הבוקר שאחרי

אני רוצה להודות לכל מי שהתקשר השאיר תגובה חמה והציע עזרה. לצערי אין לי זמן וסבלנות לענות לכל אחד בנפרד, אני עמוסה מידי ולפני עוד עומד יום ארוך.

החלטנו לנסות לחזור לשגרה מהר ככל האפשר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעצור את החיים ולהפסיק לעבוד ולדאוג לבית ולמשפחה.

עוגי נמצא בידיים טובות, מטפלים בו כמו שצריך וכל מה שנשאר לנו זה לחכות בסבלנות עד שהמצב יתבהר. הוא שוכב בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם, מותר לבקר אותו לכמה דקות רק פעמיים ביום.

הפנים שלו נראות בסדר גמור, קשה להאמין שעברה עליו טראומה כזו, יש תחבושות על הראש והסנטר אבל הפה והאף נראים ממש בסדר, רק נפוחים קצת. עין אחת עם תחבושת, עין אחת עצומה. הרופאים חוששים מאוד מזיהום ולכן צריך לשים חלוק ולרחוץ ידיים לפני שנכנסים אליו.

החשש הכי רציני הוא כמובן מפני פגיעה מוחית. בינתיים נדמה שהיה לו מזל והמוח לא נפגע אבל עד שהוא לא יתעורר לא נדע בביטחון מה המצב.

ההורים הביולוגיים שלו הגיעו אחרי שהודענו לאחותו הגדולה שהוא נפצע ופשוט התנחלו שם. אימא שלו עשתה סצנה שלמה של בכי והתעלפויות, הזעיקה את כל האחים והאחיות שלה, יש לה המון, והחליטה להישאר לישון במלונית של בית החולים.

חמותי שאלה אותי בטלפון (ביקשנו שלא תגיע בינתיים) די בעוקצנות איפה היא וכל האחיות והאחים שלה היו עד היום כשהיה צריך לגדל אותו יום יום, להאכיל, להכין שיעורי בית, לדאוג לכל קטנות היום יום בלי רעש ובלגנים?

טוב, בגיל שמונים וחמש מותר להגיד כל מה שחושבים בלי לעשות חשבון. אני מודה שגם בעיני לא מוצאת חן ההשתלטות הזו אבל אי אפשר להפיק היסטריה מאשכנזים כמונו. אנחנו שותקים ומנסים לשמור על קור רוח. ג'ינג'י התפרץ פעם אחת בבכי כשרק הגענו לבית החולים אבל נרגע מיד, ובצהרים אחרי שעוגי סיים את הניתוח הכל כך ארוך ומתיש הוא נסע לעבוד במכון – לא היה טעם סתם לשבת שם וצריך לדאוג גם לפרנסה, נצטרך משאבים עצומים אחרי שהילד ישתחרר מהצבא ומבית החולים.

אחרי הצהרים חזרתי הביתה וישנתי שינה ארוכה וממושכת בבית. לילי חזרה בערב עם החבר שלה והם לקחו כמה ימי חופש כדי לעזור לנו. יש כוורות שצריך להזיז והמון עבודה בבית ובמכון שאי אפשר לדחות. אנחנו לא מתכוונים לעבור לגור בבית החולים. הילד בין כה וכה לא יודע שאנחנו שם, אז מה הטעם? מישהו צריך ללכת לעבודה, להמשיך לחיות כרגיל ולשאת בעול.

העבודה הקשה תתחיל אחרי שהוא יתעורר ויבין שאין לו עין אחת ושהוא בעצם נכה.

הבוקר אני מתכוונת ללכת לעבוד וגם לג'ינג'י יש פגישות ומחויבויות, צץרץ החליט לא ללכת היום ללימודים ולהיות עם אחיו בבית חולים אבל ממחר הוא חוזר ללימודים, לא יעזור לאף אחד אם הוא ישב שם כל היום ויפסיד לימודים.

בצהרים אני וג'ינג'י ניסע לראות את עוגי ולפגוש את הרופא, ואולי סוף סוף יגיע הדו"ח ממצ"ח נדע מה בדיוק קרה שם. איך זה קרה שעוגי נפצע בבסיס עורפי ששייך לחיל החינוך, בסיס שכמעט לאף אחד אין בו נשק?

הימים והשבועות הראשונים יעברו איכשהו, הקשיים הרציניים יתחילו רק אחר כך, אחרי שהוא ישתחרר ויצטרך לחזור לחיים. אני רק מתפללת שהוא לא יהיה פגוע מוח, אפשר להסתדר בלי עין אחת, אבל מה יכול בן אדם לעשות אם הראש נדפק? גם לפני הפציעה הייתי מודאגת מה הוא יעשה בחייו אחרי השחרור, עכשיו אני ממש חרדה לעתיד שלו.

ובשקט בלב מנקרת מחשבה, איזה מין בן אדם אני, איזה מין אימא לא צועקת ולא בוכה ולא מתעלפת, שומרת על ראש רגוע וחושבת כמה צעדים קדימה במקום פשוט להתמוטט בבכי? אני תוהה אם הייתי נשארת קרת מזג כל כך גם אם חלילה לילי או צץרץ היו נפגעים ככה?

כשאנשי קצין העיר הופיעו וקלטתי סוף סוף שמי שעומד ליד הדלת הם חיילים הרגשתי כאילו קפאתי לגמרי, הבנתי הכל, ההיגיון והראש פעלו כמו שצריך אבל הרגשות קפאו, לא פחדתי, לא רעדתי, לא בכיתי, נשארתי רגועה לגמרי ורק שאלתי אם זו הילדה או הילד, ובשקט בלב הכנתי את עצמי ללוויה כי הייתי משוכנעת שהם אומרים פצוע אנוש כדי להכין אותי נפשית שהוא נהרג.

ואני שוב רוצה לציין את הפתעתי מהיעילות האנושיות וההתחשבות של נציגי צה"ל. הם היו פשוט נפלאים, וגם החברים שלו מהנוער העובד שהגיעו מיד וישבו איתנו חצי יום התנהגו בצורה נפלאה.

כולנו רגילים יותר לקטר ולהתלונן ולספר זוועות על ההתנהלות של המוסדות שלנו, אבל הפעם הם היו פשוט נהדרים.