הנעורים מתבזבזים על הצעירים

העבודה החדשה מעסיקה אותי מאוד וממלאת את כל זמני למרות שזו רק חצי משרה. אחרי שהייתי ספונה בבית כמעט שנה עם גבס ובקושי הבלחתי החוצה, וגם כשעשיתי את זה לא נהניתי עכשיו פתאום טוב.

אני ממש חוששת לכתוב את זה מחשש מעין רעה אבל פתאום טוב לי, סוף סוף אני מרגישה שהגעתי למקום שמתאים לי ושהגיל והניסיון שלי מהווים יתרון.

ולא שקל לי – אני מתרוצצת, נוסעת לפה ושם, עולה ויורדת מדרגות, נכנסת ויוצאת מבתים של אנשים, מחפשת עדיין כתובות, אבל תמיד מוצאת ובאה על שכרי בכך שאני זוכה לדבר עם אנשים ששמחים לקראתי, ושאני נראית להם צעירה ומגניבה.

פתאום הגיל שלי והשערות הלבנות הם יתרון, הם מסווים את העובדה שמבפנים אני עדיין אני – צעירה וקצת מבולבלת שלא מבינה מהחיים שלה. אנשים רוכשים לי אמון, מכניסים אותי לביתם, מניחים לי לבדוק את לחצן המצוקה שלהם, מספרים לי על עצמם, על עברם ועל התקוות לעתידם, מציעים שתייה ואוכל, ורוב הזמן (חוץ מאלה ששרויים בדיכאון) שמחים לקראתי.

העבודה שלי היא לעשות מה שאני עושה בין כה וכה – להסתכל על אנשים, לראות מה קורה אצלם, לנסות להבין אותם, ואם יש צורך לנסות לפתור להם בעיות. אני חלק מארגון קטן שרובו מתנדבים וגם המשכורת שלי לא משהו, אבל השעות נוחות מאוד, ואין לי בעצם בוס על הראש, רק מנכלי"ת נעימה מאוד שנמצאת במשרד אחר אבל נפגשת איתי לעיתים קרובות, משגיחה שאני מסתדרת ומשוחחת איתי בטלפון כדי לבדוק שאני בסדר.  

עוד לא החלטתי אם זה מזלי הטוב או הרע שאימא שלי היא מתנדבת מאוד מאוד מוערכת שם. מספיק שאני מציינת את שמה ופני האנשים מתבהרות מרוב שמחה והמניות שלי עולות. הבעיה היא שעלי לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה ולהיות יעילה ונעימה כמוה כדי לא לאכזב אותם.

כדי לא להרוס את שמם הטוב של הורי (גם אבא מתנדב שם ומדריך אנשים ברזי המחשב) הגדלתי ראש וגייסתי גם את המחשב הביתי שלי לעבודה. העתקתי את רשימת האנשים שלי לטבלה מסודרת, מיינתי אותם לפי רחובות, ואני מתרוצצת בינהם, לומדת להכיר אותם ומניחה להם להכיר אותי. אני מציגה את עצמי, מסבירה מי אני ושאני המחליפה את המנהלת המיתולוגית של המשרד. המסכנה נפלה וסדקה את האגן, וגם אחרי שהיא תחזור לעבודה היא לא תוכל יותר להסתובב ברחבי הקריה. יש אצלנו המון מדרגות, עליות וירידות, הרגל השבורה לשעבר שלי קצת מוחה על המאמצים אבל בינתיים עומדת בזה.

תהיה לי במשכורת תוספת קטנה לדלק, ונתנו לי טלפון נייד ורוב הזמן אני מתרוצצת בחוץ, קובעת לעצמי את סדר היום ואוהבת את זה. חוץ מהאנשים שלנו אני גם בקשר הדוק עם עובדת סוציאלית של המועצה – שממוקמת ברוב נוחות מעבר לרחוב – אני עומדת לשירותה אם יש צורך בכך וזוכה לקבל ממנה הדרכה בקשר לזכויות של קשישים.

במצוותה הבאתי אתמול חיתולים למבוגרים לגברת מקסימה שהיה קשה למצוא את הבית שלה, אבל טוב שהתעקשתי. היה תענוג להכיר אותה ולשוחח איתה. שעה אחר כך הגעתי לאישה שהייתה שכנה של סבתא שלי ז"ל וגרה עדיין באותה הדירה שגרה בה כשאני הייתי ילדה קטנה.

סבתא מתה מזמן אני כבר שנים לא ילדה אבל היא עדיין שם. ממש במקרה פגשתי בדרך אליה את המורה לנהיגה שלי שזכר אותי למרות שיש לי רישיון כבר מעל עשר שנים. בדיוק כמוני גם הוא התבגר והלבין, לא זיהיתי אותו, אבל הוא זיהה אותי. להפתעתי זיהתה אותי גם מישהי שעובדת במרכז היום לקשישים. היא סיפרה לי שהיא זוכרת אותי כילדה קטנה. הגעתי לקריה שלנו בגיל שלוש, היום אני בת 54 ונראית כמובן אחרת לגמרי אבל היא זיהתה אותי מיד.

ובכלל, מאז שהתחלתי לעבוד שם אני פוגשת כל הזמן אנשים מהעבר, אחד הנהגים הוא בחור ששירת איתי בצבא, ויש פה ושם אנשים שזוכרים עדיין את סבא וסבתא שלי שנפטרו מזמן. מסתבר שהעובדה שאני גרה מעל חמישים שנה באותו מקום קטן ונחמד מהווה יתרון עצום.

המגוון של אנשים שאני פוגשת הוא עצום. בקריה שלנו היו שני גלי עליה גדולים, אחד בשנות החמישים מפולין וממרוקו, והשני בשנות השבעים של מה שכונה אז רוסים. חוץ מזה נסחפו לכאן אנשים מעוד מקומות. פגשתי גברת קשישה בת תשעים וחמש שעלתה לארץ משוויץ ועדיין שמרה על המבטא המקורי שלה, והיום פגשתי גברת מרשימה אחת שבעלה המנוח היה בן דודו של קפקא. הוא צייר אותו ומסגר את התמונה במסגרת מדהימה ממתכת. הגברת הזו שנהניתי עונג רב לשוחח איתה היא ייקית גזעית – אישה משכילה ודעתנית שנוהגת עדיין במזדה שלה למרות שהיא כמעט בת שמונים. היא גילתה לי בסוד שפרגאים כמו בעלה גרועים מבחינת הקפדנות והפיינשמקעריות מייקים.

פגשתי הבוקר גברת מבוגרת, יפת תואר, חולת אלצהיימר שגילתה לי ששמה העברי בטעות יסודו, שמה בעצם אריקה. היא ספרה לי את זה כי היא הייתה בטוחה שהיא מכירה אותי עוד מזמן ושעלינו יחד לארץ מצ'כיה.

לא התווכחתי, רק ניחמתי אותה שגם לי שינו את השם כשעליתי לארץ, ושמחתי שהיא חיה עם הבת והחתן ועם מטפלת שדואגת לה והיא לא לבד. יומיים קודם פגשתי גבר חולה אלצהיימר שחי עם אשתו שמרגישה אחרי חמישים שנות חיים משותפים שהיא גרה עם זר. היא כבר מעל שמונים ובעלה מבוגר ממנה ומכאיב לה שהוא מתעקש לישון במיטה נפרדת, ובכל זאת היא ממשיכה לדאוג לו ולטפל בו כי אחרי כל כך הרבה שנים יחד היא לא מסוגלת אחרת.

רוב האנשים שאני אם הבית שלהם הן נשים אבל יש גם גברים מעטים. פגשתי היום אדון מבוגר, חביב ואופטימי למרות שהוא מעל שמונים. הוא גר לבד רק עם כלב קשיש ונהנה לראות משחקי טניס בטלוויזיה. לשמחתי הבת שלו בנתה בית לא רחוק ממנו וכבר יש לו נינים ממנה. כל אחד מהאנשים שלי הוא עולם אחר, כל בית הוא יקום חדש ושונה, יש ריח אחר, זיכרונות אחרים, שמחות שונות וגם כאבים אחרים.

אתמול פגשתי את רופאת הילדים שלנו שיצאה לפנסיה. היא עדיין פעילה והמבטא הרומני שלה עדיין חזק ונלבב. ממשיכה לחייך למרות הבריאות המתרופפת, בעלת חוש הומור נהדר וצלולה להפליא. היא הראתה לי תמונה של עצמה כרופאה צעירה בכפר רומני, אישה יפה ונמרצת יושבת בכרכרה רתומה לסוס. ככה היא נסעה בזמנו בין הלקוחות שלה ועדיין היא זוכרת לטובה את הסוס הנאמן שלה שהיה אמין יותר מכל מכונית.

מסתבר שאנשים שחיו חיים מלאים וטובים מזדקנים באותה הדרך, נשארים אופטימיים ויש להם ידידים שמלווים אותם עד הסוף. אנשים שלא דאגו לבריאותם ולא אספו סביבם משפחה וחברים יזדקנו בבדידות ובקושי. צריך גם מזל כמובן, וגנים טובים, והמון כוח ואומץ. אני קוראת בלוגים של צעירים דיכאוניים ומחייכת, ילדים אתם חושבים שקשה לכם? הצחקתם אותי, חכו עוד שישים שנה ואז נראה אתכם.

בשבוע הבא אהיה כוננית, עלי להיות זמינה כל הזמן בטלפון ואם יהיה צורך יקראו לי גם אחרי שעות העבודה, יהיה מעייף אבל בטח גם מרתק. ובינתיים תהיו בריאים ותשמחו בכל רגע של נעוריכם. הם נגמרים מהר מידי, הנעורים.