איזה יום

מידי פעם יש איזה יום שגורם לי להיאנח ולחשוב – איזה יום!

היום היה יום כזה, מה לא קרה בו?

הכל.

זה התחיל עוד לפני יומיים כשהתבשרנו שתגיע גברת ממשרד הבריאות לעשות אצלנו בדיקה כדי שיוחלט, אי שם באיזה משרד עלום שם, אם מגיע לנו לקבל רישיון עסק.

שנים עבדנו בלי שום רישיון והכל היה בסדר, ופתאום קפץ עלינו רוגזו של העניין המסובך הזה. למה זה קרה? אולי כי אנחנו נמצאים בבניין שיועד לעסקים (שנבנה בלי רישיון, ככה נלחש לנו, אבל זה הכאב ראש של המושב, לא שלנו) ויש לנו עסק מוכר מצד ימין – של תיקון והשכרת אופניים, ועסק מצד שמאל – של צמחי מרפא וכל מיני חליטות ושמנים. לכן גם אנחנו, הקטנים, חייבים לעבור את הזובור הרשמי הזה ולהשיג רישיון עסק.

ג'ינג'י התרוצץ לפה ולשם, שלח טפסים ושאב מידע מוסמך מכל מיני יודעי דבר וחזר מודאג מאוד. "תבוא גברת רוסייה אחת, קשוחה מאוד, אחת שבודקת אבק בכל מיני פינות, ואוי ואבוי לנו אם לא יהיה נקי למופת." דיווח לי בחיל ורעדה רכילות שקלט אי שם.

"אבל נקי אצלנו." התקוממתי, "הלוואי ובבית היה נקי ומסודר כמו במכון, וזה מזכיר לי, מתי כבר נצבע את הבית?"

"עזבי עכשיו שטויות." מחה אלוף נעורי זיעה ממצחו, "מה צביעה פתאום? את לא רואה כמה התקרה שלנו נמוכה? אין מצב שנקבל רישיון לעסק עם תקרה כזו."

"אבל מה זאת אשמתנו? אנחנו לא בעלי הבניין, ולמי אכפת מה גובה התקרה? מה הקשר בין התקרה לדבש?"

"לא יודע, אבל זה החוק, ואני מודאג גם בגלל השירותים."

"אבל… אבל… באים לפה אנשים, הם צריכים לבית שימוש, מה רצית, שהם יעשו פיפי בחוץ?"

"את לא מבינה כלום." נואש ג'ינג'י מקוצר הבנתי, "אסור שיהיו שירותים במקום שעושים בו אוכל."

"אבל אנחנו לא עושים אוכל, אנחנו רק רודים דבש ואורזים אותו, והשירותים שלנו מצוחצחים, הנה, תראה."

"זה לא משנה, שירותים זה דבר בעייתי, חבל שהם לא בחוץ, כמו במקום הקודם."

"אבל ככה המושב רצה, שנסדר שירותים בפנים, והמבנה שלהם, לא שלנו."

"אני יודע, זו הבעיה." נאנח ג'ינג'י, ומיד קם והכריז גיוס כללי של המשפחה, והעמיד אותי ואת צץרץ לשפשף, לקרצף, למרק ולצחצח כל פינה במכון הקטן והמבריק שלנו. עבדנו קשה והסרנו כל פירור אבק, ובכל זאת השירותים נשארו באותו מקום, והתקרה נשארה נמוכה. בסוף היום הלכנו הביתה עייפים ויגעים מאוד, וגם ביום שאחריו עבדנו קשה – צחצחנו ומירקנו את כל המדפים, וניגבנו בקפידה כל צנצנת וצנצנת, בדקנו כל אחת מקופסאות היערות, וחיפשנו בנרות קורי עכביש, כי ג'ינג'י שמע שדי בקור עכביש אחד והעסק אבוד.

אחר כך קיבלתי משימה מיוחדת – לנקות עם מים חמים שלוש דליים שנותרו דביקים מדבש אחרי שמכרנו את כל הדבש המגובש שהיה בהם למישהו שאוהב דבש קשה. כדי להיפטר משאריות הדבש הייתי צריכה לשפוך לתוך הדליים (דליים מיוחדים שנועדו רק לדבש) מים חמים ולערבב טוב את המים עד שהדבש נמס לתוכם, ואת המים המתוקים לרכז בדלי אחד כדי שניתן אותם לדבורים – פינוק מיוחד בשבילן. בסוף היום כבר התחלתי להתגעגע למקום העבודה שעזבתי לפני כמה ימים, נכון שעבדתי שם שעות רבות כל יום, והמשכורת הייתה די עלובה, אבל לפחות יכולתי לשבת בשקט על כיסא, ולא הייתי צריכה לדאוג בגלל תקרות ועכבישים, ולערבב דליים של מים חמים בכף מתכת ענקית כמו איזה מכשפה מימי הביניים.

היום נסעתי מוקדם בבוקר למכון כדי לשטוף את הרצפה פעם אחת אחרונה לפני הביקור של הגברת המפחידה ממשרד הבריאות. ג'ינג'י היה אמור לבוא אחרי ברכב שלו שבו היה מונח דלי הסירופ שטרחתי עליו אתמול. מעשה שטן, באחת הפניות הדלי התהפך וכל הסירופ נשפך באוטו.

ג'ינג'י רתח מכעס וטען שזו אשמתי כי שפכתי יותר מידי מים ובכלל, הסירופ יצא דליל ולא מספיק מתוק.

יכולתי להתווכח איתו שהייתי חייבת לשפוך הרבה מים כי אחרת הדלי לא היה יוצא נקי ומבריק כמו שהוא דרש, וזו אשמתו שלא השגיח כראוי על הדלי, אבל העדפתי לשתוק. כל מי שהיה נשוי די שנים יודע שיש מקרים בהם עדיף לסתום את הפה ולחכות עד יעבור זעם.

ניקינו פעם אחת אחרונה את הרצפה ושוב ג'ינג'י דאג והתעצבן ונלחץ עד שהגיעה האורחת שלנו. פתאום הוא נרגע והתחיל להשפריץ טונות של קסם אישי וחביבות. הגברת התבררה כאישה נעימת סבר וסימפטית שהקשיבה מוקסמת לכל מה שג'ינג'י סיפר לה על הכוורת, ועל דבורים, התפעלה מהניקיון והסדר במכון, וצפתה בעניין בסרט על חיי הדבורים – מזל שהבאנו את הטלוויזיה הגדולה – והודתה שאמנם יש בעיה עם התקרה הנמוכה, אבל לא נורא כי אנחנו לא ממש מייצרים דבש אלא רק רודים אותו ואורזים, ונכון שעדיף שהשירותים היו מחוץ לבניין, אבל הם בפינה אז לא נורא, ואם רק נחליף את המנורות במחסן, ונעשה עוד כמה שיפורים קטנים ולא משמעותיים, ונתקן את הכתובת על המדבקות כמו שדורש משרד הבריאות הכל יהיה בסדר.

היא סירבה בתוקף לקבל קופסת דבש מתנה (לכל מי שטוען שיש שחיתות במדינה) והבטיחה שאחרי שהעניין הקטן של רישיון העסק יסודר היא תבוא עם המשפחה לביקור ותקנה דבש ויערות כמו כל אזרח אחר.

אחרי שהיא הלכה, מאוהבת למחצה בבעלי, סיפר לנו השכן מהאופניים שהוא מכיר אותה עוד מהתקופה שהיה לו בית קפה בבית לחם הגלילית, והיא אישה ממש נחמדה והגיונית, אחת שמבינה עניין ולא עושה סיפור משטויות, ופשוט תענוג לעבוד איתה.

ועל זה נאמר – עכשיו באים? 

חוץ מזה לילי הייתה ברגילה בבית, וכל השבוע ישבה ולמדה במרץ למבחן התיאוריה. היא כבר עברה אותו לפני שנתיים, אבל כדי שהיא תוכל ללכת שוב לטסט עליה לעבור אותו שוב כי אחרי שנתיים התוקף שלו פג.

למדה, למדה ולמדה – חבל שבבית ספר היא לא הייתה כל כך חרוצה – והיום נסעה לחיפה לעשות את המבחן. בעוד ג'ינג'י מפעיל את קסמיו המתוקים על הגברת ממשרד הבריאות היא התקשרה אלי לספר שלא נותנים לה לגשת למבחן כי אין לה תעודת זהות.

"אבל יש לך פנקס חוגר."

"נכון, אבל זה לא מספיק, צריך תעודת זהות או דרכון." התברר שתעודת הזהות שלה נשארה במקום בו היא משרתת במרכז הארץ, והיא לא זוכרת איפה הדרכון.

אחרי שעניין הבדיקה נגמר חזרתי הביתה לחפש את הדרכון, הפכתי את כל המגירות ומצאתי אפילו את הדרכון הישן שלה מגיל שלוש, אבל לא את החדש. צלצלתי להורי, לא הוא לא שם, בסוף נמצא הדרכון האבוד קבור בתוך הבלגן באחת מהמגרות שלה.

מחר היא תלך שוב, ואני מקווה שהיא תעבור בניסיון הראשון כמו שהיה בפעם הקודמת.

והרכב הדביק? ג'ינג'י אמר שהוא נוסע לשטוף אותו והוציא 50 ₪ ופתאום הגיח צץרץ מחדרו והבטיח לנקות לא פחות טוב בתנאי שהוא יקבל את הכסף. ג'ינג'י שרצה לנמנם קצת אחרי כל ההתרוצצות של הימים האחרונים נתן לו את הכסף, והתמוטט לשנ"צ מתוק.

אחר כך הוא קם ונסע לנהרייה, ורק אחרי שהוא נסע לדרכו גיליתי מופתעת שאין לנו מים בקומה העליונה. שוב טלפונים, למועצה הפעם, ושוב התרוצצות אצל השכנים, ועצבים, ובסוף התברר שבזמן ששטף את הרכב של ג'ינג'י צץרץ סגר בטעות ברז שלא היה צורך לסגור, ורק אחרי שהוא פתח אותו הכל הסתדר.

סוף סוף הכל נרגע, והעניינים חזרו לתקנם, צנחתי מותשת מול הטלוויזיה לראות חדשות וקפץ עלי רוגזו של דו"ח מבקר המדינה – איזה יום!