למה אני שונאת בתי חולים

אחת הסיבות שלא המשכתי לקריירה של טכנאית רנטגן היא שאני פשוט סובלת בבתי חולים. המקומות האלה לא עושים לי טוב.

הריח, האווירה, כל הסבל הזה מסביב… אולי זה פינוק או רגישות יתר אבל קשה לי להיות בבתי חולים. אני מזדהה יותר מידי, לוקחת ללב ומושפעת מידי מהסביבה, בבתי חולים אני נעשית חולה ומדוכאת, מאבדת את שמחת החיים ואת התיאבון ומרגישה חנוקה.

בגלל זה שיניתי כיוון ולא התאמצתי להמשיך לעבוד ברנטגן למרות שהשקעתי שנתיים של לימודים בתחום. למרבה הצער החיים שלי הסתדרו ככה שיצא לי לבלות הרבה בבתי חולים וככל שאני מתבגרת יותר ככה קשה לי יותר עם זה.

וכרגיל, אני בורחת לספרים. אתמול נסענו, אני וצץרץ לבקר את עוגי בבית חולים, חשבנו שהוא יהיה אחרי הניתוח שאמרו שיעשו לו, אבל דחו את הניתוח לאחרי הצהרים ובקושי הספקנו להגיד לו שלום לפני שלקחו אותו לניתוח. חיכינו המון זמן שיוציאו אותו אבל העניין התעכב ובסוף היינו חייבים לחזור הביתה. נקווה שהניתוח יצליח לפתור את בעיית הפצע שלא מחלים אצלו ושהוא יתחיל להחלים ויוכל להשתחרר מבית החולים סוף סוף.

לשבת בחדר ההמתנה של חדר הניתוח זה אחד הדברים הכי מעיקים ומעייפים שיש, במקום לשבת שם סתם העדפנו לחכות במקומות נעימים יותר. צץרץ ישב אצל עוגי בחדר וגלש במחשב הנייד שהשארנו אצלו ואני הלכתי למקום בו אני מרגישה הכי טוב – חנות ספרים.

ברמב"ם יש חנות של צומת ספרים, לא מתה על החנות הזו, אבל לא הייתה ברירה והמוכר היה טיפוס מעניין מאוד, בחור גבוה ומרשים עם המון כתובות קעקע מעניינות על הידיים, הוא נראה כאילו הדפיסו עליו כותרות של עיתון באותיות גותיות, אם לא הייתי מתביישת הייתי שואלת מה כתוב עליו, אבל לא היה לי נעים ורק לטשתי בו מבט בסתר ושאלתי את עצמי אם לא כאב לו כשעשו לו את הכתובות האלה על הידיים.

אחר כך הסתובבתי שם קצת, עיינתי בספרים, ונדהמתי מהמחירים. אני קונה מעט מאוד ספרים ובדרך כלל קונה אותם מעודפי הספרייה שלנו במחירים נמוכים מאוד ומסתפקת בכך.

בסוף לא עמדתי בפיתוי וקניתי ספר שקראתי עליו ביקורת טובה בעיתון. הספר מספר על ילדות בקיבוץ ונקרא, "היינו העתיד". שם מוצלח מאוד לדעתי.

למרבה הצער איבדתי את יכולת הריכוז שהייתה לי פעם ואני מתקשה לקרוא יותר מדף אחד או שניים. פעם יכולתי לשקוע בספר ולשכוח הכל, היום כבר לא. בארונית ליד המיטה מחכים לי המון ספרים שאני לא מצליחה לקרוא וחבל. אני צריכה לקרוא ספר בשביל הלימודים ולנתח את הדיאלוג בו בשביל עבודת גמר הסמסטר ולא מצליחה. את העבודה בעריכה עיתונאית הצלחתי לסיים בקושי רב רק לפני יומיים בשעה ארבע לפנות בוקר, דווקא בשעות הבוקר המוקדמות אני מצליחה להתרכז יותר כי שקט מסביב וחשוך ואני לא עייפה. אחר כך אני שוב נעשית מפוזרת ולא מצליחה להתמקד.

ככה אני כשיש לי צרות ובעיות, יש אנשים שבוכים או נאנחים ומרגישים עצובים, אני נעשית מפוזרת ומרגישה שהכל נופל לי מהידיים. לא יודעת למה.

קצת אחרי שהלכנו הגיע האבא הביולוגי של צץרץ, וכשדיברנו איתו בערב בטלפון הוא סיפר לנו שבאמת הניתוח התארך יותר מהצפוי אבל עוגי יצא בלי ברזלים על השיניים. הקיא קצת אחרי ההרדמה ועכשיו הוא בסדר אבל מאוד מנומנם. הצלחנו אפילו לדבר איתו קצת לפני שחזר לישון.

אני לא חושבת שאני אסע גם היום לבית החולים. אני אשלח את צץרץ לבקר את אחיו ואחרי העבודה אלך לעבוד במכון, יש לנו הזמנה גדולה ויש דבש שצריך לארוז עד סוף השבוע, וג'ינג'י לא בבית, נסע לכנס דבוראים בדרום ויחזור רק ביום חמישי.

 

32 תגובות בנושא “למה אני שונאת בתי חולים

  1. כנס דבוראים…נשמא כזה אקסוטי. גם המוכר בחנות הספרים כאילו לקוח מאיזה ספר.
    אולי במקום לקרוא ספרים תכתבי אחד.
    בריאות!

    אהבתי

    1. אין שום דבר אקזוטי בכנס דבוראים, סתם חבורה של דבוראים מתוסכלים יושבים ומקטרים אחד באזני השני.

      היו גם דבוראים מטורקיה וג’ינג’י החליף עם אחד מהם דבש טורקי בדבש האבוקדו שלנו. מסתבר שבזמן שהמדינאים רבים ונואמים נאומים מתלהמים החקלאים ממשיכים להיות חברים ולקשור קשרי ידידות ותועלת.

      אהבתי

  2. אני אוהבת מאוד לקרוא ספרים
    ואני קונה, בהחלט קונה אבל לרוב רק במבצעים
    היום אין ספרים כל כך טובים כמו שהיו פעם
    מתוך 10 ספרים שאני קונה בדר"כ אולי 1-2 יהיו טובים
    ויש כאלה שאני לא יודעת למה אנשים מתלהבים מהם
    זה עניין מאוד אישי

    גם אני פעם יכולת לשקוע בספר כמה שעות טובות
    היום, שעה שעתיים גג
    מעבר לזה אני לא מצליחה
    מדהים שככל שהחיים שלנו מתקדמים אנחנו מאבדים קצת את יכולת הריכוז שלנו (ואולי זו לא יכולת הריכוז אלא זה שאנחנו אחראים להמון דברים ויותר מדיי מחשבות רצות לנו בראש).

    ואה, גם אני שונאת בתי חולים (את לא לבד)

    מקווה שעוגי מרגיש טוב ובקרוב ישתחרר הבייתה
    כבר הכנתם את המקום עבורו? דיברתם על זה?
    המון בריאות, זה הכי חשוב בסופו של דבר

    אהבתי

    1. קשה מאוד לדבר איתו כי הוא כל הזמן מוקף בחברים וקרובי משפחה.
      אין לנו מושג לאן הוא יפנה אחרי שישוחרר מרמב"ם.
      הצבא יחליט כי הוא עדיין חייל.
      מצב מוזר ולא נוח.

      אהבתי

      1. אחרי שהוא ישוחרר מרמב"ם הוא יסופח לר"מ2.
        הסניף שלהם ברמב"ם נמצא לא רחוק מהמיון. (אם את יוצאת מהמיון את פונה שמאלה ובבניין ממול הדלת הראשונה זה ר"מ2) הוא יקבל מהם גימלים עד שרופא יחליט שהוא כשיר לחזור ליחידה.

        אהבתי

  3. ברכת החלמה מהירה ורפואה שלמה לעוגי

    תגידי לג’ינג’י שיחליף לדבוראים התורכים בכנס את הכסאות לשרפרפים…..

    אהבתי

    1. אין סיכוי, דבוראים הם לא פוליטיקאים, עסקי הפוליטיקה מלאים רשעות ונבזויות אבל אנחנו האנשים שעובדים קשה לפרנסתם לא מבזבזים זמן לריב ולהציק זה לזה.
      מנסים לעזור וליעץ איש לרעהו ויש אחוות דבוראים איתנה בכל רחבי העולם ובעיקר במזרח התיכון.

      אהבתי

  4. גם לי אבדה היכולת לריכוז. מה שיש לנו זה הזכרון מתוק הזה שבו את שוכחת את עצמך ונבלעת לעולם שישנו בין הדפים. כמוך אני אוהבת את רכישת הספרים שלא קראתי ואחר כך הם שוכבים הרבה  זמן על המדף. המחשב הוא שממלא את הסקרנות ובו אנחנו מתרכזות כעת.
    קחי לך את הזמן שלך ולכי לבית החולים במינון יותר נמוך.   תשתתפי בסבב הביקורים ביחד עם הביולוגיים. לא כל דבר את צריכה לעשות לבד.ממילא יתחשבנו איתך בסוף ואם את לא תישמרי על עצמך אף אחד לא יעשה זאת במקומך!.

    אהבתי

    1. מה שהכי טוב בספר חדש זה הריח, אין כמו ריח של דפים טריים שזה עתה יצאו ממכבש הדפוס.
      כנראה שבעתיד כולם יקראו ספרים אלקטרוניים ואיש לא יזכור יותר כמה טוב הריח ספר חדש שזה עתה נדפס.

      אהבתי

  5. בית חולים שנוא על כולנו, אולי רק הוא רק נחמד כשמביאים יצור חדש
     לעולם-בחדר יולדות-גם אז דיי קשה…
    לפני מספר שנים המתנתי לאבי כ-6 שעות שיצא מניתוח,
    ולא הצלחתי לקרא אפילו אות אחת, אחי לעומת זאת שקע בספר וסיים אותו….
    וכעת ממש צר לי שאני קוראת  בהפסקות גדולות
     ולא כמו פעם.
    החלמה מהירה לעוגי!

    אהבתי

    1. אני מאחלת לעצמי שבפעם הבאה שאגיע לבית חולים זה יהיה כדי לקבל את פניו של תינוק חדש.
      מי יודע, אולי הבת שלי תפתיע אותי בעוד שנה שנתיים ובעלי יצטרך לישון עם סבתא?

      אהבתי

  6. מה שאותי די מטריף בבתי חולים זו הישיבה הזאת הלא נגמרת על ספסלים לא נוחים בחדר ההמתנה
    המחלקה הכי קשה בבית החולים,טיפול נמרץ נשימתי
    מכונת הקפה מקוקלת ,הספסלים לא נוחים לישיבה ודאי לא לשינה
    ולאף אחד לא איכפת מהמשפחות שמחכות בחוץ

    פשוט סיוט

    אהבתי

    1. מהבחינה הזו דווקא ברמב"ם אי אפשר להתלונן. יש מכונות קפה ומשקאות קלים וכסאות די נוחים ואפילו מרפסת גג למעשנים אבל עדיין ממש לא נעים להמתין שם.

      אהבתי

  7. החלמה מהירה – ושיעבור הצורך לבקר בבתי חולים, נדמה שכולם איך שהוא מגיעים לשם מתישהו כך שפוגשים שם את כל עמישראל- לטוב ולרע, תמיד יש סיפורים וסיפורים ששומעים על אחרים.
    אין לי בעיה להתרכז – יש לי בעיה בלפנות את הזמן לקרוא משהו מעבר לעיתון, א אני כבר נתפסת על ספר, אני לא יעזוב אותו עד שיגמר.

    אהבתי

  8. יש מישהו שאוהב בתי חולים? לא נראה לי. מה שהכי הכי הורס אותי בבתי חולים זה הריח.
    מה אני אגיד לך, שלא נזדקק להם, ושעוגי יחלים וישתקם במהירות. לא קלה התקופה הזו שאתם עוברים, וטוב אתם עושים שאתם לא נותנים לעצמכם ללכת לאיבוד בתוך הכאוס הזה. צריך לזכור שזה מרתון לא ריצת 60 מ’, חייבים לשמור כוחות.  

    אהבתי

  9. כמה שיותר מהר לצאת משם, גם עוגי וגם אתם. ושתשכחו מבתי חולים, אמן.
    הם טובים רק בתור כלי שמזכיר לך כמה נהדר בחוץ…

    אהבתי

  10. כמה שאני מזדהה איתך! אחותי עבדה שנים כמזכירה רפואית בבית חולים ואף פעם לא הבנתי איך היא מסוגלת לעבוד שם. אני יוצאת מדעתי במקומות כאלה או נכנסת למן חצי קומה, מתפקדת כמו רובוט ומנסה לא לשים לב יותר מדי לסביבה.
    בנסיבות כאלה מאד קשה לקרוא, מקסימום איזה מגזין, לספר צריך ראש שקט.
    מאחלת המשך החלמה מהירה לעוגי ולך הרבה כוח וסבלנות.

    אהבתי

  11. אני רוצה לחבק אותך.
    לא וירטואלית, עם אימוטיקונים – אפילו אם היה מדובר בכאלה חדשניים ומגניבים ועם גרפיקה.
    אני רוצה לחבק אותך חיבוק מלא ואמיתי וגדול.
    בלית ברירה, אסתפק במה שנתן הישרא – .

    אהבתי

  12. מי אוהב בתי חולים? אני חושבת שאפילו הרופאים והאחיות שעובדים שם לא אוהבים אותם.
    ומכל בתי החולים, הכי מאוס הוא רמב"ם. זה לא בית חולים זה בית חרושת לחולים. אני שונאת את רמב"ם על כל חלקיו ואגפיו והבנייה הבלתי נגמרת. (אני חושבת שכתבתי על זה משהו פעם). 
    מקווה שהזמן שלכם שם קצוב, ובקרוב מאד מאד לא תצטרכו לחזור למקום הדוחה הזה.

    אהבתי

    1. אני כותבת את הבלוג הזה כבר כמה שנים, בזמנו צץרץ היה ילד נמרץ מאוד, אפילו היפר אקטיבי והשם הלם אותו מאוד.
      היום הוא קצת יותר רגוע אבל עדיין זריז ואמפולסיבי.
      עוגי היה הילד הכי חזק וגבוה מבין שלושתם.
      קראתי לו ככה כי הוא היה חזק וגדול כמו עוג מלך הבשן וגם כי הוא אהב לאכול עוגיות.
       הוא עדיין גבוה מאוד אבל מאז האשפוז רזה מאוד. הוא בטח יחזיר לעצמו את המשקל שאיבד אחרי שירשו לו לאכול.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s