השבוע הראשון של 2011

זה היה שבוע טוב, התחלתי לעבוד וסוף סוף הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. נוח לי שם, אני נמצאת קרוב לבית, לומדת את העבודה לאט, בלי לחץ, בלי להרגיש מיותרת או מבוגרת מידי.

בניגוד לעבודות האחרות שנקלעתי אליהן פה אני מרגישה שאני מועילה, שנותנים לי זמן ללמוד מה עושים, מרגישה שהידע שהבאתי מהבית עוזר, לא מפריע.

פתאום מה שתפסתי תמיד כחסרון נעשה יתרון – זה שאני גרה מגיל שלוש באותו מקום, למדתי פה בבית ספר יסודי ושנתיים בתיכון, גידלתי פה שלושה ילדים ואימא שלי עבדה במועצה המון שנים – כל זה נחשב לטובתי.

אני מכירה את המקום הקטן הזה היטב, יודעת איפה נמצא כל רחוב ורחוב, מכירה את כולם כמעט, ופוגשת על כל צעד ושעל מכרים ותיקים שזוכרים אותי עוד מנעורי, ויודעים מי אני ומי הורי.

בתחילת השבוע נסעתי עם העובדת שמכניסה אותי לעבודה לישוב הסמוך כדי לבקר אנשים שרשומים בקהילה התומכת שלנו, ולמרות שבהתחלה קצת התבלבלנו ולא ידענו בדיוק מי גר איפה היה לנו מזל למצוא מפה של המקום, ואחרי שקיבלנו קצת עזרה מרב הישוב (שהיה לבוש כמו חרדי אבל דיבר עברית מצוינת והיה אדיב ומועיל מאוד) הבנתי איך המקום הזה בנוי, והצלחנו להגיע לכולם ולבקר את כל מי שצריך.

זו עבודה שצריך לשלב בה יחס לאנשים והתמצאות בענייני משרד, לא ממש מסובכים, אבל בכל זאת.

הכרתי את המנהלת הקודמת שמסכנה, שברה את צוואר הירך ומתאוששת לאיטה, היינו אצלה בבית וגיליתי שהיא אישה נעימה מאוד ומלאת רצון טוב ובשבוע הבא אפגש עם העובדת הסוציאלית של המועצה שעובדת בשיתוף פעולה עם הארגון.

אני לומדת לאט לאט מה ואיך, ואחרי שנקבל מחשב אתחיל להכניס בזהירות את המשרד למאה העשרים ואחת.

נעים לי לעבוד עם נשים שכולן בגילי או מבוגרות יותר, נעים לי שהכל ביתי ורגוע, ואף אחד לא לחוץ להרוויח כסף מהפעילות. זה מלכ"ר ומה שבאמת חשוב שם זה לעזור לקשישים ולהיטיב את מצבם ולא לעשות עליהם קופה.

היו כמה תקלות קטנות – הפסקת חשמל במשרד, והפקס החדש שעוד לא השתלטנו עליו אבל הכל נפתר בשקט וברוח טובה ואיזה כיף זה לצאת בשמונה ולחזור בשתים עשרה, בלי פקקי תנועה ובלי בעיות חנייה, פשוט תענוג.

התחלתי לבשל בשמן אבוקדו, הכנתי מרק וסלט וטיגנתי חביתה. הכל יצא טעים וריחני, לא חושבת שנמכור אותו אבל איזה כיף זה להשתמש בשמן שהפקת לבד.

 

האבוקדו המרוסק, רגע לפני שהוא נמעך

 

שמן אבוקדו

 

 

ביום חמישי נסעו עוגי וצץרץ לחתונה של בת דודה שלהם מהמשפחה הביולוגית שלהם. זה היה רעיון של עוגי שלחץ על צץרץ לבוא איתו. הם נסעו עם הוריהם הביולוגיים ששומרים על קשר הדוק למרות שהם גרושים. היו פה ושם קטעים מביכים כמו שסיפר לי צץרץ, אבל סך הכל הוא נהנה, פגש את המשפחה המורחבת הענקית של אימו הביולוגית, קיבל מחמאות כמה הוא יפה וחמוד, ולקינוח סיפרו לו שהוא היה תינוק בכיין. הרגעתי אותו שהוא היה פעוט חמוד ומקסים ולא בכיין יותר מהמקובל ושזה בסדר שהסבתא הביולוגית שלו לא אמרה לו שלום, היא כנראה מבוגרת מאוד ולא ידעה מי הוא.

בסוף החתונה, למרות שהוא היה יכול היה להישאר לישון אצל אימו הביולוגית הוא החליט שלא מתאים לו וחזר לישון בבית.

זה מוזר שיש להם שתי אימהות, אפילו מביך לפעמים, אבל אנחנו רגועים בקטע הזה, לא מתרגשים כשהם מבקרים שם והם מתמודדים עם העניין יפה. צרץרץ עדיין מסויג מעט, לא ממש מתלהב אבל מנומס ועוגי שומר יותר על קשר, בעיקר עם אחיו הגדול שהוא גם חייל.

מצחיק שיש לנו מצב משונה כזה במשפחה המאוד שמרנית ורגילה שלנו, אבל עובדה. אנחנו חיים בטלנובלה וממשיכים להיות אשכנזים קרי מזג ורגועים.

  

לילי עוגי וצץרץ – קטנים וחמודים