אני והחבר'ה

 

התמונה שמתנוססת בראש הפוסט צולמה אי אז בשנות השבעים כשהייתי חיילת, בסוף שנת 1975 אם אני לא טועה. יצאנו כל גף תחזוקה של כנף 4 לטיול במדבר יהודה. הצעירה השמנמנה היא אני בגיל כמעט 19 ושני הבחורים מצידי הם שני ידידים שלי, ערן וחיים.

למרות שעבדתי במעבדת צילום ומצלמות היו זמינות לי בכל רגע ורגע, ויכולתי לפתח לבד תמונות, נשארו לי מעט מאוד תמונות מהכמה חודשים האלה שביליתי בכנף 4 -החודשים הכי גרועים בחיי, ותאמינו לי כבר עברתי כמה וכמה תקופות איומות בחיי, אבל שם זה התחיל, אולי?

אולי זה התחיל עוד קודם, כשהייתי ילדה?

לך תדע.

אני לא זוכרת הרבה, המון ממה שקרה הדחקתי, וטוב שכך. הייתי שם בין אוגוסט 75 לפברואר 96 או אולי סוף ינואר? הגעתי בקיץ, מיד אחרי הטירונות, עזבתי בחורף. ביום קר וגשום אחד אמרו לי לקחת את כל הדברים שלי וגירשו אותי לכנף 1. מכנף 1 יש לי דווקא הרבה תמונות וזיכרונות אבל מכנף 4 מעט מאוד, ורובם רעים ומכאיבים.

גם מהטיול אני לא זוכרת הרבה, דווקא כיום, אחרי שחלפו הרבה שנים הזיכרונות שבים – היו זבובים וחם, והלכנו המון ברגל, היינו נדמה לי בנחל ערוגות, עלינו להר גבוה, וראינו את ים המלח שאז עוד היה גדול יותר. ישנו באיזה חניון בשקי שינה, רוב הזמן הסתובבתי עם ערן שהיה מעין ידיד שלי, וכמובן שכמו תמיד היה לי ספר בתרמיל, 'סיפורו של רח' ביל' ספר של ספריית 'ידיעות אחרונות' שהבאתי מהבית. הורי היו מנויים על הספרייה הזו שבזמנו נהגה לשלוח ספרים בדואר למנויים, והספרים האלה היו לי עוגן ובסיס ושמרו על שפיותי בגיהינום ההוא.

אני זוכרת טוב שערב אחד כשישבנו לאור המדורה בחניון זרוע האבנים שישבנו בו סיפר לי ערן שכולם חושבים שאני סנובית כי אני מסתובבת עם ספר בכל מקום.

"הם חושבים שאת סתם מנסה לעשות רושם, אף אחד לא מאמין שאחת כמוך קוראת ספרים." גילה לי.

זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזו – נשמה טובה כזו של'טובתי' באה לספר לי מה חושבים עלי – והייתי כל כך תמימה ולא מנוסה שבאמת חשבתי שהוא חבר שלי והוא לטובתי והוא מנסה לעזור. זו גם הייתה הפעם הראשונה בחיי שהאשימו אותי שאני מעמידה פנים ומנסה לעשות רושם על מישהו ודרשו ממני לשנות את ההתנהגות שלי כדי להתחשב בדעת הקהל.

זה היה לקח טוב לחיים, חבל שלא הפנמתי אותו וכתבתי לפי תומי את הפוסט האחרון שכתבתי על הנושא החם – 'תעשה לי ילד'.

להפתעתי הפוסט שכתבתי לא נכנס לרשימת הנושא החם, ולרגע התאכזבתי וחשבתי שאולי כדאי להעיר למי שממונה על העניין, אולי הוא לא שם לב? או אולי אני אשמה כי שכחתי לסמן שהפוסט הזה שייך לנושא החם? אני כמעט בטוחה שלא, אבל אולי שכחתי? היססתי זמן מה כי ביני ובין הממונה על הנושא החם עבר לא מזמן חתול שחור ואני לא מרגישה נוח לפנות אליו, ועד שהיססתי הנושא החם התחלף… חשבתי – נו, מילא, ועזבתי את זה, הרי לא באמת משנה לי הפופולאריות של הבלוג, אני בקושי בודקת כמה מנויים יש לי וכמה נכנסו, משום מה זה לא באמת חשוב לי כמו שלא באמת היה חשוב לי מה יחשבו עלי אז, היה לי ספר כי אני אוהבת לקרוא, ואני כותבת בלוג כי אני אוהבת לכתוב, מקל עלי לשפוך את הרהורי על הדף ואני עושה את זה, מנציחה בבלוג מצבי רוח ותקופות בחיי ולא מנסה לחשוב על דעת הקהל, כותבת מה שיש לי בראש גם אם הם זה לא תמיד מוצא חן בעיני כולם.

לגלות שדווקא הפוסט הזה, שלא הצליח להגיע אפילו לרשימה של הנושא החם, נכנס למומלצים היה הלם קל, ולקרוא את התגובות שחלקן היה פשוט מגעיל היה הלם עוד יותר גדול, אבל התגברתי על דברים גרועים מאלה, ואני אתגבר גם על זה.

ואם חוזרים לתקופה הזו של כנף 4 – לקח לי שלושים שנה להבין מה עבר עלי אז, לזכור מה באמת היה שם, לקלוט איזה עוול עשו לי, ואיך הכמה חודשים האלה עיוותו ועיקמו את חיי, הסיטו אותם מהמסלול שתכננתי, גרמו לי להתחתן עם מי שהתחתנתי ולבחור את הבחירות שבחרתי ולהגיע עד הלום, הבלוגרית הזו שנחשבת בעיני מספר אנשים למתחסדת שלא מבינה צחוק, וחושבת שצריך לחפור על כל בדיחה שגברים מספרים על נשים, ולהתרגז כמו פמיניסטית משופמת נטולת חוש הומור ממילים כמו כוסית, ומהלצות של החבר'ה שרק רוצים לשטוף את העיניים בתמונות של בחורות ערומות למחצה, ולעשות צחוק מכל מי שמעזה בחוסר התחשבות משווע להתבגר ויש לה חוצפה לא להיראות צעירה וחטובה לנצח.

אז, בשנות השבעים אף אחד לא חשב שזה לא בסדר לספר בדיחות גסות, ללעוג, לבזות להשפיל, ואחר כך גם לאנוס נשים צעירות. בזמנו זה היה בסדר, זה היה כולה צחוקים של החבר'ה, ומה היא עושה בכלל עניין מכל שטות? אז מה אם השפלתי והעלבתי אותה, ומיררתי לה את החיים, ביזיתי אותה ופגעתי בה ורמסתי את גופה וכבודה? אני גבר ומותר לי ושהיא תגיד תודה שאני בכלל מתייחס אליה.

עד שלא באה חיילת בקבע שהייתה כבר נשואה והיה לה יותר ביטחון עצמי, וכבוד לעצמה והתלוננה אף אחד לא הפסיק את זה. כולם ידעו ושתקו, כולל המפקד הדתי של מעבדת הצילום שהטיל כמובן את כל האשמה עלי, חיילת צעירה אחת שכל הגברים במחלקה שלו שמו להם למטרה, יום אחד נמאס לה, לא בגללי – הייתי שקופה בעיניה – אלא כי אחד מהטיפוסים האלה מעודד מההצלחה שלו תפס אומץ והעז להפנות גם אליה את חוש ההומור החזירי שלו. היא התרגזה, הלכה והתלוננה, וסוף סוף מישהו בא ושאל אותי מה קורה שם, במחלקת הצילום?

אז סיפרתי את האמת כולה, רועדת ובוכה ומתחילה להבין סוף סוף שזו לא אני, זה הם, ותנחשו מה קרה אחרי שסיפרתי?

הוא קיבל כמה ימי מחבוש, והמון אהדה וחיבה מכל החברים שלו, ולא קיבל אפילו נזיפה כשהוא שלח לעברי איומים שיפוצץ אותי כשיצא מהמחבוש. נהפוך הוא – אותי זרקו מהבסיס, גירשו באתרעה של כמה שעות בטענה שהם רוצים להגן עלי.

לזרוק אותי החוצה, זו הייתה הדרך היחידה של צה"ל הגדול להגן על חיילת שעברה התעללות במשך כמעט חצי שנה.

אני התגברתי על זה, התגברתי על ההתעללות וההשפלה, ועל הסבל הגופני והנפשי שבגללו נשארתי עקרה, והתגברתי על הטיפולים הקשים, וילדתי ובניתי משפחה, ואני לא זקוקה למילות השתתפות בצער ולרחמים, אני בסדר, אני אמשיך ואחיה את חיי בלי קשר למה שחושבים עלי, אבל אל תבקשו ממני לצחוק מבדיחות על נשים, ולהבין את החבר'ה שרק רוצים ליהנות מהחיים בלי שנשים שהן לא כוסיות חסרות מוח יגידו להם מה באמת הן חושבות.