ימי הרדיו ולילות הטלוויזיה

יש כל כך הרבה פוסטים ועניין סביב תוכניות טלוויזיה ואף אחד לא מדבר על הרדיו, חבל, כי לדעתי תוכניות הרדיו בארץ שוות הרבה יותר, והן מהוות את פס הקול של חיינו הרבה יותר מהטלוויזיה שכדי לצפות בה צריך לשבת מולה ולא לעשות שום דבר אחר חוץ מאשר אולי לגהץ, או לריב עם הבעל, או, במקרה הטוב, להירדם.

אם לפחות היה מה לראות והייתה סיבה להתיישב מול הטלוויזיה, לשרוף זמן יקר ובתמורה להפיק ממנה איזה תועלת, או בידור, או סתם עניין. לצערי רוב התוכניות שאני צופה בהן בזמן האחרון משעממות, מטופשות ורצופות הפסקות פרסומת מטמטמות שמוציאות אותי מכלי, והורסות לי את מעט התענוג שאני מפיקה פה ושם מתוכניות נדירות.

למרבה הפלא דווקא ערוצים שאני כן אוהבת מסתדרים יפה בלי פרסומות – ערוץ הדוקו וערוץ ההיסטוריה, וגם ערוץ הביוגרפיה שפה ושם יש בו תוכניות ממש מרתקות.

למרבה הצער רוב התוכניות הן מזן סדרות הריאליטי לדורותיהן, והן מכילות כל מיני זמרים ורקדנים, או סתם חבר'ה חטובים וקשקשנים שמתרוצצים בבגדי ים ומנסים להראות מעניינים. חבל על המאמצים שלכם – כוכבים נולדים, מתפשטים או בוכים, או מה שלא יהיה פשוט לא מעניינים אותי, אני לא מבדילה ביניהם ולא רוצה לראות אותם בסלון שלי, ואם זה עושה אותי סנובית פלצנית אז שיהיה – אני אסבול את אות הקלון הזה ברצון, רק שיעופו לי מהמסך.

זכור לי שפעם, בזמנו, היו סיטקומים טובים ומצחיקים, פה ושם הבליחו סדרות דראמה מעניינות שהיה טעם לחכות להן, משום מה אין כאלה יותר, פשוט אין.

במקומן יש המון סדרות עם רופאים, שוטרים, רוצחים סדרתיים ושאר טפשת אמריקאית שלא מצליחה לרגש אותי, או לעניין אותי.

האם זה הם או אני שהתבגרתי וסבלנותי התקצרה? לא יודעת, אבל בינתיים התוכנית היחידה בטלוויזיה שאני מוכנה לסבול בשבילה בסבלנות את מתקפת הפרסומות הארוכה בצורה בלתי נסבלת היא התוכנית של רביב דרוקר שלא משודרת כרגע, ואת התוכנית משובבת הנפש של לונדון וקירשנבאום – שני הזקנים המקסימים והאינטליגנטיים של ערוץ 10.

חוץ מזה יבש ורדוד, ומזל שיש לי את תוכניות הרדיו להשכיל אותי ולשעשע אותי.

התוכנית הכי אהובה עלי היא 'המילה האחרונה' בגלי צה"ל, וגם רזי ברקאי בין שמונה לאחת עשרה בהחלט מעניין, יעל דיין בצהרים קצת צהבהבה לפעמים אבל תמיד מעניינת, ואחריה יש רגעי קסם בין שתיים לשלוש ברשת ב' ואת השירים העבריים הישנים בין ארבע לחמש. לחובבי הזמר המזרחי יש את התוכנית של שמעון פרנס עם השירים היווניים בשש בערב, ובימי חמישי בלילה יש תוכנית מעניינת מאוד על פסיכולוגיה, חבל שלא תמיד אני מצליחה להחזיק מעמד כל כך מאוחר.

אם היו מעמידים לפני בחירה בין רדיו לטלוויזיה הרדיו היה לוקח בגדול, ובעיקר גלי צה"ל שאין בו פרסומות ויש בו את אברי גלעד המקסים, ואת ג'קי לוי השרמנטי, וגם את עירית לינור אני אוהבת – כן, כל אחד והסטיות שלו – ועוד לא פירטתי את התוכניות המעולות שיש בשבתות ובימי שישי בעיקר שבת עולמית המעולה של יצחק נוי שאני אוהבת עוד מילדותי.

יש לי רק תלונה אחת נגד הרדיו –  תחנת גלגל"צ.

לא מבינה בשביל מה זה טוב, ומתי למען השם יסתמו לצרחנים האלה את הפה?

כשעבדתי בבית המלאכה נאלצתי לסבול אותם כי הרוב היה בעדם אבל עכשיו כשאני בעלת הבית של עצמי אני מקשיבה לתוכניות האהובות עלי (למרות שצץרץ מתלונן שהן חופרות) ואני מרוצה מהחיים.