיילים מתים במלחמה והוא פוחד למות.

אנחנו צחקנו כי הילד היה נורא חמוד כשאמר את זה בשיא הרצינות והבטחנו לו שיהיה בסדר ובשקט בלב קיווינו שאולי עד שהוא יגדל לא יהיו יותר מלחמות?

והנה, דווקא היום, אחרי שהוא צמח לגובה, ופיתח שרירים ודעות וזיפי זקן, הוא הפסיק לפחד ואין משהו שהוא משתוקק לו יותר מאשר להיות חייל גיבור.

לפני כחודשיים הוא הלך לגיבוש צנחנים, חזר מרוצה מאוד מעצמו, ומאז הוא נעשה קצת אובססיבי לדואר, כל יום הוא בודק את התיבה, וכל יום מתאכזב מחדש שאין תשובה מהצבא.

אני דווקא שמחתי, קיוויתי שכל עכבה לטובה ושעם קצת מזל הם לא יראו איזה ילד מדהים הוא, יפסלו אותו בגלל איזה סיבה אידיוטית והוא ישרת במקום נחמד וקל יותר.

בסדר, אם בא לכם תקראו לי אימא רעה, אבל לפחות אני לא דו פרצופית, אמרתי לו ולכל מי ששאל שאני לא רוצה שהוא יהיה קרבי, ואני פוחדת, ואני רוצה שלתינוק שלי היה שירות קל ונעים, ועדיף קרוב לבית.

התינוק (שגדל בשנים האחרונות עד לגובה מטר שמונים ופיתח שרירים ודעות מיליטנטיות לתפארת מדינת ישראל) דווקא הבין אותי ולא כעס, אבל זה לא הפריע לו להמשיך לרוץ לתיבת הדואר ולבדוק אותה בקפדנות.

והנה, לפני כמה דקות הילד מתקשר, מאושר מאוד, ומבשר לי שחברים הגיבוש (הוא בקשר איתם מאז) נתנו לו מספר טלפון להתקשר אליו כדי לקבל תשובה, וכמובן שהוא התקשר מיד, ושמח מאוד כשאמרו לו שהוא התקבל.

הילד מאושר עד הגג, אבל אני לא, אני לא שמחה כלל, ואם יש למישהו בעיה עם זה אז שישב עליה.

לא רוצה חייל גיבור בבית, מספיק היה לי שלילי הייתה גיבורה בקרקל וסיימה את השירות עם שברי הליכה, ואיך עוגי סיים אותו כולם כבר יודעים, ועכשיו גם התינוק שלי?

לא שמחה בכלל.