פקעות של בעיות

לפעמים נדמה לי שחיי הם סדרת פקעות סבוכות של בעיות, הן נערמות זו על זו, ואני נאבקת להתיר אותן, וכל פעם שמותרת פקעת אחת נופלות עלי שתיים חדשות, ואני עסוקה בהן כל הזמן, דואגת בגללן, רודפת אחריהן, והן אחרי, ואין לי רגע מנוחה. מתי יותרו כל הסיבוכים, הכל יהיה פשוט וברור ובהיר וצפוי, ואני אוכל לנוח קצת?

רק גמרתי להתיר את הפקעת מלאת הקשרים והכבדה מנשוא של הקמת המכון החדש, וסגירתו של הישן, נפלו עלינו החגים, שהשנה היו דביקים מתמיד ונשאו בעקבותיהן סופי שבוע לא נגמרים, ועד שהגיעה שמחת תורה כבר הייתי מבולבלת לגמרי ולא ידעתי אם זה חג או שבת, אם השבוע נגמר או מתחיל, ומה קורה איתי בכלל.

לאורך כל החגים וסופי השבוע שנדבקו אליהם צבאו על פתח המכון המוני בית ישראל שהשתוקקו שנבדר אותם, ואת טפם המשועמם, והעבידו אותנו בפרך. אני לא מתלוננת, תוך כדי כך הם גם קנו דבש ושאר מוצרים, ופגשנו הרבה אנשים מאירי פנים ומנומסים, אבל היו גם המון נודניקים וסתם טיפוסים מוזרים.

על כולם עלתה משפחה אחת של אבאימא ושתי בנות, אחת תינוקת והשנייה ילדונת שמנמנה ורגזנית בכיתה ג' שקיבלה עבודה לחופש – לכתוב על דבש ודבורים. המורה אמרה לה לשאול את החנווני במכולת מאיפה בא הדבש, וממה הוא עשוי? ההורים סברו, ובצדק, שזו הוראה הזויה לגמרי, ובצר להם פנו אלינו שנסביר לילדה מה זה דבש ומאיפה הוא בא.

ניסיתי להסביר כמיטב יכולתי, אבל לילדה לא הייתה סבלנות לשבת ולצפות בסרט (שאורכו רבע שעה) שמסביר בצורה שווה לכל נפש מה זה דבש, ואיך הוא נוצר. גם להסברים שלי לא הייתה לה סבלנות להקשיב, בסוף הבנתי שההורים מצפים שאני אגרום איכשהו לעבודה שהיא קיבלה בחופש להיכתב מאליה מפני שלא להם, ולא לבת שלהם, יש ראש לשבת ולנסח תשובות לשאלות החופרות של המורה.

כן, גם אני הייתי אימא לילדים קטנים, וגם אני עשיתי בשבילם חלק מהעבודות המציקות שהמורות המרגיזות שלהן הגו במוחם החינוכי, אבל אם הם חשבו שאתנדב לעשות גם בשבילם את השירות הזה הם הזויים עוד יותר מהמורה של הבת המפונקת שלהם.

הם יצאו מהמכון עם קופסת דבש קטנה והבעה מאוכזבת, ומצידי הם יכולים לא לחזור.

אני חייבת להגיד משהו שיחשב אולי לגזעני, אבל זו עובדה שאין להתכחש לה – הלקוחות הכי נחמדים ונעימים שלנו הם אחינו יוצאי ברית המועצות לשעבר. קודם כל הם מנומסים ותרבותיים בצורה מרנינה, והם אוהבים דבש ויודעים להעריך דבש טוב, והם שמחים לשמוע הסברים ולצפות בסרט חינוכי, שואלים שאלות לעניין ומעודדים את הילדים להקשיב בנימוס להסברים. זה פשוט תענוג לקבל את פניהם ולשוחח אתם ולראות איך הם מקשיבים ומתעניינים ומתפעלים. היו גם כמה משפחות של ערבים עם ילדים קטנים ומחונכים להפליא שהיה לי נעים מאוד לשרת, לתת להם לטעום דבש מסוגים שונים ולראות כמה הם נהנים מהביקור אצלנו.

חוץ מהם היו גם המון הורים מותשים ושחוקים שרק חיפשו פעילות לילדים, וקצת מנוחה מההצקות שלהם. ליבי יצא אליהם, אבל לא יכולתי לעזור להם.

וכל אותו זמן שעבדתי קשה, והתרוצצתי ברחבי המכון, והייתי מנומסת וחייכנית ומועילה, וגם ניגבתי ללא הרף דבש דביק שנזל פה ושם, הייתי טרודה בסתר בפקעת  של צץרץ שהצליח להיות מושעה מבית הספר ביום האחרון לפני החופש.

הסיבה –  הוא צחק בקול רם מידי בהרצאה על זהירות בדרכים וכשהמורה פקדה עליו לצאת הוא סירב קבל כל השכבה שלו, והצליח לעצבן ולהעליב כהוגן את המחנכת.

סיפרתי לג'ינג'י על ההשעיה רק לקראת סוף החופש כי לא רציתי שגם הוא ידאג ויכעס ופחדתי מעוד התקף עצבים שלו. ניסיתי לתקן את המעוות בכוחות עצמי ואחרי שיחה עם היועצת של בית הספר (שמחבבת את צץרץ) שלחתי למורה מייל מתנצל (שעצבן נורא את צץרץ) אבל שום דבר לא עזר לשכך את עלבונה. היא המשיכה לכעוס וזימנה אותי עם הילד לפגישה עם המנהלת ביום ראשון בצהרים.

זו הסיבה שקמתי ביום הראשון אחרי החגים עם תחושת מועקה בלב למרות שצלחנו את ראשון לחודש הנורא בקלילות ובלי לבקש עזרה מאימא של ג'ינג'י שהחליטה משום מה להיעלב שלא הזמנו אותה לבקר אצלנו בחג. היא יודעת שהיא יכולה לבוא אלינו מתי שהיא רוצה, ותמיד נקבל אותה בשמחה, אבל בחגים אנחנו לא חוגגים אלא עובדים, מי כמוה יודע את זה, ובכל זאת זה לא הפריע לה לזעוף ולהתלונן שבחגים היא לבד בבית כמו כלב. לא עזר שביקרנו אצלה פעמיים, ושגיסי עם בתו היו אצלה כמה ימים, כל זה לא נחשב כנראה בעיניה, היא מתלוננת שלא שמים לב אליה ולמה הנכדים לא מתקשרים, ולמה לאף אחד לא אכפת שהיא לבד בבית, ומשעמם לה ועצוב לה.

טוב, זו חמותי, המתלוננת הנצחית, אין מה לעשות, אצלה אני תמיד אצא לא בסדר, כבר השלמתי עם זה. את הפקעת המעיקה הזו שמתי בצד עם עוד כמה פקעות שאין להן תקנה – המריבה של ג'ינג'י עם הורי, המשקל העודף שלי, הרגל שלי שלא תחלים כנראה לעולם, דלקת הפרקים שלי, והעובדה שאני לא אהיה יותר צעירה אלא אלך ואזדקן וסופי שאהיה קשישה מרת נפש בדיוק כמו חמותי, אבל לעולם לא אדע לבשל טוב כמוה, ומן הסתם גם לא כמו אימא שלי.

התייצבתי מתוחה מאוד אצל המנהלת, מלווה בצץרץ שאסר על ג'ינג'י לבוא איתנו, ויפה עשה, כי המורה והמנהלת, מגובות ביועצת שישבה בצד ושתקה, עשו לצץרץ זובור רציני, וירדו לחייו בלי להתחשב בזה שהוא רק נער גדוש הורמונים בן שמונה עשרה ולא דיפלומט קר מזג.

נכון, הן צדקו שהוא לא היה בסדר, אבל הן גם חפרו, והציקו, ונדנדו בחינוכיות שוטפת עד בוש, ובקושי התאפקתי לא לקום, להגיד להם לקפוץ לי יחד עם הגישה החינוכית שלהן, והבית ספר המעפן שלהן, וללכת.

התאפקתי, מתנחמת בזה שאני נותנת דוגמא חינוכית לצץרץ שיצא מושפל וזועם מכל הסיפור הזה, ומה שהכי מרגיז – במקום עונש ודי, הן הטילו עליו לחשוב לבד מה הוא עשה לא טוב ומה יהיה עונשו ואיך הוא יכפר עליו.

תעשו לי טובה, מה זה החרטא הזו? ומי אתן, שתי פישריות קטנות ועלובות שתנסו להתגבר עלי, אלופת החרטא והקשקשת? עם כל הכבוד, אני חירטטתי למורים עוד כשאתן עשיתן פיפי בחיתולים.

חזרתי הביתה עם הילד שהלך לשפוך את מר ליבו בפני חבריו, וכתבתי חיש בשמו מכתב לתפארת מדינת ישראל. תנוח דעתכם – אני לא כזו גרועה, את ההשראה למכתב שאבתי משיחות עם צץרץ שבהן ניסיתי להבהיר לו במה הוא לא היה בסדר ומה היה פשעו. הסברתי לו שכולם עושים פיפי בבריכה, אבל הוא עשה את זה מהמקפצה, על הראש של המחנכת שלו ולעיני כל בית הספר, וזו הסיבה שהיא רותחת עליו, ושאלתי אותו מה הוא היה עושה אם אחד מהחניכים שלו באימון הכדור מים היה מעולל לו דבר דומה?

צץרץ מאמן ילדים בגיל בית ספר יסודי, ועושה עבודה יפה כנראה כי ממשיכים להעסיק אותו גם עכשיו, כשהוא כבר לא בנבחרת. לשמע שאלתי הוא הזדקף מלא קומתו (מטר שמונים וחמש שחומים ושריריים) והצהיר בקול גברי רועם שאצלו אף ילד לא מעז להתחצף, הם כבר מכירים אותו, הוא מרסן אותם בזרוע נטויה, וכולם מעריצים אותו על קשיחותו.

"נו, אז עכשיו אתה מבין את המחנכת שלך?" ניסיתי לחדד את המסר, ואולי אפילו הצלחתי, לך תדע, אבל כשהילד קרא בבוקר את המכתב שכתבתי והעתקתי במו ידי (כי המדפסת שלנו שבתה מחוסר דיו) הוא התרתח, וכעס, וצעק, והתמרמר, והודיע שהוא לא יגיש לה מכתב משפיל כזה, ומאיפה הבאתי את הרעיונות האלה, ולמה אני מזכירה בכלל את העבודה שלו כמאמן? (הוא מאמין אדוק במידור חייו ומפריד בין החלקים הפרטיים שלהם למה שקורה לו בבית הספר) ובמקום להודות לי שפך עלי אש וגפרית, אבל לי לא היה פנאי להקשיב כי הייתי בדרכי להתיר עוד פקעת אחת שהפעם יצרתי במו ידי, ומעשה שהיה כך היה – ביום ראשון בבוקר אצתי רצתי למרכז המסחרי ביישוב הסמוך לקריה שלנו כדי לקנות דיו למדפסת. הדיו אזל מהחנות ויצאתי וחרס בידי, אבל בחנות סמוכה ראיתי מודעה בזו הלשון – מחפשים עובדת מעל גיל 25 לחצי משרה, לעבוד במכבסה.

ואכן, הייתה שם מכבסה, וכששאלתי אמרה לי בעלת הבית שהיא צריכה עובדת. שאלתי אם אני באה בחשבון, והזכרתי את גילי המתקדם שעד היום הרתיע את כל המעסיקים.

"גם אני מעל חמישים." פטרה אותי בעלת הבית בבת צחוק, ועוד הגדילה לעשות והציגה בפני את אימא שלה שעזרה לה והייתה מן הסתם מבוגרת עוד יותר. היא הייתה עסוקה מאוד, וגם אני מיהרתי לפגישה עם מנהלת בית הספר ולכן החלטנו שאבוא למחרת בבוקר, ונפרדנו כידידות.

בבוקר עוד הספקתי לעשות עוד כמה סידורים קטנים, וכבדרך אגב להתיר עוד פקעת מעיקה מאוד, והפעם זו של שכפול המפתח. אחד המפתחות שקיבלנו עם הדלת החדשה והיפה שלנו נפל על הרצפה (למען האמת ג'ינג'י הטיח אותו על הרצפה בהתקף הזעם שכבר סיפרתי עליו) והפסיק לעבוד. ככה זה המפתחות המודרניים, עדינים כאלה, ובמקביל לילי התבכיינה שאין לה מפתח לבית, והיא מרגישה הומלסית כי לכולם יש, ורק לה אין.

החלטתי לשכפל מפתח, אבל בחנות השכפול הסתבר לי לתדהמתי שצריך כרטיס, אחרת אי אפשר, ותהו הכיצד לא קיבלתי כרטיס שכפול עם צרור המפתחות? אימצתי את מוחי עמוס הפקעות הסבוכות ולא זכרתי שום כרטיס, אבל הבוקר חיטטתי במגרה ליד הדלת בחיפוש אחרי בול ומעטפה, נברתי בחפצים חסרי פשר ששמורים בה שנים, והפלא ופלא, מצאתי כרטיס!

איך שכחתי שהטכנאי שהתקין את הדלת נתן לי כרטיס? שכחתי, עובדה.

הייתי מאושרת מאוד, ודרשתי מכול בני הבית שיעריצו אותי, זה לא קרה, אבל מילא, העיקר שפתרתי עוד בעיה אחת.

מה שלא פתרתי וכנראה לא אפתור לעולם זו השאלה – איך יכול להיות שתלמיד בכיתה י"ב לא מסוגל לנסח כמה משפטי התנצלות פשוטים. שאלה טובה אבל עובדה שהוא לא מסוגל. זה למעלה מכוחו, בסוף הוא הגיש בלית ברירה ובלב רותח מזעם את המכתב שלי. המורה התרשמה מאוד מגילוי הלב, ומהכנות הנוגעת ללב שלו וההשעיה בוטלה.

עוד פקעת אחת הותרה – כל הכבוד לי! חבל שאני צריכה להעיד על עיסתי כי כמובן שהבן יקיר לי לא מעלה בדעתו להגיד לי תודה.

 

אחרי שנטשתי את צץרץ הזועם נסעתי למכבסה והפכתי לעת בלותי למתלמדת פעורת עיניים. גיליתי מופתעת שיש אדם שמתפרנס מגיהוץ, ושיש המון אנשים ששולחים בגדים לכביסה ולגיהוץ, ומשלמים כסף טוב על עבודה שאני עושה כבדרך אגב בבית בלי שאף אחד יטרח להבחין בה או חלילה להודות לי.

למדתי להפעיל מייבש כביסה וגיליתי שיש גם בושם מיוחד לבגדים, ושיש לי כישרון לא רע לקיפול כביסה, ושלמרות הרגל המעוקמת שלי אני מסוגלת לעבוד ולא לפגר אחרי השאר. קצת כואב לי בסוף היום, אבל לא נורא, אפשר לסבול.

ג'ינג'י לא היה מאושר מעניין העבודה שמצאתי כי יש לי עוד כמה חודשי אבטלה שבהם המדינה משלמת לי ואני עובדת אצלו, הוא אוהב את הסידור הנוח הזה, ולא מטריח את מוחו בשאלה מה יקרה כשהוא יסתיימו בסופו של דבר.

"נחשוב על זה אחר כך." הוא אומר, אבל אני כבר יודעת שאין מה לחשוב יותר מידי, יש מעט מאוד עבודות לאישה בגילי, והעבודה הזו נראית לי המקום נוח וקרוב לבית, וחצי משרה זה ממש מתאים לי ולכוחות שלי, והמשכורת שארוויח היא לא גדולה, אבל עולה על דמי האבטלה הדלים שלי. ובכל מקרה, לדעתי עדיף לעבוד ולא לחתום בלשכה.

למרבה התמיהה לא רק אני סבורה ככה אלא גם האל הממונה על חיפוש עבודות כי פתאום גיליתי במשיבון של הנייד שלי הודעה מאיזה חברת כוח אדם – פניתי אליהם לפני כמה חודשים ודווקא היום הם מצאו לי משרה של טכנאית רנטגן, ושאתקשר בבקשה.

התקשרתי בזמן ההפסקה מהעבודה (יצאתי החוצה כדי שאף אחד לא ישמע אותי) והם הבטיחו שיחזרו אלי אחרי הצהרים.

חזרתי הביתה והתקשרתי שוב והבחורה מעבר לקו הסבירה שהיא נורא עסוקה, ואין לה זמן לדבר איתי, אבל מחר היא נשבעת להתקשר.

מזל שמחר המכבסה סגורה כי גם לבעלת הבית יש פקעות משלה להתיר. אם הם יתקשרו ואם ההצעה תהיה טובה אני אשקול אותה, אבל לפחות יש לי עכשיו אופציות פתוחות, כבר מזמן לא עמדתי במצב חביב כזה. אני מנסה להתעודד מהביקוש הפתאומי אחרי, ולא לראות בו עוד פקעות שיש להתיר.