העבודה החדשה מעסיקה אותי מאוד וממלאת את כל זמני למרות שזו רק חצי משרה. אחרי שהייתי ספונה בבית כמעט שנה עם גבס ובקושי הבלחתי החוצה, וגם כשעשיתי את זה לא נהניתי עכשיו פתאום טוב.
אני ממש חוששת לכתוב את זה מחשש מעין רעה אבל פתאום טוב לי, סוף סוף אני מרגישה שהגעתי למקום שמתאים לי ושהגיל והניסיון שלי מהווים יתרון.
ולא שקל לי – אני מתרוצצת, נוסעת לפה ושם, עולה ויורדת מדרגות, נכנסת ויוצאת מבתים של אנשים, מחפשת עדיין כתובות, אבל תמיד מוצאת ובאה על שכרי בכך שאני זוכה לדבר עם אנשים ששמחים לקראתי, ושאני נראית להם צעירה ומגניבה.
פתאום הגיל שלי והשערות הלבנות הם יתרון, הם מסווים את העובדה שמבפנים אני עדיין אני – צעירה וקצת מבולבלת שלא מבינה מהחיים שלה. אנשים רוכשים לי אמון, מכניסים אותי לביתם, מניחים לי לבדוק את לחצן המצוקה שלהם, מספרים לי על עצמם, על עברם ועל התקוות לעתידם, מציעים שתייה ואוכל, ורוב הזמן (חוץ מאלה ששרויים בדיכאון) שמחים לקראתי.
העבודה שלי היא לעשות מה שאני עושה בין כה וכה – להסתכל על אנשים, לראות מה קורה אצלם, לנסות להבין אותם, ואם יש צורך לנסות לפתור להם בעיות. אני חלק מארגון קטן שרובו מתנדבים וגם המשכורת שלי לא משהו, אבל השעות נוחות מאוד, ואין לי בעצם בוס על הראש, רק מנכלי"ת נעימה מאוד שנמצאת במשרד אחר אבל נפגשת איתי לעיתים קרובות, משגיחה שאני מסתדרת ומשוחחת איתי בטלפון כדי לבדוק שאני בסדר.
עוד לא החלטתי אם זה מזלי הטוב או הרע שאימא שלי היא מתנדבת מאוד מאוד מוערכת שם. מספיק שאני מציינת את שמה ופני האנשים מתבהרות מרוב שמחה והמניות שלי עולות. הבעיה היא שעלי לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה ולהיות יעילה ונעימה כמוה כדי לא לאכזב אותם.
כדי לא להרוס את שמם הטוב של הורי (גם אבא מתנדב שם ומדריך אנשים ברזי המחשב) הגדלתי ראש וגייסתי גם את המחשב הביתי שלי לעבודה. העתקתי את רשימת האנשים שלי לטבלה מסודרת, מיינתי אותם לפי רחובות, ואני מתרוצצת בינהם, לומדת להכיר אותם ומניחה להם להכיר אותי. אני מציגה את עצמי, מסבירה מי אני ושאני המחליפה את המנהלת המיתולוגית של המשרד. המסכנה נפלה וסדקה את האגן, וגם אחרי שהיא תחזור לעבודה היא לא תוכל יותר להסתובב ברחבי הקריה. יש אצלנו המון מדרגות, עליות וירידות, הרגל השבורה לשעבר שלי קצת מוחה על המאמצים אבל בינתיים עומדת בזה.
תהיה לי במשכורת תוספת קטנה לדלק, ונתנו לי טלפון נייד ורוב הזמן אני מתרוצצת בחוץ, קובעת לעצמי את סדר היום ואוהבת את זה. חוץ מהאנשים שלנו אני גם בקשר הדוק עם עובדת סוציאלית של המועצה – שממוקמת ברוב נוחות מעבר לרחוב – אני עומדת לשירותה אם יש צורך בכך וזוכה לקבל ממנה הדרכה בקשר לזכויות של קשישים.
במצוותה הבאתי אתמול חיתולים למבוגרים לגברת מקסימה שהיה קשה למצוא את הבית שלה, אבל טוב שהתעקשתי. היה תענוג להכיר אותה ולשוחח איתה. שעה אחר כך הגעתי לאישה שהייתה שכנה של סבתא שלי ז"ל וגרה עדיין באותה הדירה שגרה בה כשאני הייתי ילדה קטנה.
סבתא מתה מזמן אני כבר שנים לא ילדה אבל היא עדיין שם. ממש במקרה פגשתי בדרך אליה את המורה לנהיגה שלי שזכר אותי למרות שיש לי רישיון כבר מעל עשר שנים. בדיוק כמוני גם הוא התבגר והלבין, לא זיהיתי אותו, אבל הוא זיהה אותי. להפתעתי זיהתה אותי גם מישהי שעובדת במרכז היום לקשישים. היא סיפרה לי שהיא זוכרת אותי כילדה קטנה. הגעתי לקריה שלנו בגיל שלוש, היום אני בת 54 ונראית כמובן אחרת לגמרי אבל היא זיהתה אותי מיד.
ובכלל, מאז שהתחלתי לעבוד שם אני פוגשת כל הזמן אנשים מהעבר, אחד הנהגים הוא בחור ששירת איתי בצבא, ויש פה ושם אנשים שזוכרים עדיין את סבא וסבתא שלי שנפטרו מזמן. מסתבר שהעובדה שאני גרה מעל חמישים שנה באותו מקום קטן ונחמד מהווה יתרון עצום.
המגוון של אנשים שאני פוגשת הוא עצום. בקריה שלנו היו שני גלי עליה גדולים, אחד בשנות החמישים מפולין וממרוקו, והשני בשנות השבעים של מה שכונה אז רוסים. חוץ מזה נסחפו לכאן אנשים מעוד מקומות. פגשתי גברת קשישה בת תשעים וחמש שעלתה לארץ משוויץ ועדיין שמרה על המבטא המקורי שלה, והיום פגשתי גברת מרשימה אחת שבעלה המנוח היה בן דודו של קפקא. הוא צייר אותו ומסגר את התמונה במסגרת מדהימה ממתכת. הגברת הזו שנהניתי עונג רב לשוחח איתה היא ייקית גזעית – אישה משכילה ודעתנית שנוהגת עדיין במזדה שלה למרות שהיא כמעט בת שמונים. היא גילתה לי בסוד שפרגאים כמו בעלה גרועים מבחינת הקפדנות והפיינשמקעריות מייקים.
פגשתי הבוקר גברת מבוגרת, יפת תואר, חולת אלצהיימר שגילתה לי ששמה העברי בטעות יסודו, שמה בעצם אריקה. היא ספרה לי את זה כי היא הייתה בטוחה שהיא מכירה אותי עוד מזמן ושעלינו יחד לארץ מצ'כיה.
לא התווכחתי, רק ניחמתי אותה שגם לי שינו את השם כשעליתי לארץ, ושמחתי שהיא חיה עם הבת והחתן ועם מטפלת שדואגת לה והיא לא לבד. יומיים קודם פגשתי גבר חולה אלצהיימר שחי עם אשתו שמרגישה אחרי חמישים שנות חיים משותפים שהיא גרה עם זר. היא כבר מעל שמונים ובעלה מבוגר ממנה ומכאיב לה שהוא מתעקש לישון במיטה נפרדת, ובכל זאת היא ממשיכה לדאוג לו ולטפל בו כי אחרי כל כך הרבה שנים יחד היא לא מסוגלת אחרת.
רוב האנשים שאני אם הבית שלהם הן נשים אבל יש גם גברים מעטים. פגשתי היום אדון מבוגר, חביב ואופטימי למרות שהוא מעל שמונים. הוא גר לבד רק עם כלב קשיש ונהנה לראות משחקי טניס בטלוויזיה. לשמחתי הבת שלו בנתה בית לא רחוק ממנו וכבר יש לו נינים ממנה. כל אחד מהאנשים שלי הוא עולם אחר, כל בית הוא יקום חדש ושונה, יש ריח אחר, זיכרונות אחרים, שמחות שונות וגם כאבים אחרים.
אתמול פגשתי את רופאת הילדים שלנו שיצאה לפנסיה. היא עדיין פעילה והמבטא הרומני שלה עדיין חזק ונלבב. ממשיכה לחייך למרות הבריאות המתרופפת, בעלת חוש הומור נהדר וצלולה להפליא. היא הראתה לי תמונה של עצמה כרופאה צעירה בכפר רומני, אישה יפה ונמרצת יושבת בכרכרה רתומה לסוס. ככה היא נסעה בזמנו בין הלקוחות שלה ועדיין היא זוכרת לטובה את הסוס הנאמן שלה שהיה אמין יותר מכל מכונית.
מסתבר שאנשים שחיו חיים מלאים וטובים מזדקנים באותה הדרך, נשארים אופטימיים ויש להם ידידים שמלווים אותם עד הסוף. אנשים שלא דאגו לבריאותם ולא אספו סביבם משפחה וחברים יזדקנו בבדידות ובקושי. צריך גם מזל כמובן, וגנים טובים, והמון כוח ואומץ. אני קוראת בלוגים של צעירים דיכאוניים ומחייכת, ילדים אתם חושבים שקשה לכם? הצחקתם אותי, חכו עוד שישים שנה ואז נראה אתכם.
בשבוע הבא אהיה כוננית, עלי להיות זמינה כל הזמן בטלפון ואם יהיה צורך יקראו לי גם אחרי שעות העבודה, יהיה מעייף אבל בטח גם מרתק. ובינתיים תהיו בריאים ותשמחו בכל רגע של נעוריכם. הם נגמרים מהר מידי, הנעורים.
כל הפוסט שלך חייכתי, נשמעת לי כמו בן-אדם מקסים עם ראייה מגניבה של העולם, ואני עדיין מתרשמת ככה. רק באחד המשפטים האחרונים התאכזבתי קצת, אל תזלזלי בסבל של אחרים… הוא לא תלוי-גיל.
אהבתיאהבתי
לא מזלזלת ובטח יש גם צעירים שסובלים אבל ילדים, תכנסו לפרופורציות.
ובבקשה, אל תתאבדו, החיים יקרים מידי.
אהבתיאהבתי
איזה יופי!
העבודה שלך נשמעת מרתקת לגמרי.
כיף להפגש עם אנשים ולשמוע סיפורי חיים, ואת גם עושה ספורט תוך כדי אז זה win-win.
אהבתיאהבתי
לגמרי
אהבתיאהבתי
העבודה שלך היא סוג של עבודת קודש
לא הרבה אנשים מסוגלים לעשותה
אני למשל לא הייתי רואה את עצמי עושה דברים כאלה, אין לי מסוגלות וסבלנות לזה
אבא שלי לעומת זאת, ובכן זה מה שהוא עושה – הוא מטפל סיעודי (עובד בבי"ח פרטי).
אני מסכימה איתך שצעירים, במיוחד בגיל העשרה חושבים שהם בדיכאון או באמת בדיכאון, אבל זה לא כמו בעיות שיש לאנשים מבוגרים.
כל העניין בגיל העשרה זה שהרגשות מאוד חזקים, ששמחים אז מאוד שמחים ושמדוכאים אז מאוד מדוכאים
והכל, אבל הכל משפיע, מדבר קטן לגדול
כשאנחנו מתבגרים הרגשות האלה מתמתנים, אנחנו גם נכנסים לפרופורציות
ואם אנחנו מדוכאים זה בגלל דברים אמיתיים ומהותיים מאוד בחיים שלנו
אהבתיאהבתי
זה אחד היתרונות של הזקנה, הכל נעשה צלול ורגוע יותר.
יש גם יתרנות בגיל מבוגר, הגוף אמנם מתחיל לחרוק אבל כל זמן שהמוח ממשיך לתפקד זה בסדר.
אהבתיאהבתי
אני כל כך שמחה לקרוא את הפוסט הזה. נראה לי שממש מצאת את מקומיך ואת תורמת המון. עבודת קודש את עושה ומביאה קצת אור לחיים של האנשים שאת מגיעה אליהם.
אני בטוחה שהעבודה גם שמה אצלך את הבעיות הקטנות בפרופורציה הנכונה.
<a target=_blank href="http://www.hoshen-gems.com/product_he.asp?subCatID=11">הנה כמה סגולות נגד עיין הרע.
אהבתיאהבתי
זה לא שאני ממש מאמינה בעין הרע אבל אחרי שהתאכזבתי פעמים כה רבות אני חושבת שאם לא יועיל גם לא יזיק והתמונות יפות מאוד.
תודה
אהבתיאהבתי
ממש מרגישים את ההתלהבות והשמחה בכתיבה שלך. כנראה העבודה המתאימה לך: לפגוש אנשים עם סיפורי חיים (וקשישים יש להם יותר מה לספר…). גם אני הייתי נהינת מזה! ואולי מבקשת לצלם…
אהבתיאהבתי
על צילומים עוד לא חשבתי, אולי בעתיד, כשאתפוס יותר ביטחון והאנשים יכירו אותי טוב יותר.
אהבתיאהבתי
זו את?
מופלאה שכמותך. אני שמח שמצאת לך עבודה בה שלם לבך. וברור שאת צודקת בכל מילה שכתבת, הרי לבך נמצא ותמיד היה במקום הכי נכון של התובנה. זאת עובדה.
אהבתיאהבתי
איזה כיף לשמוע ממך אליפל, תודה
אהבתיאהבתי
איזה כיף שכולם פה
אהבתיאהבתי
כמו שאמרתי, יש ירידות ויש עליות. רציתי להוסיף משהו מנסיוני: יש עמותת אלהצהיימר ומחלות דומות, בה יש קבוצות תמיכה לאנשים שמטפלים בבני משפחה חולים. אולי תפני אנשים לשם. אם אין אצלכם קבוצה כזאת, תפני למרכז בתל אביב ותארגני קבוצת תמיכה. את לא צריכה הרכזת, הם כבר דואגים להכשיר רכזים. המפגשים הם פעם בחודש, ומניסיון, מאד עוזרים להתמודד עם המחלה. למטפלים ולמטופלים. בזמנו למדתי המון.
אתר העמותה
<a target=_blank href="http://www.alz-il.net/http://www.alz-il.net/">http://www.alz-il.net/<br />שם תמצאי מס’ טלפון למרכז.
ברני
אהבתיאהבתי
יש במרכז היום מחלקה מיוחדת לחולים אלצהיימר ומסתבר שיש אפילו מטפלים שמתמחים בעזרה להם ולמשפחות שלהם.
זו מחלה איומה שמפילה עול כבד על משפחתו של החולה.
תודה על המידע.
אהבתיאהבתי
איזה יופי!
אני כל כך שמח שהגעת סופסוף אל המנוחה ואל הנחלה.
כשאהיה בן 80 אעבור לגור בישוב שלך כדי שתטפלי בי.
מבטיח להכין לך כוס תה ולהשתדל לא לשפוך אותו על הרצפה.
אהבתיאהבתי
בכיף
הדבש להמתקת התה עלי.
אהבתיאהבתי
איזה פוסט ניפלא ואופטימי! ואיזו זכות גדולה ללוות ככה אנשים מבוגרים. כמה מספק ומעשיר!
אהבתיאהבתי
התחלתי עידן אופטימי ושמח, זה כיף גדול
אהבתיאהבתי
מרתק מה שכתבת, וזה גם מלא תובנות.
אהבתיאהבתי
בניגוד למה שמקובל לחשוב העולם לא שייך רק לצעירים. בתמורה לקמטים ושער שבה מקבלים תובנות ופרספקטיבה על החיים.
אהבתיאהבתי
כל הכבוד לך !!!
םפוסט אופטימי,יפה,אוהב אדם
הלוואי על כולנו
אהבתיאהבתי
עם הגיל אני מגלה בעצמי אוצרות של אהבת אדם ואופטימיות, מפתיע אבל עובדה, אני בן אדם נחמד יותר מכפי שחשבתי
אהבתיאהבתי
יפה. למרות שאת יודעת שקשה לי לחשוב על משפחה כדבר שצריך אותו (מנקודת מבטי,ליצור אותה זה קצת עול). אבל אני מבינה שבגיל מבוגר יותר, לפתע זה קצת דרוש. לפעמים.
אני שמחה בעבודתך. יש משהו נורא נחמד בהסתובבות בלי משרד ובלי בוס על הראש. שלא לדבר על האנשים המעניינים שיוצא לך לפגוש.
יופי. תהני.
מגיעה לך עבודה נורמלית פעם בזמן מה.
מגיעה לכולנו,אבל נראה שהן לא רבות.
אהבתיאהבתי
אני מקווה שבעתיד תשני את ההשקפה שלך על משפחה.
לא מביאים ילדים ומגדלים אותם כדי שיהיה מי שיטפל בך כשתהיה זקן, בשביל זה אפשר ואפילו רצוי לשכור מטפלת.
הרצון בילדים ובמשפחה הוא משהו שאו שיש לך או שאין. וכן, להיות הורה זה באמת עול כבד אבל גם אושר גדול.
אהבתיאהבתי
איזה פוסט מרגש, ואיזו זכות גדולה נפלה בחלקך בעבודה הזו.
אגב, כתבת על המורה לנהיגה, המורה לנהיגה שלי לימד גם את אמא שלי וגם את הבת שלי, ואחרי שנועה עברה טסט לפני חודשיים הוא אמר לי, זהו, דור רביעי לא נראה לי שאני אזכה כבר ללמד. זה היה מרגש ואפילו קצת עצוב האמירה הזו. איש מקסים ויקר.
אהבתיאהבתי
ארבע דורות זה באמת מכובד מאוד, סיפור מקסים
אהבתיאהבתי
רשימה נהדרת.
מלאה בחום, תמיכה, אהבת בני אדם, (סליחה על המילים הגדולות, אבל באמת!), ראייה בשלה, בגובה העיניים.
יש אכן משהו בגיל שלנו, שמרכך, מכניס לפרופורציות, מפייס, רגוע יותר.
יופי. ממש.
אהבתיאהבתי
אכן, להפתעתי הגדולה אני נהנית להיות מבוגרת, זה ממש כיף
אהבתיאהבתי
קראתי ונהניתי. בצעירותי התנדבתי בעזרה לקשישים ואף זכינו באות הנשיא למתנדב. עשינו תיקונים בבתים וחילקנו אוכל.
אהבתיאהבתי
גם אנחנו נעזרים המון במתנדבים, יש המון אנשים צנועים ומועילים שלא מעוררים סביבם מהומה אבל עושים המון.
מגיע להם אות הצטיינות
אהבתיאהבתי
הגעת, נראה לי על פניו, למנוחה ולנחלה…
אהבתיאהבתי
כן, גם אני חשבתי ככה עד שבשבת בבוקר הגיעו אלי מקצין העיר לבשר שהבן נפצע קשה והוא מאושפז בטיפול נמרץ
אהבתיאהבתי
אומרים שאנחנו לומדים איך להיות מבוגרים ולהזדקן מלראות את הקרובים לנו עושים את זה. אני מקווה שיהיה לי שכל ללמוד לקבל בחן את מה שאי אפשר יותר ולקבל בעוד יותר חן את כל חוכמת החיים שבאה עם זה.
אהבתיאהבתי
לא אכפת לי להזדקן עוד ועוד ולהיות מקומטת וכפופה כל זמן שהראש ישאר צלול.
ואם אצליח למות מות נשיקה כמו סוניה פרס אמות מאושרת.
צריך מזל בשביל דבר כזה
אהבתיאהבתי
הפוסט הזה נהדר!
את נשמעת מרוצה מהעבודה החדשה
ונראה שלעבוד עם אנשים מבוגרים עושה לך טוב
מאחלת שתפרחי בעבודה ושהילד יבריא ב"ה
אהבתיאהבתי
למרות המצב התעקשתי ללכת היום לעבודה, עדיף על ישיבה בבית חולים ויציאה מהדעת.
נסענו אחרי הצהרים וגילינו בשמחה שהוא חזר להכרה.
הפציעה אנושה אבל לפחות המוח נשאר שלם ואין לו פגיעה מוחית.
נשאר רק לברר איך זה קרה ואיך נצליח לשקם אותו.
אהבתיאהבתי
ואו- מזל…
אהבתיאהבתי
ואוו, כל הכבוד לך!
נשמע שאת אוהבת את העבודה החדשה, ולפי הכתיבה שלך נראה לי שזה גם מאוד מתאים לך 🙂
לפני שנתיים התנדבתי עם קבוצת חברים בסוג של בית אבות, התחלקנו לזוגות וכל זוג התחבר לקשיש.
ישבנו עם הקשישים שלנו ושמענו את סיפורי החיים שלהם.
בסופו של דבר הכנו להם מן ספר קטן שמכיל את כל מה שהם סיפרו לנו, הייתה מסיבת סיום והיה מקסים 🙂
הקשיש שלנו היה בן 73 בערך, צעיר בנפשו, אוהב לצחוק וממש כיף להיות איתו.
לכל המטפלות שם הוא אמר שאנחנו כמו נכדות שלו, ולפעמים גם קראנו לו סבא.
היה מדהים וזו חוויה שאני לא אשכח.
כל הסיפורים האלה, זה משהו שחייבים לשמור ולזכור 🙂
בהצלחה בהמשך ובתרומה הענקית שלך, ושבוע נפלא
אהבתיאהבתי
זה רעיון מצוין, לאמץ קשיש לסוג של סבא.
אהבתיאהבתי
להתנדב עם קשישים זו באמת חוויה מדהימה, אני מתנדבת פעם בשבוע עם קשישים ובשבוע באחרון אחד מהם הסביר לי איך נוצרים אורות הצפון ולמה יש חורף וקיץ..
כל הכבוד לך (:
אהבתיאהבתי
זקנים אבל לא סניליים עדיין
אהבתיאהבתי
נהנתי לקרוא מה שכתבתי, מילה במילה.
אך יש לך טעות קטנה אחת, "העלייה הגדולה" של הרוסים התחרשה בשנות התשעים המקודמות ולא בשנות השבעים. זה אומנם נשמע יחסית דומה אך אלו 20 שנה משמעויות לכל אחד ואחד.
אהבתיאהבתי
ממרום שנותי עלי לתקן, נכון שהייתה עליה גדולה בשנות התשעים אבל הייתה גם אחת בשנות השבעים.
מי שעלו אז הוגדרו כאסירי ציון, הגיעו לארץ אחרי מאבק במשטר הקומוניסטי ואצלנו הקימו להם רחוב שלם סביב בית הספר התיכון במקום בו היה פעם מסלול הריצה שלנו.
אהבתיאהבתי
וואו אני מוקסם וכל הפוסט חייכתי ונהנתי תודה לך .ושהבן יהיה בריא והחלמה מהירה ושיקום מוצלח..
אהבתיאהבתי
איזה יופי לראות את השידוך המוצלח בינך לבין העבודה הזו. מזל טוב וטוב שאתן כל כך מתאימות זו לזו! נהדר!
אהבתיאהבתי
תמיד מעניין לדעת איפה מוצאים תובנות קטנות על החיים.
ואין טעם לפנות אל בני הנוער ככה, אלו שמתכיינים לא רואים את התמונה הגדולה, ואלו שלא סתם יעלבו, כי גם אנחנו לא באמת רואים יותר מדי מהתמונה המדוברת.
אהבתיאהבתי
"אני קוראת בלוגים של צעירים דיכאוניים ומחייכת, ילדים אתם חושבים שקשה לכם? הצחקתם אותי, חכו עוד שישים שנה ואז נראה אתכם."
משום מה זה לא מעודד אותי שהצרות שמחכות לי עוד שישים שנה הרבה יותר גדולות מעכשיו. את האמת? זה גם לא כל כך גורם לי לרצות להגיע לתקופה הזאת.. קצת סותר את אמירת ה "אל תתאבדו, החיים יקרים מידי. "
חוץ מזה, זה מקסים מה שאת עושה..
אהבתיאהבתי