עיין ערך : כסף

חביבים עלי פתגמים יהודיים שמצליחים לסכם בכמה מילים פשוטות נושאים שאפשר לחפור עליהם שעות על גבי שעות.

למשל – פוסל, במומו פוסל. משפט קצר בן שלוש מילים שמכיל רעיון גדול ועמוק כל כך עד שאפשר להעמיק ולחשוב עליו, ולהפוך בו לאורך כל החיים, ולמרבה הפלא למצוא בו משמעויות שונות לכל תקופה אחרת בחיים.

או למשל – חנוך לנער על פי דרכו. הספריות בכל העולם גדושות ספרים ארוכים מלאי תיאוריות מלומדות ומחקרים יקרים וממושכים שמגיעים בסופו של דבר לאותה מסקנה פשוטה והגיונית, אבל כל כך קשה ליישום. הבנתי את הפתגם החכם והקולע הזה כל פעם מחדש וכל פעם בצורה שונה, ובכל שלב חדש בחיי, גם כילדה וגם כאימא מצאתי לו פירושים שונים, ולמרבה הפלא הם תמיד היו נכונים ומחכימים.

עוד משפט חכם ועמוק שרק עכשיו, כשהגעתי לגיל העמידה (אם לא למעלה מזה), אני מתחילה לתפוס עד כמה הוא נכון ומאיר עיניים הוא הפתגם – בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו.

עד לאחרונה חשבתי תמיד שהפתגם הזה הוא מעין גימיק נחמד של חז"ל, תעלול של קופירייטר, מוכשר אמנם אבל לא מעמיק במיוחד. לאחרונה התחלתי לרדת לסוף דעתם של חז"ל שהיו בקיאים בטבע האדם הרבה לפני שהמציאו את כל תורות הפסיכולוגיה למיניהן, אבל נניח לעניין הכעס והשתייה ונתרכז ביחס האנושי לכסף.

כסף מטבעו בא לעולם כסמל לעושר, הוא לא באמת שווה ערך לזהב או לנכסים, אבל מסמל אותם, ולא פלא שהוא נושא על גבו הדק משמעויות כבדות כל כך.

אין איש שאדיש באמת לכסף, מדובר בנושא כאוב, טעון, מציק, עניין שמסוגל להוציא מבני אדם רגשות וכאבים כמעט כמו סקס, ולפעמים אפילו יותר. כסף הוא נייר לקמוס ליחסים בין אנשים, והוא אף פעם לא סתם כסף אלא תמיד טעון בהרבה יותר.

 

 וכמו שאמר ברוב תבונה הפילוסוף ארתור שופנהאואר – כסף הוא האושר האנושי באופן מופשט.

 

לכאורה אין פשוט מזה, כל תלמיד בבית ספר יסודי יודע שאסור לבזבז יותר כסף ממה שיש לך, ותמיד רצוי להוציא קצת פחות כדי שתוכל לשים בצד לעת צרה. אם תקפיד על הכללים הפשוטים האלה הכל יבוא על מקומו בשלום, זה בדיוק אותו עקרון כמו באוכל – אל תאכל יותר ממה שהגוף שלך צריך, וככה לא תשמין, ואם שמנת סימן שאכלת יותר מידי ואם תאכל פחות ממה שאתה מוציא תרזה ותחזור להיות חטוב ובריא.

נשמע פשוט, הגיוני וקל לביצוע, לא?

אני רואה את קוראי מגחכים לעצמם בעצב, הרי אם זה היה פשוט כל כך לא היו בעולם כל כך הרבה שמנים, או אנשים שנאנקים תחת עול משיכת היתר?

למרבה הצער יש בעולם גם שמנים לרוב, וכמספר הזה, אם לא יותר, גם משיכות יתר. יש כל כך הרבה סבל, וכאב, ובעיות ומצוקות שאנשים מבטאים דרך הכסף, והאוכל… לא יאומן כי יסופר, טוב גם בנקים ודיאטנים ופסיכולוגים צריכים פרנסה, לא?

 

אחרי שקראתי את הפוסט של שצה על דמי כיס נזכרתי בנוסטלגיה איך הילדים כשהיו קטנים שיחקו עם מטבעות כסף וחשבו שכמה שיש להם יותר מהעיגולים הקטנים והמצלצלים האלה שאסרתי עליהם להכניס לפה ככה יותר טוב. מטבעות כסף היו בשבילם עוד משחק, כמו לגו או גולות, ושטרות שעממו אותם, כי מה אפשר לעשות בחתיכת נייר?

לקרוע אסור, לצייר אי אפשר, מי צריך אותה?

אלה היו הימים הטובים, הם חלפו מהר מידי. כבר בכיתות הראשונות של בית הספר הם למדו שגודל המטבע לא מעיד על ערכו ושלא תמיד יותר מטבעות זה יותר כסף, ולאט לאט, לדעתי מהר מידי, הפנימו מה ערכו של כסף, כמה הוא חשוב ובמה כוחו גדול.

הם הבינו שכסף הוא לא רק כסף, הוא גם אמצעי שליטה וסיבה לדאגה, או לשמחה, וחסרונו מביא לויכוחים בין ההורים, למצחים מקומטים, ולחילופי האשמות, כסף זה תחושת רווחה, פינוקים ומותרות, וחסרונו גורר מחסור ומתח.

לשמחתי גם כשהמצב לא היה מזהיר אף פעם לא הגענו לפת לחם, אבל באדיבות הטלוויזיה הילדים למדו מהר שיש אנשים שנזרקים לרחוב או גרים בדירות דלות עם מקררים ריקים ממזון כי אין להם די כסף, והבינו שכסף שווה ביטחון ואהבה, וכדי להרוויח אותו צריך להזיע ולהתאמץ, וכל עניין הכסף הוא כלל לא מובן מאליו, הוא לא גדל בארנק של אימא וגם לא של אבא ואפילו לא על העצים.

כשאני יצאתי לעבוד הם הבינו שכסף שווה זמן, וכשג'ינג'י פתח את המכון הראשון הם למדו שכדי להרוויח כסף צריך לפעמים להשקיע כסף, ושמה שזול הוא לפעמים יקר, ושצריך להתאפק ולוותר לפעמים, לחסוך היום כדי שיהיה מחר, ותמיד לחשוב על החודש הבא והשנה הבאה, לתכנן את העתיד ולצפות להפתעות לא נעימות שאפשר לרפד רק עם כסף, רגל שבורה למשל שמשביתה אותך מהעבודה זו רק דוגמא אחת.

למרות ששלושתם גדלו באותו בית עם אותם הורים כל אחד מהם פיתח יחס אחר לכסף, בהתאם לאופי, לגיל ולמעמד במשפחה.

לילי הבכורה שהייתה בת יחידה עד גיל שש קיבלה מעל ומעבר למה שהיה נחוץ לה. זוג הורים מגוננים ושתי זוגות של סבאים וסבתות נדיבים ומוקסמים מכל חיוך שלה עמדו תמיד לרשותה והיא גדלה להיות ילדה נדיבה, לא בזבזנית, צנועה בצורה מפליאה, בעיקר בימינו טרופי הפרסומות והשיגעונות האופנתיים וכל הליכותיה אומרות רוגע ושלווה. אין לה כמעט דרישות, ההוצאות שלה צנועות, וברגע שהיא מעירה שנפשה חשקה במשהו – אירוע נדיר כמו שלג בישראל – מיד קופצים עליה ההורים והסבים והסבתות כמוצאי שלל רב, ומעתירים עליה מלא חופניים ומנסים לנחש מה חפצה עוד לפני שהיא מספיקה להגיד אותו. היא קונה מעט מאוד בגדים, וגם זה אחרי תחנונים של סבתא שמשתוקקת לעשות איתה מסעי קניות, חשבון הטלפון הנייד שלה צנוע כמעט כמו שלי, פאבים ומסיבות לא מושכות את ליבה, וההוצאה הכי יקרה שלה בזמן האחרון הייתה הצגה בקמרי. לתל אביב היא נסעה חינם כי היא עדיין חיילת, הכרטיס עלה 10 ₪ בהנחת חיילים, ואת הכיבוד, אם היא קנתה כזה בכלל, היא ממנה לעצמה ממשכורתה כחיילת. הורי שלקחו על עצמם לשלם את הוצאותיה עשו איתה עסק טוב מאוד. גם החבר שלה הוא, כמו שהגדיר אותו צץרץ – חנון מצוי, בחור נעים הליכות וביישן, חייל בנח"ל. יציאה פעם בשבוע לסרט, ארוחה אצל סבתא, בילוי אצל חברים, טיול רגלי לאור ירח, די להם בזה. אם הם הולכים פעם בכמה חודשים להופעה זה נחשב אצלם להמון, וגם את זה הם ממנים לבד ממשכורותיהם כחיילים.

כל מה שלילי מחסירה ממלאים הבנים ובעיקר עוגי, תאבונו לבילויים ולכסף משתווה לגובהו. חשבון הטלפון הנייד שלו יכול להביא לייאוש גם הורים עשירים הרבה יותר מאיתנו, והטעם שלו בבגדים ובבילויים תואם מישהו שמרוויח משכורת דשנה בהייטק, לא זוג תפרנים כמונו. הוא תמיד היה כזה, עוד מגיל צעיר, תמיד רצה עוד, אף פעם לא הסתפק במה שיש, גדש את הצלחת בכמות שאין הקיבה יכולה להכיל, רדף מותגים יקרים וניסה לעשות רושם על חברים ולבזבז את מה שאין.

אם לא הייתי יודעת ממה נובע הרצון הזה לפזר כסף הייתי כועסת, אבל מי שמכיר אותו יודע בדיוק איזה חור בנשמה עוגי מנסה לסתום. גם אם הייתי עשירה פי מאה והייתי נותנת לו הכל זה לא היה מספיק. הילד הזה הוא כמו איש צמא שמנסה להרוות את צימאונו במים מלוחים, אנחנו מסתכלים מיואשים ולא יודעים מה לעשות.

גם בזמן שלו הוא נוהג ככה, מבזבז בלי תבונה, לא מניח לעצמו די זמן לישון, מנסה לתפוס הכל בבת אחת, ומעלה חרס בידו. הוא מתוסכל מהיכולות שלו, לא מצליח להתמודד עם החסרונות וכועס, כל הזמן כועס. מבחוץ הוא נראה כמו חייל בן עשרים, גבוה יפה וחזק, אבל בתוכו פנימה הוא עדיין אותו ילד ששתה לבד בקבוק קולה משפחתי שלם, כמעט התפוצץ והקיא, ואחר כך חזר לשתות.

מתי הוא יתבגר ויבין שהפתרון שלו לא עובד?

לא יודעת, אולי אף פעם. בכל מקרה אנחנו פה, הדלת תמיד פתוחה והחדר שלו מחכה לו ובכל פעם שהוא יהיה בצרות אנחנו נקום ונעשה, נעזור ונתמוך.

 

צץרץ צעיר ממנו רק בשנתיים אבל הולך בדרך אחרת לגמרי. הוא לא צנוע כמו לילי, הוא אוהב בגדים יפים, ובילויים, ולא יגיד אף פעם לא לשטר של מאה ₪, מקפיד על תספורת אופנתית, דיאודורנט ובשמים, מנהל חיי חברה ערים, אבל מתמלא חימה וזעם למראה הבזבזנות חסרת ההתחשבות של אחיו שעסוק כל כך בתענוגותיו עד שאף פעם אין לו כוח וזמן לעבוד ולעזור בעסק המשפחתי.

צץרץ עובד כבר כמה שנים כעוזר מאמן ומרוויח כבר משכורת של חייל, מקפיד להשגיח על ההוצאות שלו שלא יגלשו, עובד איתנו במכון, מרוויח עוד קצת כסף מעבודות בגינה אצל אנשים שמזמינים אותו לגרף ולגזום, ותמיד חושב צעד אחד קדימה. מאז שיש לו רישיון הוא שותף ברכב שלי, ממלא דלק כשצריך, דואג שנעשה טיפול לרכב ושלא נפספס את מועד הטסט, חרד למצב הצמיגים, ואוי לך אם לא תחגור חגורה כשהוא נוהג.

לחץ חברתי לא משפיע עליו ואף פעם לא השפיע, אבל כשהוא מספר על חבר שהוריו אמידים ויש לו ברכת שחייה וטרקטורון עיניו נוצצות, ולפעמים הוא מתמלא כעס ושואל למה אנחנו לא מרוויחים יותר, ולמה אנחנו דואגים תמיד בגלל כסף? המצב הכספי הרעוע שלנו מתסכל אותו, אבל הוא מבין כשאני מסבירה לו שבראשון לחודש ובחמש עשרה אנחנו תמיד קצת לחוצים יותר, ושלפעמים פשוט אין מספיק לדבר זה או אחר, ואם יש לו הוא אפילו מוכן להלוות לי בנדיבות ואחר כך מפצה את עצמו כשיש לי כסף.

לפני כמה ימים קיבלנו מכתב מבית הספר ובו דרישה לרשום אותו לכמה קורסים כדי שיוכל לגשת לבגרות, הוא סירב ואמר שחבל על הזמן והכסף, את הבגרויות בהיסטוריה ואזרחות הוא לא יעבור גם אם יעשה כל קורס שלוש פעמים, ובכלל, עזבו, אין לו זמן לעסק הזה.

עזבנו, הילד לא טיפש, כשהוא רוצה משהו הוא משיג, בדרכו שלו הוא שאפתן וחרוץ, ואם ירצה ללמוד הוא ילמד אחרי הצבא, רק שיעבור אותו בשלום כי הוא מתכנן לעשות שירות קרבי ככל האפשר, וכבר בדק מה הקב"ה שלו, ומה האפשריות שלו, והוא שוקל עכשיו לאן כדאי ללכת, מתייעץ ושואל ומברר, והכל לבד, על דעת עצמו, וכשאני מוחה שאני לא רוצה שהוא ילך לקרבי הוא צוחק ואומר שיהיה בסדר, הוא מסתדר, אני מקווה שהוא צודק.

 

אין לדעת מה ילד יום כמובן, אבל אני צופה שלילי תמשיך גם בעתיד להיות מרחפת קצת, לדאוג יותר לתיקון העולם מאשר לעתיד שלה, ובטוחה שבכל זאת הכל יהיה אצלה בסדר. היא אידאליסטית אבל מאז ומתמיד ידעה להיזהר ולא להסתבך, והצליחה להגיע למקומות שהיה לה נעים בהם, הועילה ועזרה, ובתמורה קיבלה הערכה ויחס ונהנתה מכל רגע. למזלה היא לא זקוקה להרבה, השאיפות שלה צנועות מאוד בתחום הפיננסי, בעוד שעוגי תמיד יסתבך בצרות, ותמיד ירצה לבזבז מה שאין ולעשות מכה מהר. כנראה שעוד הרבה שנים הוא יביט על העולם בעיניים גדולות יותר מהיכולת שלו לבלוע, ותמיד ירגיש מקופח וירצה עוד, לעומת צץרץ שמבין שכדי להצליח צריך להתאמץ ולהתמיד, ורצוי לשמור על יחסי אנוש טובים – הוא חזק בזה – ולעמוד עם שתי רגלים על הקרקע.

אני מאחלת להם שתמיד יהיה להם די צורכם לאכול ולשתות, לבזבז קצת ולא להגזים בשום דבר, ובעיקר לכעוס מעט ככל האפשר כי החיים קצרים מידי לבזבז אותם על מרירות ושמירת טינה.  

30 תגובות בנושא “עיין ערך : כסף

  1. לילי נשמעת מתוקה, ובצץרץ אני רק מקנאה. על הראיה המעשית שלו שמקדמת אותו- לי לא היתה כזאת בגילו (אבל כן השקעתי בלימודים).

    ואל תדאגי, שירות קרבי עושה לאדם רק טוב, כך אני מאמינה. זו עשיה חוויתית יותר ממקצועות אחרים, וגם מלמדת, לא קלה מנטלית ופיזית, ולכן מחנכת ומחשלת. צץרץ יגדל בסדר (כבר יש בו כמה יסודות נכונים).

    ובגלל שאני מכירה את זה ממקור ראשון יש לי,מאז ומעולם,יותר הערכה לאנשים שהיו בצבא בקרבי.

    לגבי עוגי אין לי מה לומר. גם אני מפונקת לפעמים, כשאפשר, אבל מאז ומעולם לא היתה לנו בכלל הפריבילגיה לחלוב את הורינו. את אחותי- הידיעה שאין לה גב כלכלי ממש בנתה. את אחי, שהוא פחות חזק ממנה, זה קצת הרס.

    מכל מקום,אני מאמינה שילד לא צריך להיות מפונק ולחלוב את הוריו ללא תועלת…

    אהבתי

  2. גם אצלינו כל אחד מהאחים (2 בנות ובן) שונה מהשני בהתנהלות הכלכלית
    ובכלל, באופי ובסכומי ההוצאות
    אנשים לומדים להסתדר במיוחד אם נותנים להם את ההזדמנות הזו
    אחי, למשל, מצד אחד מאוד מחושב, מצד שני לא שולט על ההוצאות שלו
    כשהוא מדבר איתי ברצינות על איך חיים לבד ואיך מחשבים הוצאות לבד אחרי חודש שהוא גר בת"א עם שותפים זה פשוט משעשע אותי. כי אין לו מושג על מה הוא מדבר.
    דברים על הנייר הם אחרת מדברים במציאות.

    אגב, שירות בקרבי מאוד מבגר את הבן אדם ונותן לו המון אחריות אחר כך
    אני יודעת שזה שינה את אחי שעד גיל 19 היה צריך שאמא שלי תעיר אותו בבוקר ותכין לו אוכל וכו’. והיום אלה דברים שהוא עושה לבד.
    אבל עד היום הוא מפונק משהו

    אהבתי

      1. חחחח
        זה בטוח האמת
        אמא שלי מפנקת את אחי בכל מיני דברים קטנים מעל ומעבר
        כמו למשל עכשיו שהוא עבר לגור בת"א, הוא בא הבייתה לקחת אוכל, והיא עושה לו כביסה וכד’
        והוא לקח את הרכב השני שלהם (שהוא חצי של ההורים שלי וחצי שלו) ולא ממש בעניין של להחזיר כי יותר נוח עם רכב ואמא שלי לא מתעקשת על זה למרות שהיא צריכה את הרכב
        כל מיני דברים כאלה

        אולי זה בגלל שאחי הוא בן יחיד
        אולי בגלל שתמיד ההורים שלי (במיוחד אמא שלי) התרוצצו סביב אחי יותר מאשר סביב אחותי וסביבי
        לא יודעת
        עובדה מוכחת בשטח

        אהבתי

  3. שני דברים חייבים להבין לפי עניות דעתי:
    1. כסף הוא אנרגיה. לכל דבר ועניין.
    2. רצון וצורך מתעוררים כאשר נוצרים בנו חללים.

    יש לך ילדים נהדרים. באמת. אני נורא מסמפט את צץרץ והוא נשמע לי בחור על הכייפאק. אין לי ספק שהוא יצליח בחיים.
    עוגי יצטרך כמובן ללמוד לחיות עם החללים שלו מכיוון שלא יוכל לסמוך עליכם למלא אותם כל החיים. אבל ברגע שהוא ילמד להתמודד עם אלה, העולם ייפתח בפניו.
    לילי כחולמנית במשפחה תדע גם להגשים את חלומותיה. מציאות וחלומות אינם הולכים תמיד יד ביד אבל עצם השקט הנפשי שלה ונחישותה להיצמד להתנהלות חיים שאינה פופולרית במיוחד ויכולתה להסתדר עם מה שיש, מעידים באמת על יכולות נפלאות ועל חוזק פנימי.

    את אומנם פולניה וככזאת את חייבת לדאוג, אבל אנא ממך – הרפי מעט.

    אהבתי

  4. למה מחקת את הפוסט האחרון?
    הפוסט הזה מרתק.. כמה שונים יכולים להיות ילדים שגדלו באותו בית- עוד ראייה על המשפחה המורכבת שלך
    כיףף

    אהבתי

  5. חשבתי שפרסמת שמהו חדש…

    קראתי בעניין רב.
    אני יכולה להגיד לך מהסניון שלי עם ילדי זה שכשהם יוצאים לחיים עצמאיים ועומדים ברשות עצמם – כל ההתנהלות שלהם משתנה.
    העיקר זה היסודות שהוטמעו בהם בבית ובחלק הזה אני מתרשמת שאתם עוישם עבודה בכלל לא רעה.

    אהבתי

  6. זאת לשון ההודעה שהתקבלה:

    יש עדכון חדש בבלוג של <a target=_blank href="http://mail.nana10.co.il/exchweb/bin/redir.asp?URL=http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=598762&quot; target="_blank">*צופה מהצד* בישרא-בלוג.
    כותרת הקטע החדש היא: מה משותף לבנקים ולדיאטה.
    <a href=http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=598762http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=598762<br />
    באתי לקרוא, ו? נדה.
    אין פוסט ואין נעליים.

    אהבתי

  7.  אצלנו כל אחד מהילדים מתייחס  אחרת לכסף. הבכור כמעט מתנצל כשמציעים לו דמי כיס, תמיד שואל אם יש לנו מספיק והאמצעי הנקרא כאן "האתגר", כמה שניתן, זה לא יספיק ותמיד מבקש עוד ומבזבז הכל.

    אהבתי

  8. איזה סקירה מקסימה נתת של הילדים!  וממש הדגמת איך "כיסו" של כל אחד מקרין משהו מהאישיות שלהם.
    לילי נשמעת נהדרת, ונשמע שבאמת כל עוד היא אידיאליסטית ודואגת לעולם, העולם כבר ידאג לה.
    והלב נכמר על עוגי – איזה סיפור על בקבוק הקולה המשפחתי!  ממש הדגמה חיה של נסיון של הגוף לסתום חורים בנפש.
    וכל הכבוד לצץרץ.  הוא נשמע ילד מאד פיקח וממולח, ועם קצת מזל הוא ימשיך את העסק המשפחתי ויקפיץ אותו לשחקים.  ואז כשתהיו אימפריה אנחנו נגיד: אה, כבר הכרנו אותה עוד מהבלוג….

    אהבתי

  9. איזה פוסט מקסים, באמת כלכך נהניתי לקרא. ילדים תמיד גדלים להיות כלכך שונים כשהם באים מאותה המשפחה, אני עדיין מנסה לפתור את התעלומה הזו במשפחה שלי.

    שכלום לא יחסר להם לעולם, ואציין שוב שאת אמא נהדרת. 

    אהבתי

  10. לא קל,לא קל
    צריך לשים גבולות מצד אחד ומצד שני להבין אותם
    רק מה,אנחנו לא בנק ואין לנו יכולת בלתי מוגבלת והם לא תמיד מבינים את זה

    אהבתי

  11. איזה קטע
    קיבלתי עידכון על פוסט חדש ולא הצלחתי להכנס דרך המייל
    וחיפשתי את הפוסט החדש ואני לא יודע איך,הגעתי לזה
    כנראה הקישור בבלוג שלי אליך גם ה וא לא משהו
    נו טוב
    עכשיו אלך לחפש את הפוסט האקטואלי

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s