תאומה אסטרולוגית

ראיתי היום ביומן חדשות בטלוויזיה כתבה על חוקרת מהטכניון שגילתה שלאנשים שנולדו באותו תאריך יש חיים דומים. היא הביאה כדוגמה את שני חברי הכנסת החביבים עלי. אורי אורבך ושלי יחימוביץ שבאמת היו שניהם עיתונאים לפני שנעשו חברי כנסת.

חייהם דומים במידה מסוימת, אבל גם שונים ומושפעים לא רק מתאריך הלידה שלהם אלא גם מעוד נתונים – המין שלהם המשפחות בהן נולדו והחינוך שלהם.

הכתבה הזו נתנה לי אומץ לכתוב על משהו דומה בחיי, על מישהי שגם חייה עוקבים לשלי, או אולי ההפך, כי היא מבוגרת ממני בחמש שנים ושבוע בדיוק.

שתינו נולדנו באותו מקום ויש לנו גם משפחה משותפת. אני מתכוונת לדודתי, אחותה הצעירה של אימי שמאז ומתמיד התייחסתי אליה יותר כאל אחות בכורה מאשר כאל דודה.

תמיד חגגנו יחד ימי הולדת ואפשר להגיד שבילדותי גדלתי בצילה ותחת חסותה אם כי באופי אני שונה ממנה מאוד. אני מופנמת וביישנית יותר ובניגוד אליה אני לא אוהבת חיות. עד היום אחד מזיכרונות הילדות הפחות נעימים שלי הם הכלבים שהיא גידלה (ומגדלת עד היום) ותמיד הציקו לי והפחידו אותי. גם ההתלהבות שלה מכל מיני חרקים לא מצאה חן בעיני. גם כילדה קטנה היא לא פחדה מהם מעולם, בניגוד אלי שלא חשבתי שזה תענוג גדול להחזיק חרגול בכף היד, או לתת לחיפושית לטפס עלי.

יש לנו זיכרונות ילדות משותפים רבים כי עד בית הספר היסודי היא גרה לידי, אבל אחר כך היא עברה עם הוריה – סבא וסבתא שלי – לגור בנתניה. את הנסיעה הראשונה שלי ברכבת לבדי עשיתי לנתניה, לבית של סבא וסבתא, וביליתי איתה חופשות רבות. יש לי המון חוויות שקשורות אליה, טיולים ושאר התנסויות ראשונות בחיים. את הזריחה הראשונה בחיי למשל ראיתי איתה, וגם את השקיעה, והעיר נתניה תהיה אצלי תמיד קשורה אליה.

בגיל 14 היא הכירה בחור נחמד אחד ממוצא רומני והם נשואים באושר עד היום, אגב, גם בעלי ממוצא רומני. אחרי שנישאה היא לא הצליחה להרות ואת כל מה שאני יודעת על בעיות פוריות למדתי ממנה, ובגלל מה שהיא עברה נרשמתי לאימוץ כבר בגיל צעיר מאוד. עוד לפני שנישאתי היא אימצה ילד, תינוק קטן, וברית המילה הראשונה שראיתי בחיי הייתה שלו. אחר כך היא המשיכה במאמצים להרות ובסופו של דבר הצליחה וילדה בת, ושלוש שנים אחר כך גם אני ילדתי בת.

בסופו של דבר גם אני אימצתי, אבל שני בנים ולא אחד ושלי כבר לא היו תינוקות. ברבות השנים התברר שגם הבן שלה וגם הילדים שלי סובלים מליקויי למידה והיפר אקטיביות, ושוב יכולתי להיעזר בניסיון שלה בנושא הזה ולקבל ממנה עצות רבות ערך.

הבן שלה התגייס לצבא ואחרי כמה חודשי שירות הוא קיבל מכה בראש בזמן שמירה ואיבד את הזיכרון, עד היום הוא סובל מתוצאות אותה פגיעה ומתקשה להמשיך בחייו.

אחותו הצעירה (שגם היא כמו לילי שלנו בלונדינית כחולת עיניים) גם סיימה כבר צבא והיא חיה כיום עם החבר שלה ולומדת. בניגוד אליה אחיה מתקשה ללמוד או לקיים מערכת יחסים וחי בבית עם אבא ואימא למרות שהוא כבר בן שלושים.

אני כל כך פוחדת שגם עוגי יהיה כמוהו, לא יצליח לבנות לעצמו עתיד וימשיך לחיות כמו ילד, בלי עבודה ובלי שותפה (או שותף, באמת לא אכפת לי) לחיים, וישאר בודד ומתוסכל בעוד כל בני גילו ואפילו הצעירים ממנו ממשיכים הלאה ומתקדמים בחייהם.

העליתי את החשש הזה בפני ג'ינג'י כשנסענו לבקר את הילד וגם הוא חושש מאותו הדבר. אנחנו מניחים שבסופו של דבר עוגי ישוחרר מבית החולים ויחזור הביתה ומה אז?

העתיד שלו שתמיד הדאיג אותי נראה לי כיום מאוד לא בטוח ואני חוששת מאוד שהוא לא יצליח להיות עצמאי גם אחרי שיחלים. החלטתי שאחרי שהוא ישוב אתן לו את החדר של לילי שכבר לא תחזור לגור בבית. זה חדר גדול ומרווח ויש לו שירותים נפרדים ופרטיות כי הוא בקומה התחתונה. נכניס לשם מיטה זוגית ככה שיהיה לו נוח שם, והוא יוכל להרגיש כמו מבוגר ולא כאילו הוא חוזר להיות שוב ילד.

היה לנו נורא עצוב לראות אותו שוכב במיטה בבית חולים, צינור הזנה מחובר ישירות לבטנו, רזה מידי לדעתנו, תקוע כבר באותה מיטה למעלה מחודש, תחבושת על העין, ומתקשה לדבר כי אסור לו להזיז את הלשון… עצוב.

מזל שיש בבית החולים חתול אחד שמסתובב בחוץ על אדני החלונות הרחבים ומתגנב מידי פעם לחדרים של חולים לקבל אוכל ופינוקים. החתול נראה מצוין, שמן ומטופח, ועוגי שאוהב אהבת נפש בעלי חיים שמח תמיד כשהחתול הרפואי הזה מבקר אותו ונח קצת על המיטה שלו. אני אביא מצלמה לביקור הבא שלי בבית החולים ואולי אצליח לצלם אותו.