אין מילים

לאחרונה אני מוצאת את עצמי בלי מילים. מתקשה להתבטא וממעטת לקרוא או להגיב.

אני משתדלת אבל החיים שלי הם בכזה בלגן… קשה לי להתרכז, אני לא מוצאת מילים וכל הזמן מקווה שהמצב ישתפר אבל הוא רק נעשה גרוע יותר. עוד לא נרגענו ממראות ההרס בניו זילנד ועכשיו יפן, ואם לא די בכך שהם סובלים מצונאמי יש ביפן כור אטומי שעלול להמיט עלינו אסון נורא שיגמד את צ'רנוביל…

עוד זה מדבר וזה בא – על הבוקר נודע על רצח נוראי של משפחה שלמה, מי מסוגל לרצוח תינוקות במיטתם?

לא יודעת איך להגיב על דבר נורא כזה ולכן אשתוק.

 

ולהבדיל מהאסונות הנוראיים שמתרחשים בעולם גם אצלנו לא שקט, ביום חמישי עוגי התקשר והכריז שזהו, הוא משתחרר ושנביא לו בגדים כי הוא נוסע הביתה.

רק אתמול הוא היה עם זונדה בבטן, איך הביתה?

אצנו רצנו לבית החולים והתחלנו לברר מה קורה. מתברר שבאמת, בית חולים רמב"ם משחרר אותו אבל לא הביתה אלא לשיקום. איפה שיקום, מה שיקום? לא ידוע עדיין, אבל ברור שהוא עוד לא במצב שהוא יכול ללכת סתם הביתה.

אתמול התברר שהוא יועבר לבני ציון לשיקום וייקח עוד זמן עד שהוא יגיע הביתה. עוגי התאכזב מאוד וכעס ואפילו האשים אותנו שאנחנו לא רוצים שהוא יחזור הביתה, וסירב להבין שעד שהוא יבריא לגמרי ויוכל לאכול כאחד האדם הוא צריך להיות תחת השגחה רפואית.

הוא מאס לגמרי בבית החולים ומתגעגע הביתה וכבר מתכנן תוכניות לעתיד. הוא רוצה ללכת ללמוד ומשתוקק לקבל את החדר הגדול של לילי שנמצא בקומת הקרקע של הבית. זה חדר אורחים בעצם ומה שטוב בו זה שיש לו שירותים ומקלחת נפרדים. מבחינה מסוימת הוא צודק כי לילי כמעט אף פעם לא בבית, אבל מצד שני כל החפצים שלה עדיין שם, וכשהיא באה היא מגיעה תמיד עם החבר שלה והם ישנים יחד וזקוקים לפרטיות, וגם למיטה כפולה, כי בינתיים הם נדחקים במיטת נוער.

חוץ מזה כבר מזמן צריך לצבוע את חדרי השינה של כל הילדים, ולהחליף לצץרץ מזרן, ולעשות שינויים שיתאימו למציאות המשתנה בבית.

ג'ינג'י מתעצל ולא רוצה להתעסק עם צביעה והזזת רהיטים. כבר שנים אני מבקשת שנצבע והוא תמיד מתחמק ומסביר למה יש דברים דחופים יותר. אתמול נמאס לי והחלטתי לקבוע עובדות בשטח והתחלתי להזיז לבד רהיטים ולאיים שאזמין צבעי ודי! הייתי צריכה להציק ולנג'ס עד שהוא הבין שאני רצינית, נכנע והביא סולם ופח צבע מהמכון אבל צריך לקנות עוד דברים ויורד גשם… הוא הבטיח שביום ראשון הוא יעשה מעשה ואני מקווה שהפעם הוא רציני, בינתיים הקדשתי את יום שישי להכנת החדר, הזזתי רהיטים ועשיתי תוכניות מסובכות שלא אייגע בהם את קוראי.

אחרי דיונים וויכוחים והתייעצות טלפונית עם לילי שמסרבת בתוקף לוותר על חדרה היא הסכימה שהגיע הזמן לשנות את עיצוב החדר שלה שנשאר אותו דבר מאז שהייתה תלמידה בבית ספר יסודי.

למזלי יש לנו כל מיני פריטי ריהוט של הורי שמחכים במחסן לרגע החסד שלהם וככה לילי תקבל מיטה זוגית עם מזרון (שצריך לקחת מאביו הביולוגי של עוגי שיש לו מזרון זוגי מיותר במצב טוב) ועוד מיטה אחת ג'ינג'י יביא אליה למקום החדש בו היא גרה כי בינתיים היא ישנה על מזרון, וצריך לעשות שינויים ולהזיז רהיטים, ולצבוע ולקנות מנורה חדשה לחדר האוכל, ולהרכיב מנורות אחרות בחדרי השינה של הבנים…

כל העולם מתפרק ואני מתעסקת בעיצוב פנים ובויכוחים עם צץרץ על צבע הקירות בחדר שלו ובחשיבות של השקעה במזרון טוב לעומת טלוויזיה גדולה יותר – הוצאה מיותרת לדעתי, ונחוצה מאוד לדעתו.

אני צופה שבוע חדש וסוער מאוד גם בבית וגם בחוץ, ומקווה רק שלפחות מזג האוויר יהיה יבש יותר כי ג'ינג'י מסרב לצבוע בגשם בטענה ששום דבר לא מתייבש ככה ובכלל, למה אני מציקה, מה דחוף לצבוע?

הוא אומר את זה כבר חמש שנים ואולי הוא צודק, מה הטעם לצבוע את הבית כשהכל סביבנו מתמוטט? ואולי כמו שצץרץ טוען (הילד רואה יותר מידי טלוויזיה) העולם עומד בכלל להיחרב בשנת 2012 וחבל להתאמץ ולצבוע ולשפץ?