סופה של שנת 2010

השבוע מתבקש מאוד לעשות סיכום שנה, וזה בדיוק מה שתכננתי לעשות כשהתיישבתי ליד המחשב – לספר איך בדיוק לפני שנה שברתי רגל, ואיך, כמה ימים לפני סוף השנה שעברה עברתי ניתוח, ואיך כל חיי השתנו עקב כך.

רציתי לפרט איך אני מתמודדת עם השינויים שהביאה השנה הזו ולהתפאר איך אני מתעקשת להמשיך הלאה ולהפיק משהו טוב מכל הצרות הלא צפויות הללו, לקטר קצת כמה קשה לי ועצוב וכמה קשה להמשיך הלאה, ואז נחתה עלינו בשורה שהכניסה אותי לפרופורציות הנכונות.

עוגי שהגיע אתמול הביתה אחרי שהיה שוב בריתוק בבסיס (איבד כומתה ונתפס לא מגולח) קיבל על הבוקר טלפון נורא מאימא של אסי – חבר שלו לכיתה.

היא התקשרה לספר שבנה נהרג במסגרת האימונים. כדור נפלט בטעות לחייל שעמד לידו ופגע באסי – הלוויה תתקיים היום אחרי הצהרים.

עוגי סיפר שאסי ישב לידו בבית הספר, הם היו ידידים, הוא אפילו ביקר אצלו בבית.

אסי לחץ על אימא שלו שתחתום לו ללכת לקרבי למרות שאחיו נהרג לפני כמה שנים.

עכשיו אין לה יותר ילדים, אמר עוגי ואחר כך חזר למיטה, אמר שהוא לא רוצה ללכת ללוויה, שם מוזיקה וסגר את דלת החדר שלו – סוף נורא לשנה קשה ונוראית.