לא רוצה להיות שקופה

כפי שכבר סיפרתי בפוסט הקודם מצאתי ממש בפוקס עבודה חדשה, לא משהו זוהר במיוחד וגם המשכורת לא גדולה, שווה בערך לדמי האבטלה שלי. חוץ מזה עוד לא בטוח לגמרי שהתקבלתי, אני עדיין רק מתלמדת ועדיין אני לא יכולה להישאר שם לבד ולשחרר את בעלת הבית לענייניה, שזו בעצם המטרה של העסקתי.

עד עכשיו קלטתי בקלות כל מה שלימדו אותי, ונדמה לי שאם לא תתחולל איזה פשלה קולוסלית בעלת הבית תוכל להפקיד בידי את המפתח ולהשאיר אותי לבד כבר מהשבוע הבא, ואז תהיה לי סיבה לקום בבוקר, להתלבש ולצאת מהבית, והכי חשוב – תהיה לי משכורת.

ג'ינג'י לא אוהב את הרעיון שאצא שוב לעבוד, הוא רוצה שנמשיך לעבוד יחד למרות שלא תמיד הוא זקוק לי. יש הרבה ימים בהם אני סתם מסתובבת חסרת מעש בבית. המצב יהיה גרוע עוד יותר אחרי שאפסיק לקבל בעוד כמה חודשים את דמי האבטלה, אבל בינתיים נוח לו מאוד שכסף נכנס לבנק ואני זמינה תמיד לפי נוחיותו. כשהוא לא זקוק לי אני בבית, מתעסקת בענייני, מבשלת ומנקה ונמצאת תמיד בסביבה, בלי סדר יום קבוע, מוכנה תמיד לזנק לעזרה כשצריך אותי.

האמת, גם לי זה נוח, יש לי המון זמן פנוי ואני יכולה ללכת ולבוא איך שבא לי ולהתבטל אם אני נתקפת עצלות, אבל כמה אפשר? יש ימים שלמים בהם אין לי סיבה לצאת מהבית, כל הקיץ הסתובבתי באותם זוג מכנסי טריקו וכפכפים, ואני מרגישה שאני מתנוונת.

חוץ מזה יש גם את העניין הפסיכולוגי – לעזור פה ושם בעסק של בעלי לא נחשב עבודה אמיתית. אין לי משכורת ואין סדר יום קבוע. אני מרגישה כמו עקרת בית שמגדלת ילדים, מבשלת ומנקה. היא עושה עבודה חשובה ואי אפשר להתנהל בלעדיה, אבל בכל זאת נשארת שקופה בעיני כל העולם. לא מרוויחה כלום, ולא זוכה לשום הערכה – סתם אחת שיושבת בבית וכאילו לא עושה כלום, וזה יהיה גורלי אם אמשיך לא לקבל משכורת.

אני רוצה תלוש משכורת, אני רוצה לצאת מהבית ולהיות בשעות קבועות במקום בו מצפים לי, לראות עוד אנשים חוץ מג'ינג'י והלקוחות המנדנדים שלו, רוצה חיים משלי ולא להיות הנספח האילם שלו שמסתובב מאחורי הקלעים ומנגב טפטופי דבש מהדלפק והרצפות.

בין כה וכה רוב העבודה במכון היא בשבתות ומאחר ואני אעבוד רק חמש שעות ביום – בדרך כלל בבוקר ופעמים בשבוע אחרי הצהרים – אני אוכל לעזור כמעט תמיד, ככה שאין לו סיבה להתלונן, מה שלא מפריע לו כמובן לרטון, להציק ולנהום, ולהזכיר לי ששברתי רגל לא מזמן ושיהיה לי קשה לעמוד כל כך הרבה על הרגלים.

כשצריך לעשות רדייה או לשטוף רצפות במכון נוח לו לשכוח את הרגל שלי, אבל פתאום, כשאני רוצה לקבל משכורת, זו סיבה לשבת בבית.

נכון, זה לא קל לחזור לעבודה אחרי שישבתי בבית כמעט שנה, אבל אם אני יכולה לעבוד במכון אני יכולה לעבוד גם במכבסה שהיא סך הכל חדר אחד לא גדול.

יש שם כסאות ואת רוב העבודה אפשר לבצע בישיבה. אני מרגישה שם נוח למדי, הדבר היחיד שלא מוצא חן בעיני זה שעובדים ביום שישי.

לא אוהבת לעבוד ביום שישי, לא עבדתי בימי שישי כבר למעלה מעשרים שנה, אבל מצד שני במכבסה אני מתחילה לעבוד רק בתשע וחצי, והמקום קרוב לבית, ובעלת הבית נחמדה מאוד והעבודה לא ממש קשה ונעים לי שם. נכון, אני אפסיד כמה חודשי דמי אבטלה, אבל ארוויח עוד כמה שנים בשוק העבודה.

כבר התחלתי להשלים עם זה שיצאתי משוק העבודה ופתאום מצאתי עבודה! בעיני זה פשוט פלא ומאוד משמח אותי שאמשיך להכניס למשק הבית משכורת, צנועה אמנם, אבל בכל זאת, זה חשוב לי מאוד.

הבוקר, לראשונה מזה זמן רב הייתי עסוקה ויעילה וממהרת, עוד לפני שהגעתי למכבסה הספקתי לעשות המון סידורים, וגם במכבסה הייתי עסוקה ולמדתי המון דברים חדשים. נכון, התעייפתי וכאבה לי קצת הרגל, אבל עמדתי בזה לא רע, והכי חשוב – הרגשתי שוב כמו אזרח סוג א' ולא איזה קשישה מובטלת.

בכל מקרה יש לעניין פנים לכאן ולכאן ואני מתלבטת מאוד ולא יודעת מה להחליט. לצערי אין לי יותר מידי זמן להתלבט, אם אחליט לוותר עלי להודיע על כך במכבסה מהר ככל האפשר כדי שבעלת הבית תתחיל לחפש מישהו חדש, היא כבר השקיעה יומיים בהדרכתי ואי אפשר לשגע אותה.

מחברת כוח האדם אגב לא חזרו אלי למרות שאתמול שוב השארתי להם הודעה. זה ממש מעצבן אני הולכת לפי הכלל – שתיקה כהודאה – ומבינה שזה לא רלוונטי יותר ואם אוותר על המכבסה תמורת עוד כמה חודשי דמי אבטלה יש מצב שבחיים לא אמצא יותר משהו אחר.

אכן, דילמה.