חדשות טובות וחדשות רעות

מכירים את הבדיחה הזו – יש לי חדשות רעות וחדשות טובות. מה אתה רוצה לשמוע קודם?

ככה גם הפוסט הזה, מורכב מחדשות רעות וטובות לסירוגין.

קודם כל עוגי, הניתוח שהוא עבר הצליח כנראה וסוף סוף מרשים לו לשתות מים, העבירו אותו לחדר של מקרים קלים יותר וכבר מדברים על שחרורו הקרוב מבית החולים. מצד שני כל עניין העתיד שלו עדיין מעורפל מאוד, צריך להגיש טפסים למשרד הביטחון, ואנחנו מעכבים את הגשתם כדי להתייעץ קודם עם עורך דין, מה לעשות שדברים כאלה לוקחים זמן וצריך להתאזר בסבלנות.

למרבה הצער הייתה לי אתמול שיחת טלפון לא נעימה עם ר. אימו הביולוגית שהתלוננה שג'ינג'י מדבר אליה לא יפה, ושוב – כמו שעשיתי עשרות פעמים בעבר – התנצלתי בשמו של בעלי, ואמרתי שהוא בעל אופי ג'ינג'י ומתחמם מהר, ולא צריך לקחת ללב. אחר כך היא התלוננה שאנחנו לא באים מספיק אל הילד והוא צריך אותנו יותר.

הסברתי בסבלנות שאנחנו באים כמה שאפשר, אבל שנינו צריכים גם להתפרנס. ג'ינג'י עצמאי והוא עובד המון שעות ואני התחלתי זה עתה עבודה חדשה ואני לא יכולה להרשות לעצמי להעדר יותר מידי. בתשובה היא סיפרה לי שוב איך פיטרו אותה ממקום העבודה הקודם שלה כי היא נעדרה שבוע ימים בגלל שרצתה לשהות ליד המיטה של עוגי. אמרתי שבאמת חבל, ואני מצטערת, ומזל שהיא מצאה מהר עבודה חדשה אבל היא צעירה יותר ממני ובגילי למצוא עבודה זה כמעט נס ואם אאבד את העבודה הזו אני אשאר מובטלת לתמיד, ואני באה אליו כמה שיותר ואחרי הכל הוא לא לבד, יש סביבו המון אנשים וחברים.

חוץ מזה גם חשבתי בליבי, (למרות שנזהרתי לא להגיד את זה בקול), שעם כל הכבוד לעוגי אני לא רק דואגת לו אלא גם נורא כועסת עליו, ואני לא מוכנה לסכן את המשרה שהשגתי בניסי ניסים כדי לשפר את מצב רוחו. לא רוצה להישמע מרשעת אבל אני לא חושבת שמגיע לו שאעשה בשבילו את ההקרבה הזו.

אפילו ביני לביני לא העזתי לשאול את עצמי אם הייתי מגיבה ככה גם אם לילי או צץרץ היו מאושפזים בבית חולים? ואם הייתי מוכנה להתאמץ יותר למענו אם הוא לא היה אשם במצב שלו?

יש שאלות שעדיף לא לשאול.

בכל מקרה אני מתעבת בתי חולים, ואת רמב"ם במיוחד, וכל נסיעה שלי לשם עולה לי בבריאות. אני תמיד חוזרת משם מותשת מאוד, עם כאב ראש מוחץ, ועייפה כאילו רצתי לשם ברגל. ובכל זאת יש לי נקיפות מצפון שאני לא מקדישה לילד יותר זמן, ולא נעים לי להודות שאני שונאת לבקר ברמב"ם, ושאני מתמלאת חמת זעם כל פעם שאני חושבת כמה זמן, כסף ומאמצים השקענו בילד הזה ואיך הוא גמל לנו.

אגב, כשאני שכבתי בבית חולים אחרי הניתוח עוגי לא בא לבקר אותי, אבל זה בסדר, לא היו לי שום טענות נגדו, כשאני חולה אני מעדיפה להיות לבד, והבנתי אותו לגמרי, הרי גם אני שונאת להיות בבית חולים.

טוב, מוטב שאפסיק עם זה, החשבונאות המשפחתולוגית הזו לא תעשה טוב לאף אחד, עדיף להניח לה.

אתמול היה לי יום קשה בעבודה ושוב, בגלל השותפה שלי, שגם היא כמוני אם בית. היא מבוגרת ממני בכמה שנים, הרבה יותר ותיקה ממני בעסק, ואמורה להבין ולדעת יותר, אבל מה לעשות שהיא לא?

היא נלחצת מכל שטות, לא מסוגלת לחלוקת קשב, מפוזרת ומבולבלת, או אם לנסח את זה בפשטות – אחת הנשים הכי טיפשות שפגשתי בימי חיי.

פגשתי בימי חלדי כמה וכמה אהבלות רציניות, אבל היא עולה על כולן. מה שקרה זה שהיה צריך לחלק כמה לחצני מצוקה חדשים במקום הישנים. הגיע טכנאי עם הלחצנים וביקש שמישהו יבוא איתו להראות לו איפה גרים האנשים, איכשהו היא הצליחה לסבך את העבודה הזו בצורה פנטסטית ממש, לריב על הדרך עם אחד המתנדבים הכי מועילים שלנו, לבלגן את הניירת בצורה גאונית ממש, לסבך ולבלבל את כולם, כולל את עצמה, ולבזבז יום שלם של עבודה על משהו שאפשר היה לפתור מהר ובקלות תוך שעתיים.

רק אתמול גיליתי שהגברת הזו, שגרה בקריה שלנו מעל לעשרים שנה, לא מכירה חצי מהרחובות, מתעקשת לחבוש משקפיים שלא מתאימים לה ולכן מצליחה לא לקרוא נכון אף מסמך (מה שמסביר המון בלגנים שקרו בעבר כשהיא הייתה בסביבה) ומה שהכי מעצבן – היא בחיים לא תודה במשגים שלה, ותמיד תטיל את האחריות על הפשלות שעשתה על אחרים. צריך עצבי ברזל וכישרונות דיפלומטיים לא מבוטלים כדי לא לריב אתה.

גיליתי לשמחתי שברבות השנים (בנעורי הייתי פחות סבלנית וסובלנית) הצלחתי לסגל לעצמי סבלנות ברזל וכישורים דיפלומטיים שעזרו לי לצלוח את היום המתיש בחברתה. היום הכישורים האלה עמדו שוב למבחן כשהיא התחילה לחלק לי הוראות מיותרות לגמרי, ולהסביר לי במה אני טועה למרות שלא היה לה מושג מה בעצם אני עושה.

אני לא אכנס לפרטים, אבל אגיד רק שלא לחינם פסקו חזלנ"ו – סייג לחוכמה שתיקה.

חבל שהגברת לא למדה את הכלל הזה ולא יודעת מתי לסתום את הפה.

אני לעומת זאת הפנמתי ברבות השנים שעדיף לדבר כמה שפחות עם טיפשים, ובמקום להתווכח איתה הודעתי לה שאני ממלאת את ההוראות של המנכלי"ת שלנו, והמשכתי בשלי – מלאכת שיווק לחצן המצוקה שלנו.

זה לא היה קל, מטבעי אני לא אשת שיווק כל כך מוצלחת, והקהל שפניתי אליו לא היה אידיאלי. הרוב מבוגרים מאוד וחשדנים, חלקם לא שומעים טוב, או סתם לא מבינים מה אומרים להם ושוב היה עלי לגייס את כל סבלנותי להסביר מי אני, ומה רצוני.

שעה שלמה דיברתי והסברתי שוב ושוב מה זה לחצן מצוקה ובשביל מה זה טוב, והצלחתי לגייס רק שלושה מועמדים, ועוד שניים בספק. סיימתי את העבודה עם כאב ראש מוחץ, אבל עם תחושת סיפוק שהספקתי לעבור על כל הרשימה.

ועכשיו עוד חדשות רעות, מאוד רעות, הוועד של אלוני אבא החליט שלא מתאים לו שיהיו בישוב עסקים פתוחים בשבת, ושהם יסגרו בשבתות את השער החשמלי שמגן בלילות על היישוב.

מדובר בוועד של החלק החדש של היישוב שמעוניין באיכות חיים, ורוצה לחנוק את הרפת ואת האזור המסחרי הקטן שמונה בסך הכל שלושה עסקים – חנות רהיטים, מכון הדבש שלנו, ועסק להשכרת ותיקון אופנים שמארגן גם טיולי אופנים.

על פי דבריה של בעלת חנות הרהיטים הם כבר ניסו את התרגיל הזה בעבר, ואז היא הפעילה נגדם עורך דין. היא מתכוונת לעשות את זה גם השבוע, והפעם גם אנחנו נצטרף.

תהיה מלחמה ונראה מי ינצח.

ועדכון של הרגע האחרון, זה עתה קיבלנו טלפון שנכון לעכשיו החליטו לדחות את רוע הגזרה ולהשאיר את השער פתוח כי לא רק אנחנו אלא גם חלק מהתושבים לא רוצים לחיות בגטו סגור.

איזה מזל, כי הג'ינג'י כבר תכנן לעשות להם חבלה בחשמל ולהשבית את השער.