זרם תודעה עצוב

כמה מוזר להתעורר בבוקר שבת אביבית לקול רעמים, גם אתמול ירד גשם, אבל אחר כך היה יפה וחמים וחשבנו שזהו, נגמר, האביב חזר אבל עובדה שלא. אני שוכבת במיטה, מנסה להחליט אם חם לי או קר לי, מחליטה שבעצם קריר ומברכת את עצמי שהתעצלתי להחליף בגדי קיץ וחורף, תוהה אם יהיו אנשים שיבואו לקנות או שכולם יפחדו מהגשם ויהיה לנו יותר זמן לחתוך יערות.

זו עבודה איטית למדי ודביקה. עבדנו בה אתמול אחרי הצהרים, ובטח נתעסק בזה גם היום, ובעצם אפשר לדחות, אבל אז מצטברות המון יערות ולא כדאי…

אני חושבת על המכון, ועל הסדרים החדשים שעשינו בו ומה עוד צריך לעשות – למסגר תמונות, לנקות את החלונות, לקנות צמחים לאדניות שעומדות בחוץ, לחפש רשתות מתכת שהמטפסים שעדיין לא קנינו יוכלו לטפס עליהם וליפות מעט את המבנה התעשייתי המכוער שאנחנו שוכנים בו.

ועוד לא חשבתי על כל הסידורים והריצות שמחכים לי מטעם העבודה… הימים שלי עמוסים מאוד, מתזזת בין העבודה, ובין משימות הבית, ותמיד יש עוד משהו שצריך לעשות במכון… אבל מתחת לכל זה כוסס עצב שאני מנסה להדחיק בכל כוחי, עצב ואשמה בגלל עוגי המסכן.

אני יודעת שגם ג'ינג'י חושב עליו ללא הרף, דואג בגללו, שואל את עצמו אם לא היינו יכולים לעשות משהו אחרת. אנחנו מדברים על זה קצת מידי פעם אבל בעיקר שותקים. הרי את הנעשה אין להשיב ואנחנו עייפים ממלחמות ומאבקים, אפשר להגיד שנכנענו.  

לפני כמה ימים ג'נג'י הזדמן במקרה לעיר בה גרה אימו הביולוגית של עוגי, על פי עצתי הוא התקשר אליו ונפגש איתו ועם הוריו הביולוגיים. הוא חזר מזועזע ועצוב. הילד עדיין משתקם, רזה מאוד, מתקשה באכילה, ישן הרבה בגלל תרופות שהוא מקבל, סובל מסחרחורות. הדו"ח של מצ"ח טרם התקבל למרות שכבר עברו 90 יום שאחריהם, כך אמרו לנו, הם היו אמורים לתת סיכום של המקרה כדי שאפשר יהיה להתחיל לטפל בנושא הנכות שלו.

עוגי כבר לא חייל, עכשיו הוא בטיפול משרד הביטחון והם לא ממהרים. אנחנו בקשר עם עורך דין ומנסים לקדם את הנושא אבל הכל הולך לאט כל כך… בינתיים הוא חי אצל אימו הביולוגית, מתקשר מידי פעם, אבל עדיין לא בא לבקר. אתמול כשחזרנו מהמכון הוא התקשר וסיפר שנסע לדרום, לקרובי משפחה של אימו הביולוגית, יש להם חווה עם סוסים והוא אוהב להיות שם. אולי זה יהיה הפתרון בשבילו? מקום שקט עם הרבה בעלי חיים? שם הוא יוכל להתאושש ולבנות לעצמו חיים?

ג'ינג'י סיפר שהוא מעשן והיא לא מונעת ממנו להרוס את הבריאות שלו ומעשנת איתו, ואפילו מתגאה בכך שעכשיו הוא לא צריך לשקר ויכול לעשן חופשי – ממש הישג כביר! היא הולכת לטיפול נפשי מזה שנים ולוחצת שגם הוא, בסוף הוא יהפך להעתק שלה, אושר גדול.

גם אביו הביולוגי מעשן, אולי זה גנטי, רק שצץרץ לא יתחיל גם לעשן. בעוד כמה ימים אנחנו אמורים ללכת לפגישה עם עובדת סוציאלית שאימו סידרה לו. אני כל כך לא רוצה ללכת, לא רוצה לראות איך הוא נהפך לנתמך סעד מקצועי, אחד שמחכה שהמדינה תעשה בשבילו, ותסדר לו, ותטפל בו. יש אנשים כאלה, בני אדם שלא מסוגלים להשתלט על חייהם, וטוב שיש מי שמטפל בהם, אבל למה הילד הזה שהשקענו בו כל כך הרבה זמן ואהבה ומאמצים צריך להידרדר לזה?

רק עכשיו אני מבינה שנלחמנו נגד הגנים שהורישו לו הוריו, נגד ההיסטוריה הדפוקה שהוא גרר אחריו, מהרגע שהוא הגיע אלינו נלחמנו בגורל שמיועד לו והפסדנו.

הוא מחק בירייה אחת את כל מה שניסינו לבנות, הרס ברגע פזיז אחד את כל ההישגים שלו וחזר למקום ממנו בא. אין לי מושג איך הוא מרגיש אבל אני מרגישה שנכשלנו וזה כואב, מאוד.

 

50 תגובות בנושא “זרם תודעה עצוב

  1. יש גיל גם אם הוא גיל צעיר שכבר אין שליטה על  אדם אחר אפילו אם זה הייתם אתם שכיחוונתם וחינכתם
    אתה לא יכולה לקחת אחריות יותר ממה שלקחתם
    הבחור לא ילד צריך לזכור
    הוא יצא מידיכם ומאחריותכם והלך לצבא ושם קרה לו מה שקרה
    אני אגב לא רואה בעובדה שהוא מעשן הדרדרות מוסרית,אז הוא מעשן,זה עניין קטן
    אני באמת מאמין שהוא ימצא את דרכו,לטוב או לרע ואתם את שלכם עשיתם,השקעתם מאמץ כביר,נתתם כלים ואהבה
    אז איך את מרגישה כשלון?
    את צריכה להיות גאה
    זה שהבחור פנה בניגוד לדעתך למקום אחר זו בעיה שלו,לא שלך  ואת לא צריכה להאשים את עצמך בדרך שהוא בחר ללכת

    אהבתי

    1. עישון לא מעיד על הדרדרות מוסרית כמובן אבל הוא התמכרות לא בריאה ודי מסריחה.
      מצער אותי שהוא לא מסוגל להתנער ממנה.
      כואב לי איך הוא הרס את בריאותו ופגע בעצמו  

      אהבתי

  2. אל תחושי כישלון, הילד עושה ניסויים בחייו, כל מה שנתתם לא ירד לטימיון, הוא מתמודד עכשיו עם הזהות שלו, זה לא קל להיות ילד שויתרו עליו, הוא רוצה לחוש זה שבוחר, והוא עושה עוד ניסוי של אהבה, לבדוק מדוע בחרתם בו, האם אתם באמת אוהבים אותו, אל תישברי עכשיו, זה חלק מה’חבילה’ שלקחת על עצמך. אולי הוא חש ש’אכזב’ אתכם? שלא ’מגיע’ לו משפחה כמוכם?

    אהבתי

  3. עצוב
    אומרים שילדים מתתנתקים מהורים כדי לחזור אליהם. אני חושבת שאת צריכה לדבר אתו. לא להטיף מוסר, פשוט לדבר ולהגיד שאתם אוהבים ומקבלים אותו כמו שהוא.
    אולי תנסי להתיעץ עם אנשי מקצוע. בכל עירייה ובכל מועצה יש שירות פסיכולוגי למשפחה. הם לא רעים.

    ובקשר לגשם. אני ממרכז, אצלנו אתמול היה שמשי מאד וחמים מאד. היום גשום עליו גשם בקושי  בקושי. הייתי רוצא שירד יותר גשם.

    אהבתי

  4. גם אני מרגישה שאת קשה עם עצמך. נתתם המון, והזרעים הללו נזרעו בו. אני בטוחה שלאיטם ינבטו שוב. רק תשאירו לב ודלת פתוחה. תמיד אפשר לעזור לצאת מהבוץ. הוא מגשש, וחשוב שידע שיש עוד אופציות לחזרה, לקבלה, להכלה. לכם מאוד קשה. לא פחות מאשר לו. אני מחבקת אותו, ואותכם.

    אהבתי

  5. צער גידול ילדים.

    אני לא יודעת אם הגנים הדפוקים בהכרח ינצחו. זה לא משאיר ברירות, ויש סביבנו אנשים עם גנים דפוקים למדי שניצחו אותם ולא הפכו נטל על החברה.

    מה שכן, מצחיק איך ביותר מדי משפחות שאני מכירה, כולל אצלי, בין כל שלושה אחים יש אחד שנופל נטל, לא מסתדר בעצמו, לפעמים מערב את רשויות הרווחה ולא מאוד משתלב בחברה…

    השאלה שאני תוהה לגביה, היא- האם עוגי תמיד היה זה שמועד שלא יסתדר בעצמו? האם היו סימנים?

    יהיה בסדר. מקווה שיחזור אליכם. היא לא נשמעת השפעה כ"כ טובה, אמו.

    אהבתי

  6. אני חושבת שאת מקשה על עצמך. אם זה מקל, גם אני לפעמים מרגישה שנכשלתי עם הילדים, שטעיתי, שלא עשיתי מספיק. כל הורה.
    ואצלך לא רק שהמצב מורכב יותר אלה שאת ם בעיצומה של תקופה קשה במיוחד, אחרי ארוע טראומטי.
    ואני מקווה שתצליחי להכניס בו מוטיבציה .

    ואם זה מעודד גם, אז אני כן החלפתי בגדי קיץ וחורף.                                                                                                 

    אהבתי

  7. אני יכולה להבין את הרגשת הכשלון
    לקחתם ילד, השקעתם בו, לימדתם אותו להבדיל בין טוב ורע, לימדתם אותו לבחור
    והיום הוא בן אדם בוגר ובוחר בדרך הלא נכונה
    אולי הוא חושב שזו הדרך הנכונה עבורו
    (במקום להיות אצל המשפחה שגידלה אותו ותמכה בו כל השנים, להיות עם מי שלא עשה את זה)
    בגיל הזה אנשים עוד אוהבים למתוח את הגבולות עם ההורים שלהם ולעצבן (בלי כוונה).

    אני לא יודעת אם זה קשור לגנים
    זה קשור לאופי
    וממה שסיפרת עד כה, נראה שעוגי היה עושה לכם הרבה דווקא
    סביר להניח שזה היה בשביל למשוך תשומת לב
    אבל הוא לא תמיד חשב בדרך על מה שהוא עושה
    אגב, המון אנשים מעשנים בגיל הזה, לא צריך לעודד את זה, אבל בגיל הזה כבר מותר לו לעשות מה שהוא רוצה (טכנית)
    אם כי ההתנהגות שלו ממש לא מצביעה על בגרות ושליטה עצמית.

    אהבתי

  8. אבל זה באמת לא קשור אליכם
    זה משהו בסיסי שטבוע בעוגי
    משהו שהוא השאיר איתו מילדות
    במקום להשאיר את זה בעבר הוא לקח את זה איתו
    ולמרות שהייתם שם, וגידלתם אותו בהמון אהבה
    ועשיתם כל מה שהורים עושים
    למרות כל זה הדבר הזה נשאר

    וזו לא אשמתכם
    יש דברים שאי אפשר לתקן אותם ב100%
    אבל אפשר לנסות, ואתם בהחלט ניסיתם

    אהבתי

    1. כן, כיום אנחנו מבינים שלא הצלחנו כמו שחשבנו והעבר של הילד המשיך לרדוף אותו.
      הייתה לי הרגשה רעה מאוד כשהוא התגייס, הרגשתי שהוא לא מתאים להיות חייל ושתקתי מפני שהוא ציפה לגיוס בקוצר רוח.
      בדיעבד אותי טעיתי.

      אהבתי

      1. אולי הוא באמת צריך טיפול פסיכולוגי
        כדי להתמודד עם דברים מעברו ובכלל עם החיים
        הוא צריך לשנות את תפיסת העולם שלו קודם כל

        אנשים שחושבים על להתאבד חושבים שהמוות שלהם יקל על אנשים את החיים (בין היתר), וזה ממש לא נכון, זה רק עושה את החיים (של כולם) ליותר מסובכים. כי כולם תוהים למה, ואיפה הם היו לא בסדר, ולמה הם לא ראו ו/או שמו לב שהבן אדם במצוקה זו או אחרת וכד’.

        לפעמים קשה לילד לבוא להורים שלו ולשפוך בפניהם את הלב
        אני יודעת שאני לא עושה את זה (וסביר להניח שגם לא אעשה את זה) עם ההורים שלי
        אני לא מרגישה בנוח איתם, בטח לא לדבר איתם על דברים אישיים
        וזה לא קשור לזה שאין להם ניסיון בשיט ב90% מהדברים שאני עוברת (אבל זה גם משפיע)

        מנקודת המבט שלי
        עוגי צריך לשנות את עצמו
        להסתכל על החיים מנקודת מבט אחרת
        לטפל בבעיות שרודפות אחריו מהעבר (ואלה לא בעיות שאתם יצרתם, זה מלפני כן).
        וללמוד לחיות ולכבד את החיים

        אהבתי

      2. אני זוכרת שאני הייתי בגיל הטיפשעשרה
        אני חושבת שכמעט כל מי שהכרתי חשב ש
        א. אני מעשנת (לא נכון, אני עד היום שונאת סיגריות את הטעם שלהן הריח שלהן וכו’)
        ב. שאני דכאונית ויש לי מחשבות אובדניות (מה כל מי ששומע רוק כבד, מטאל וגארנג’ ולובש ג’ינסים קרועים אוטומטית הולך למקום הזה?)
        אני למדתי להעריך יותר את החיים,כשהייתי בחוג (שאחר כך הדרכתי בו) של סנייפלינג טיפוס וחילוץ

        ובכלל כל הדתות מגנות התאבדות
        ואם יש לו זיקה לדת היהודית, אז בכלל
        שזה אולי משהו ששווה להתעמק בו קצת יותר
        זה חוסר כבוד קודם כל לחיים, לכל האנשים שסביבו שאוהבים אותו ואכפת להם
        וזה חוסר כבוד לעצמו כאדם
        ודבר חשוב שהוא צריך ללמוד – לאהוב את עצמו כמו שהוא
        עם הדברים הטובים והדברים הפחות טובים
        וללמוד להתמודד, עם כל דבר שיבוא בדרכו
        קל, קשה
        זה לא משנה

        אהבתי

  9. זה באמת עצוב מאוד.  מה שנותר לכם לעשות זה להיות סבלניים וסלחנים. גם כלפיו וגם כלפיכם (וכלפי עצמך).
    אל תשכחי שיש ילדים שגדלים מלכתחילה במשפחתם הביולוגית, וגם שם קורים דברים כאלה. אצלכם זה ודאי היה יותר מסובך. אני יודעת שזה לא מנחם, אבל אל תחמירי עם עצמך. את עשית את הכי טוב שידעת. ואולי זה עניין של זמן, וצריך לתת מקום לעזרה מקצועית.

    אהבתי

  10. את תמיד תהיי אמא שלו. רק אמהות דואגות ככה לבן. אני מאמין שהוא יודע את זה.
    אולי טיפול זה כן רעיון טוב, לכי תדעי, אולי זה יעזור לו. בטוח שיש לו הרבה עם מה להתמודד.
    תהיי חזקה. חיבוק גדול.

    אהבתי

  11. תתעודדי, בתיה 🙂
    עישון זה לא סוף העולם. זה לא סמים (גם אם זה משחיר את הריאות). האמת אני גם נגד עישון.. ואני לא אוהבת.. ואצלי במשפחה אף אחד לא מעשן. אולי רק סבא, אבל בסתר- בשירותים…
    בכל, אופן, אני חושבת שבמה שאת באמת חוששת זה לא זה, אלא שהוא יהיה כל הזמן ירצה להיות נתמך  ברשויות ולא ינסה להלחם בשיקום של עצמו?
    באמת, בתיוש, הוא כבר לא ילד. וכל מה שניסיתם להחדיר לו- בטוח משהו נכנס לראש. עכשיו הוא בודק גם מהכיוון המשפחתי. ואולי בע"ח יעזרו לו..  

    אהבתי

    1. בעזרת השם לאחר שישתקם ואולי יהיה במצב הרבה יותר טוב, יוכל לקום ולנסות להיות תלוי בעצמו ולא במדינה- ולחשוב שחייבם לעשות הכל בשבילו כי הוא נכה וכו’… את תמיד יכולה לדבר איתו ולהכניס בכבדרך אגב, כמה טוב יהיה שלא יכנס לדיכאון וכשישתקם יתחיל את חיו שוב, וילך לעבוד כאילו דבר לא קרה..  ושלא יוותר לעצמו- כי הוא ילד טוב ומסוגל להרבה דברים!
      בתיה, אל תפלי לדיכאון… בסופו של דבר האופי שלו כבר נבנה, ויש לו מחשבות ורצונות, ואתם החדרתם לו ערכים טובים.. פשוט תדאגו להזכיר לו. שהוא יכול לעשות כל דבר בזכות עצמו ושהוא ילד חזק, והעיקר שתמיד תגידו לו שאתם מאמינים בו! תמיכה זה חשוב! אבל כנראה הוא גם נהנה קצת מצד משפחתו הביולוגיות..

      אהבתי

      1. זה מצב מאוד מסובך, מאוד רגיש, קשה לדעת איך להגיב.
        דבר אחד בטוח, בבית אצלנו אין מצב שניתן לו לעשן ותמיד נהיה נגד אבל שזו תהיה הבעיה הכי גדולה שלו.
        יש בעיות רציניות יותר וייקח המון זמן לפתור אותן.

        אהבתי

      2. גם בבית של ההורים שלי אסור לעשן
        ואבא שלי מעשן כבד (2 קופסאות ליום)
        אז הוא יוצא החוצה לעשן (זיהום אוויר כבד הדבר הזה)
        שזה גם מעצבן כי הוא יושב במרפסת והרוח נושאת את העשן המבחיל הזה אלי הבייתה (אם הדלת פתוחה אז מרגישים)

        אז שיעשן
        איפה שבא לו
        אבל לא בתוך הבית

        אני לא מבינה מה אנשים עושים מזה כזה עניין
        זה מגעיל לעשן בתוך הבית
        בדיוק כמו שזה מגעיל לעשן בתוך הרכב
        זה סירחון שלא יורד ולא יוצא

        אהבתי

  12. מרגישים את העצב שלך ושאת במשבר וגם שאת מכאיבה לעצמך עם כיוון המחשבה שלך…
    אלה הם חייו – נתתם כל מה שיכולתם לתת אבל הוא מחליט איך לחיות.
    מותר לו גם לטעות בענק. לדעתי זה רעיון מצויין שהוא יהיה בטיפול פסיכולוגי כמו אימו – ברור לחלוטין שהוא צריך את זה. כל אחד צריך תמיכה מקצועית מדי פעם בחיים, הוא ללא ספק הגיע לקיצון בחייו וצריך תמיכה מאישאשת מקצוע. גם ההורים הטובים בעולם לא יוכלו לעזור בנושאים שהם לא מבינים.
    הוא לא מחק הכל ביריה אחת אלא יצר לעצמו חתיכת אתגר לחזור לנקודה שבה היה קודם, בערך. הוא ילך את הדרך הזו בחזרה לאט לאט, אני מאמינה. תאמינו בו… גם מרחוק

    אהבתי

  13. אני חושבת שהוא מחפש את הדרך שלו בחיים. הוא כבר מכיר היטב את השקפת העולם שלך ושל הג’ינג’י, ואני מניחה שהוא בודק עכשיו דרכים אחרות. בסוף הוא ימצא את הדרך שלו, אבל את לא יכולה להיות אחראית על הבחירות שלו. הוא נחשב מבוגר לפי כל קנה מידה, והוא עושה את הבחירות שלו בחיים. אם הוא בוחר בחירות לא נכונות זאת ההחלטה שלו, וזה לא אומר שאת נכשלת, להיפך, את נתת לו את הכלים לחיות נכון, טוב, בכבוד. הכישלון, אם יהיה, הוא לגמרי שלו.

    אהבתי

    1. כואב לי שהוא מתחיל את החיים שלו כאדם בוגר בצורה איומה כזו, אני מקווה שהוא יתגבר ויצליח לפנות לכיוון טוב יותר בעתיד.
      הוא יודע שאנחנו תמיד פה, מוכנים תמיד לעזור ולעודד.
      נקווה לטוב

      אהבתי

  14. ילדים זה עסק קשה, גם החיים.
    אבל דבר אחד בטוח, השקעה בחינוך ואהבה, הם אף פעם לא משהו שירד לטמיון או בוזבז חס וחלילה.
    עוד תופתעי לטובה כמה הוא יעריך את כל מה שהוא קיבל מכם, והוא עוד ילמד לדעת, עד כמה כל מה שהוא קיבל משפיע ומשנה את חייו לטובה.

    והעיקר, את יודעת שעשית לו רק דברים מועלים מתוך אהבה ואכפתיות.

    אהבתי

  15. את שופטת את עצמך לחומרה.
    את גם שופטת את עוגי לחומרה.
    תני לזמן לעשות את שלו.
    האירוע קרוב מידי מכדי לסכם שהדברים הם כך וכך.
    השקעתם בו המון אנרגיה והמון אהבה וזה לא "מתבזבז". הוא עדיין מבולבל, עדיין מטושטש, עדיין לא מבין בדיוק היכן הוא נמצא ולפעמים צריך גם את הפרספקטיבה של הזמן כדי שתהליכים יתחילו להבשיל ולהתגבש.
    שלחי אליו אנרגיות חיוביות, שלחי אליו אהבה, חשבי עליו בחיבה.
    זכרי – מה שאדם נותן זה מה שהוא מקבל.
    זה אחד הכללים החשובים ביותר – אם לא החשוב ביותר – ברוחניות.

    אהבתי

    1. אתה צודק, אני מרגישה המון כעס עליו, גם רחמים וצער אבל גם כעס ומרירות ואפילו עלבון.
      אולי טוב יותר שהוא רחוק מאיתנו קצת, נותן להורים הביולוגיים שלו הזדמנות לפצות אותו ולעשות למענו ונותן לנו זמן להרגע ולהקדיש יותר זמן לאחיו הצעיר שגם צריך אותנו.
      אני מקווה שבעוד כמה שנים הכל יראה טוב יותר

      אהבתי

  16. זה מקרה עצוב וכואב אבל אין לחפש אשמים. זה קרה.
    אני הכרתי שני חברים שהתאבדו, אחד מהיסודי בעיר בה התגוררתי עד גיל 14, ואחד מהתיכון האיכותי בו למדתי ושדרכינו נפרדו בשל הצבא. היו שניהם מהעילית שבתלמידים. האחד, כשעשינו בחינות בטכניון הוא נבחר כתלמיד מחונן, והשני רשג"ד בצופים ונחמד ברמות. האחד התאבד בשל אהבה נכזבת והשני בצבא. שניהם ממשפחות נהדרות. כך שזה עלול לקרות לכולם ואצל כולם.
    לגבי העישון, אני חושב שיש בזה גם עניין טיפולי, הורדת מתחים, וגם עניין חברתי וסביבתי שכרגע עוזר לו, אז שיעשן.
    וחוות הסוסים היא דבר מצוין שיכול לעזור לו בשיקום.

    אהבתי

  17. צופה יקרה,
    אני מבין את תחושת התסכול אבל לא נכשלתם לדעתי
    נתתם לו כל אשר היה ביכולתכם במצב הנתון
    נתתם לו אהבה
    נתתם לא בית חם
    נתתם לו ונתתם לו ונתתם לו
    כיום הוא נחשב בוגר על פי החוק (לא בטוח שהוא ממש כזה) ועליו לשאת באחריות של ההחלטות שלו קשות כקלות ואין זה צריך לגרום לך אשמה
    תסכול כן אבל לא אשמה ויסורי מצפון

    אהבתי

  18. כמה עצב נשקף מהפוסט שלך.  והרי ברור שיהיה עצב… ילד שהשקעת בו כל כך הרבה, שנתת לו מעצמך וממשאבייך, והכל עכשיו בסימן של קריסה, של הרס, של השתלטות הכוחות והנטיות הגרועות שהיו שם כל הזמן.

    באמת על פניו נראה כאילו כל מה שנתתם הלך לאיבוד.

    אבל את יודעת, וגם אני, זה לא נכון.  שאמנם הוא הזיק לעצמו ובעט בהרבה ממה שנתתם.  ובכל זאת, הנדיבות שלך, הנתינה שלך, הזינה המון.  אולי לא רואים את זה מיד עליו.  כמו שלא תמיד רואים על העץ שהשקו אותו.  אבל לפירות שהוא מניב יש טעם אחר בזכות זה.

    אני מעריצה אותך ואת ג’ינג’י על הבחירה שעשיתם לתת כל כך הרבה, ועל זה שאתם ממשיכים לרצות ולתת.  אין לי ספק שהנחישות האוהבת שלכם תנצח בטווח הארוך.  אני מקווה שהכאב ישכך, יחד עם האביב.

    אהבתי

  19. אני חושב שכל ילד מאומץ מנסה למצוא חן בעיני ההורים הביולוגים ,זאת כנראה הדרך שלו להתמודד עם תחושת הנטישה והוא עושה כל מאמץ בכדי לרכוש את אהבתם. חושב שגם העישון בא כדי ליצור הזדהות איתם ומניח שיעתיק דפוסי התנהגות שלהם.אני חושב שאחרי תקופת החיקוי והרצון להשיג את אהבתם בכל מחיר, תגיע תקופת ההתפכחות וההבנה.אבל בינתיים הוא רוצה להאמין להם ולחיות בקרבתם . אתם מזכירים לו את הכשלון והאנוכיות של הוריו הביולוגיים. ואת זה הוא רוצה להדחיק ולשכוח. א יודעת מה לעשות כדי להתמודד עם המצב הנוכחי. כמו עמית כתבי אחת לזמן מה להזכיר שאת ישנה ואוהבת וכמוך, שאר בני המשפחה. הוא יחזור. בטוח!!

    אהבתי

  20. אני רק יכולה לשלוח לך חיבוק מרחוק, כי הלב באמת יוצא אלייך.
    כתבו לך כאן הרבה דברים חכמים ונכונים. (מאד הזדהיתי עם הכותב לפני, "פסיכולוגיה בגרוש").
    תחושת הכישלון והאשם מלווה הורים ביולוגיים ומאמצים בלי אבחנה, ובלי מיתאם למאמצים-אהבה-משאבים-יחס שהם השקיעו בילד. זה משהו שצומח מבפנים, ולנו אין הרבה יכולת לבקוע את החומה הבצורה הזאת.
    ובכל זאת, יש מקום לתקווה ולאופטימיות. מי יתן.

    אהבתי

  21. כרגיל, כשאת כותבת על לבטי ההורות, אני מרגישה שקטונתי, ואין לי את הנסיון הרלוונטי על מנת לתמוך בך. אני חושבת שאולי אני יכולה לנסות לספר לך איך זה אולי מן הצד השני, כי ילדה מסובכת, בזה יש לי דווקא נסיון.
    אף אחד מההורים שלנו לא מעשן, ושלושתינו, הפכנו למעשנות. ההורים סובלים זאת ברתיעה מהולה בייאוש, אבל אני לא חושבת שעל בסיס זה הם חושבים שנכשלנו. זה אינו קשור אליהם. במובן מסויים, אולי יש בכך מרד, התרסה, שאומר דווקא עד כמה חזק הקשר אליך, עד כמה חזקה השפעתך, שהוא נזקק להתרסה חזקה כל כך על מנת להרגיש שהוא הופך לחופשי.

    אהבתי

    1. זהו תהליך התבגרות. הוא אינו תהליך לינארי שמביא אותנו ישירות אל המקום בו הכל נפלא, ואנחנו מבוגרים, עצמאים והכל עובד כמו שצריך. בהתחלה עושים המון טעויות. לפעמים אני מביטה על תל אביב, על כל הצעירים הללו סביבי, בני 21-25, וחושבת שהם מרגישים בקייטנה – הגענו אל העיר הגדולה, וכעת ניתן לפרוק כל עול. אבל בואכה גיל 26-27, רובם ככולם עוברים תהליך "התמסדות", מוצאים בן-בת זוג, ולא ממשיכים עם חיי הוללות בלתי פוסקים. מפסיקים לעשן, עושים ילד, מוצאים עבודה מסודרת.
      השלב שבו בוחנים את הגבולות הוא שלב קשה מאוד בוודאי עבור ההורים. כי את כבר בדקת אותם, את יודעת היכן הם נמצאים ומה המחיר של לעבור אותם. אבל את אינך יכולה להעביר לו את הנסיון הזה, לא בתורשה ולא בהוראה. ישנם דברים שהוא חייב לחוות על בשרו, והדבר היחיד, והחשוב ביותר שאת יכולה לספק לו – זה בסיס אוהב ותומך להסיג אליו את הצבאות לאחר הקרב, להגיד לו שאת אוהבת אותו תמיד, גם כשהוא מעשן, גם כשהוא נכשל, גם כשהוא אינו גר איתך.
      אני אוהבת אותך מאוד.

      אהבתי

      1. אני מקווה שאת צודקת ומה שקרה זה רק מרד ובדיקת גבולות, ואני מקווה שהוא ירגע באיזה שלב ויפסיק למרוד כי הוא הורס את עצמו.
        יש לו כל כך הרבה בעיות ואתגרים שעומדים בפניו, כל כך הרבה טעויות של אחרים ושלו שעליו להתמודד אתן.
        הלואי וידעתי איך לעזור לו.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s