נמאס לי!

האמת, שמתי לב לזה מזמן, אבל עד היום שתקתי התאפקתי. החלקתי את זה, אמרתי לעצמי שזה החום והמתח, והלחץ של השיפוץ ושאר תירוצים והרי וגם אני לא תמיד נחמדה, אבל היום כבר לא יכולתי יותר – פתאום שמתי לב שכולם, כל בני ביתי, משפחתי היקרה לי מכול, כולם, כולל לילי שכמעט לא בבית, מדברים אלי בצורה ממש מגעילה, עונים לי בקוצר רוח, מתרגזים כשאני לא מבינה משהו, או לא שומעת בדיוק מה אמרו, (הם מדברים נורא מהר ובולעים אותיות, ואני שתקועה רוב הזמן במטבח, בין המדיח למקרר, או ליד מכונת הכביסה, מחמיצה לפעמים משפטים) נובחים עלי פקודות במקום לבקש יפה, ואף פעם אחת לא מודים לי על המאמצים, רק זורקים לי את הכביסה המלוכלכת והכלים הדביקים ולא מעלים בדעתם שאני טורחת זמן רב לכבס, לקפל, לשטוף, להכין ולסדר.


היחיד שאדיב כלפי הוא החבר של הבת שלי שטורח לשאול מה שלומי ומה נשמע, ואפילו אומר תודה ובבקשה.


אתמול הג'ינג'י החליט שהוא מותש, נשאר בבית מול המזגן והטלוויזיה ונח. פרגנתי לו, לא ביקשתי עזרה בבית, עשיתי הכל לבד – בישולים, קניות, כביסה. הבן אדם עובד כמו חמור כבר חודש, שינוח קצת, אבל היום בבוקר יצאנו שוב לעבוד – מתחילים להעביר את הדברים מהמכון הישן לחדש וצריך להחליט איפה לשים מה. מצד אחד הוא מתייעץ בי, אבל מצד שני אם לא נראה לו משהו שאמרתי הוא עונה לי בצורה ממש מעליבה, נוזף בי שאני שואלת שאלות טיפשיות, והיום הוא הגדיל לעשות ושאל למה אני לא חושבת לפני שאני מדברת ומה זה השטויות האלה שאני אומרת, והכל בטון מעליב מאוד, ועוד לפני הילד, מה פלא שגם צץרץ עונה לי בצורה מכוערת ומעליבה?


גם החייל הטרי שלנו לא מדבר כמו בן אדם, עונה לי בנהימות קצרות רוח, וטורח לדבר איתי בצורה סבירה רק כשהוא זקוק למשהו – כסף או ציוד.


פתאום נמאס לי, לא מגיע לי שידברו אלי ככה. אל אדם זר הם לא היו מעלים בדעתם לנבוח בצורה כזו, אבל על אימא מותר לצעוק, לא לענות לה, לפטור אותה בקוצר רוח כנודניקית, לזרוק על הרצפה כביסה מטונפת ולקבל כמובן מאליו שהיא חוזרת אליהם נקייה ומקופלת יפה.


שנים עניתי לשאלות שלהם, גם אם הן היו מטופשות, תיקנתי שגיאות, הסעתי והחזרתי, הכנתי אתם שיעורים, פירשתי להם את העולם והדרכתי אותם כמיטב יכולתי. רוב חייהם נשאתי אותם על כפיים, העמדתי אותם במרכז העולם שלי, השתעבדתי לצרכים שלהם כי חשבתי שזה מה שהורים צריכים לעשות, הם גדלו לתפארת, עכשיו הם אנשים כמעט בוגרים, עצמאיים, פרשו כנפיים ויצאו לכבוש את העולם אבל אין להם דקה לדבר איתי, אין להם סבלנות לספר לי כלום.


ומילא הילדים, אבל למה מגיע לי שגם בעלי שמעביד אותי בפרך, ומתרגז כל פעם שאני אומרת שקשה לי וחם לי, ואין לי כוח, גם צועק עלי ורודה בי כאילו הייתי הפועלת שלו?


 אם אני הייתי מרשה לעצמי לדבר איתו ככה הוא כבר היה נעלב ועושה ברוגז. מפסיק לדבר איתי ושובר את הכלים, אבל עלי מותר לצעוק, ולענות בזלזול, ולא להבין מה אני נעלבת, מה כבר קרה, למה אני עושה עניין שמתנהגים כלפי כמו אל אסקופה נדרסת?


מה פתאום נדמה לי שמגיע לי שיענו לי בנימוס ולא יעליבו אותי?


באמת חוצפה.


שפכתי את ליבי בפני צץרץ כשחזרנו היום הביתה מהעבודה במכון. ואמרתי לו בדיוק מה דעתי על ההתנהגות שלו ושל שאר בני המשפחה והזהרתי אותו שאני לא מוכנה לקבל יותר יחס כזה.


נאמן למסורת הגברית המשפחתית הוא לא הודה בכלום, ולא אמר חלילה שהוא מתנצל, אבל נדמה לי שהוא בכל זאת לקח ללב וניסה להיות קצת יותר אדיב, נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד?

52 תגובות בנושא “נמאס לי!

  1. אני חושבת שאת במקום מצוין אם את מודעת לעובדה שלא מגיע לך לקבל יחס כזה. אני בעד חינוך מחודש. זה אמנם קשה ולפעמים מעיק לעשות דרמה מכל מילה מזלזלת אבל בסוף אני מאמינה שהמסר יופנם. תמשיכי ככה!

    אהבתי

  2. זה גיל כזה.. אלו שלפני הצבא- עדין בגיל התבגרות כזה ומרידה, וקשה לשמוע ולהבין … ורוצים שקט מההורים,
    ובצבא.. כולם מטרטרים בצבא, המפקדים עושים דווקא, דופקים את החיילים בתורניות החיילים, סכסוכים, ובכלל צבא, כל אחד שומר על הישבן שלו, יכול להפיל את השני…
    ואז כשמגיעים הבייתה מוציאים הכל על אמא, וזה לא מוצדק…
    באים הביתה מהצבא רוצים לנוח, וגם שם אי אפשר…

    אני מבינה לגמרי מה את מרגישה,ף לפחות מהצד כי זה בדיוק מה שקרה לאמא שלי..
    גם ככה אבא שלי לא עושה הרבה בבית, וכשהיא מבקשת תמיד יוצא לו הפוך…
    וגם אני לא הייתי דבש…

    אבל עכשיו גם כשאני חוזרת פעם בחודש הביתה, אני יודעת שלא אוכל ללמוד, אבל לפחות לעזור לאמא קצת לנקות את הבית, ושגם זה לא יפול עליה… ואם צריך אני מנסה לנסוע איתה לחנויות…
    מה שאמא צריכה, אני מנסה להיות כמה לרשותה, ורק בערב לצאת עם החברים, לא לברוח לפני שעזרתי לה באמת….

    בקיצור, זה יעבור להם.. לא יודעת מתי, אבל את אמא שלהם, הם אוהבים אותך.. הם פשוטי לא מבינים כמה זה קשה להיות אמא ולטפל  בכל כך הרבה ילדים (והבעל הוא חלק מהם)

    אהבתי

      1. האמת שאני כמעט ולא קוראת… -ובכן בכלל לא, אבל אליך לפעמים, הרי יש לי עדכון במייל..
        וגם בתפוז- אני כבר לא כ"כ רושמת, הפעם האחרונה שעידכנתי היה לפ ני כמה חודשים…
        אני מקדישה את עצמי ללימודים, ולכן, אני מנסה קצת להתנתק… מה שלא הולך- כי אני בדברים אחרים…

        בכל אופן,
        אני לומדת כימיה. מסיימת שנה ראשונה..
        עשיתי שנה שניה של א’ כי לא ממש הלך, אבל השנה יותר טוב, וקיבלו אותי לשנה שניה באוניברסיטה 🙂    [זו  תוכנית כזו]

        אממ. יש לי חבר.. בחור טוב, אבל לפעמים קצת קנאי.. מתחמם מהר..

        אהבתי

  3. אני ממליץ על שביתה מיידית. תקומי מתי שבא לך, תראי בטלויזיה את התוכניות שאת אוהבת, תני להם להכין ולסדר ולעשות ולעבוד. עד יעבור זעם. או עד שישנו את היחס, מה שיבוא קודם, עדיפה האפשרות השניה.

    אהבתי

  4. יש לי כמה שאלות ומקווה שלא תפגעי:
    למה בדקה הזו שהגי’נג’י דבר אליך לא יפה. למה לא עצרת הכל ואמרת לו ’עד כאן’ ושאת לא מוכנה לספוג את זה יותר?
    למה לא לקחת את הרגליים והלכת?
    ולמה אמרת מה שאמרת רק לצץרץ ולא לכולם?
    בגלל זה הם מרשים לעצמם לדבר ככה. הם יודעים שאת תספגי ולא תגידי כלום.

    פעם אחת תעצרי הכל ותגידי בקול אסרטיבי ותקיףף וחד משמעי שאת לא מוכנה לזה יותר ושכולם ישמעו ובמקביל תפסיקי את כל השירותים ותפסיקי לשאת אותם על כפיים… פעם אחת כזו (ואחרי זה תתמידי בהתנהגותך) – תביא אותך למקום לגמרי אחר.
    אבל צריך להיות לך ברור: השינוי צריך להתחיל ממך. להם אין אינטרס להשתנות…

    אהבתי

    1. להגיד אין לי בעיה אבל להתמיד… זה קשה מאוד, יש לי חברה שלא גיהצה שמונה שנים לבעלה חולצות כי הוא אמר לה שהיא לא עושה כלום בבית וסתם מתבטלת, לצערי אני לא כל כך עקשנית ותמיד מוחלת בסוף על כבודי למען שלום בית.
      כנראה שזו טעות.

      אהבתי

      1. שלום בית זה מצג שווא. אם את לא מרוצה וכל האחרים מרוצים אז איפה כאן שלום הבית? את כל הזמן מרצה אותם כדי לשמור על שקט תעשייתי…

        ההתחלה לשינוי צריכה להתחיל ממך.
        את צריכה לקבל שתי החלטות
        אחת – שאת לא עוברת יותר לסדר היום על כל דיבור שאת לא מסכימה לקבל.
        שנים – אם אמרת שלא תעשי משהו, עליך להתמיד בזה..
        כמובן שזה לא צריך להיות גורף. מספיק שתתחילי מדבר אחד. למשל שאת לא מכינה ארוחת ערב יותר.. אבל את צריכה להתמיד.
        בלי התמדה אין הצלחה…

        אהבתי

  5. יש לי הרגשה כללית, בעיקר לגבי דור הילדים , כי תרבות הדיבור + תרבות המגיע לי , ביחס לזו שהיתה לדור שלנו כלפי הוריו – התפתחה במהירות האור – וכמובן לשלילה…
     
    בקיצור , יקרה – גם לי נמאס – ואת לא לבד – אם כי במקרה זה, צרת רבים היא נחמת טפשים…
     
    אני , בכל מקרה, לא עובר על כך לסדר היום כעקרון, ועדיין לא מצליח כפי שרציתי למגר את התופעה…

    אהבתי

    1. הם בכלל לא מבינים למה זה לא בסדר לבוא הביתה, לזרוק עלינו את הכביסה, בקושי להגיד שלום, לאכול, לדרוש כסף ולהסתלק עם המכונית שלנו לבלות.
      כשמעירים להם שזו התנהגות גועלית הם מביטים בך מוכי תימהון ולא מבינים מה אתה רוצה מחייהם.
       ובסוף עוד יוצא שאנחנו אשמים כי פינקנו אותם וניסינו להיות הורים טובים.

      אהבתי

  6. למה דרמות לא טובות? אולי משהוא שיהיה גם עם מסר וגם דרמטי יכול לעזור?
    הכיני שלט גדול " כאן שביתה" ומי שיגיע אליך תניפי בשלט. שישאלו מה זה תגידי שאת בשביתת דיבור עד שידברו איתך בנחמד.
    אחרי כן תכיני שלט קטן וכל פעם שמישהוא יהיה לא בסדר איתך – תנערי מולו את השלט.
    את פועלת ייצור  שרומסים אותה- יאללה תתמרדי.!!!!!!!
    להרגיע אותך אז אספר לך שאלוף נעורי ,לו אני נשואה יובלות, מתנהג נורא מידי כמה חודשים ואני דואגת ליישר אותו במיידי. באשר לילדים- תהיי אסרטיבית ואל תשרתי אותם אם הם מתנהגים איתך לא יפה. הם כבר בוגרים והמוטו צריך להיות ברור לך ולהם- מי שלא מכבד אותי , אני לא מכבדת אותו.

    אהבתי

    1. טוב לדעת שלא רק בעלי מסוגל להיות מגעיל, זה מנחם.
      הילדים גם מרגיזים אבל הם באים והולכים והוא כל הזמן בבית, ואני לא מצליחה לחנך אותו להיות נחמד יותר.
      כשהאופי הג’ינג’י שלו מתפרץ זה בדרך כלל עלי ומתחיל להימאס לי.
      צריך להתחיל לאלף אותו בצורה קצת יותר רצינית כי הסברים ודיבורים פשוט לא עוזרים.

      אהבתי

  7. צופה מהצד יקרה, חברתי לגורל, אחותי לגורל
    בכל אשמים ילדי הפלא שלהם אנחנו נשואות. האמהות שלהם, החמותות שלנו גידלו גברים גסי רוח, חסרי נימוסים ומפונקים שחושבים שמגיע להם הכל. הן חשבו שזזה לתת אהבה וחינוך לגבריות. זו התוצעה. מה תעזור השביתה? החינוך הוא מהדוגמה שהילדים שלנו מקבלים מהאבות שלהם.מק
    אני שבתתי 10 שנים, החלטתי שאני לא משרתת שלהם, עבדתי במינימום שזה גם הרבה מאד. כלום לא עזר לי. חזרתי לעבוד יותר כי נמאס לי לגור בבלגן.
    אני חושבת שאין פתרון.

    אהבתי

    1. לצערי אני מסכימה אתך, גם אם את מסבירה כועסת שובתת זועמת ואפילו מצליחה לשכנע אותם להיות קצת פחות אגואיסטית לכמה ימים אחר כך הכל חוזר… הפתרון היחיד לדעתי הוא פשוט לקום וללכת, או לחיות יותר זמן מהם, ואחרי שהם מריחים את הפרחים מהשורש לבזבז את כל הירושה ולא להשאיר לילדים גרוש.
      זו התוכנית שלי בכל אופן

      אהבתי

      1. לצערי אני מבוגרת מבעלי אז התכנית שלך לא תצא לפועל. לדעתי, צריך להפסיק להתעצבן כי זה לא יעזור במילא. מה לעשות? לאלוהים פתרונות. כמו שאומרים.

        אהבתי

  8. בקטע של הילדים, אני מאד מזדהה, גם שלי לא מתנהגים ומדברים מי יודע מה יפה. לדעתי זה חלק מתרבות הדיבור הכללית ששומעים בטלויזיה וברחוב. אי אפשר לשמוע כל היום גסויות ואלימות מילולית בלי שזה מחלחל הלאה. אבל, זה לא אומר שאנחנו צריכים להשלים עם זה. להפך אנחנו חייבות להגיב כדי שיבינו שזה לא בסדר, אפילו אם נראה לנו שלא קולטים, אם נחזור על הדברים אז כן יקלטו. שביתה מדי פעם גם לא מזיקה.
    מה שכן, לא הייתי מסכימה בשום פנים ואופן ליחס כזה מצד בן זוגי. לדעתי זה בלתי נסלח. להפך, כאשר הילדים מדברים  לא יפה הוא צריך להגן על כבודך.
    אולי כדאי לך לתפוס שיחה רצינית איתו ברגע לא לחוץ כדי להבהיר לו כמה את נפגעת מהיחס הזה.

    אהבתי

    1. זה בדיוק מה שאני עושה וזה מחזיק מעמד שבוע, אולי שבועיים.
      כנראה שצריך לנקוט שיטות יותר תקיפות.
      לנסוע לטיול בחו"ל בלעדיו ובלי להודיע מראש לאיזה שבוע שבועיים….
      נראה לי שאת זה הוא לא ישכח כל כך מהר

      אהבתי

  9. זה מגעיל ומרגיז ואין לי מושג איך לא נמאס לך הרבה קודם…
    אבל מכיוון שמדובר באנשים שכן אוהבים אותך ומעריכים אותך, אולי יש דרך לגרום להם להבין שזו התנהגות לא מקובלת?
    אני רק מנסה לחשוב מה היה אומר בעלך אם הוא היה מקבל ממך יחס כזה…
    זה ממש מעצבן
    למרות שטוב שדברת עם הבן הקטן בנפרד כי לפחות עם הבן הגדול שלך זו לא נשמעת כמו בעיה משפחתית אלא בעיה אישית שלו או שאני טועה?

    בכל מקרה זה לא נראה לי משהו שמישהו אמור (וגם יסכים) להמשיך לסבול -גם אם הוא ממשיך לשכנע את עצמו שלאמא אסור לעמוד על זכותה ליחס נורמלי…
    מקווה שיהיה יותר טוב

    אהבתי

    1. זהו, שהוא לא אומר אלא מעניש אותי בשתיקה רועמת של יממה, אבל אם אני מנסה לעשות אותו דבר הוא מתחיל לצעוק ולנדנד כמו ילד קטן.
      גברים הם יצורים מוזרים וקשים להבנה.
      אתמול הוא נעלב עד עמקי נשמתו כשהודעתי לו שלדעתי צריך להחזיק כמה דוגמאות גבריות בחוות הפרייה כדי לדאוג להמשך הדור הבא ולהיפטר מכל השאר, ובעיקר להרחיק אותם מהציבור כדי שיפסיקו להזיק.
      לא מבינה למה הוא נעלב כל כך, לדעתי זה היה משפר את איכות החיים של כולנו

      אהבתי

  10. מסכימה עם אמזונה ועם שאלונדון.
    לא מזמן מצאתי על המחשב שלי מכתב אהבה מהבן שלי, אוטוטו בן 16.
    הוא כתב שאין לו בגדים נקיים ושזה לא בסדר שאני לא עושה כביסה.
    מבחינתי זה היה "להרים לי להנחתה". ברגע שהוא התעורר (כלומר אחר הצהריים של אותו היום…) לקחתי אותו אחר כבוד למכונת הכביסה והסברתי לו מה צריך לעשות כדי שיהיו לו בגדים נקיים. מאז לא קיבלתי יותר תלונות על הכביסה, אבל לפני שבועיים הוא התלונן שאין שום דבר לאכול בבית. אמרתי לו – בבקשה, מהיום אתה מכין אוכל, ואז יהיה אוכל בבית.
    הפעמיים האלו הספיקו לו. הוא כבר לא מתלונן יותר על שום דבר, ואומר תודה כל פעם שיש לו כביסה נקייה ואוכל שהוא אוהב. 🙂

    אהבתי

      1. בן ה-19 שלי מגהץ כל יום את המדים שלו.
        הוא יודע שזאת האחריות שלו ומארגן את הזמן שלו כך שהוא יספיק לגהץ לפני שהוא יוצא למשמרת.

        אהבתי

  11. גם אותי זה משגע כשהילדים (ולפעמים גם אבא שלהם) עונים כך  –  כאילו שכחו שלתקשורת בין בני אדם יש שני קצוות, ושצריך לוודא שהקצה המקבל אכן שומע את כל ההמהומים והמלמולים האלה.  ושטיפה קלה מדי פעם לא תזיק להם:  היא מעלה להם את המודעות לכמה ימים (בדרך כלל לא ליותר משבועיים).  אחר כך צריך לבצע שטיפה נוספת 🙂

    אהבתי

    1. זו הבעיה עם גברים, יש להם זיכרון קצר מאוד.
      כל הזמן צריך להזכיר להם מחדש.
      אני בטוחה שהם יגידו שלנשים יש זיכרון ארוך מידי והן זוכרות איך העלבת אותן לפני עשרים שנה.
      בעיה

      אהבתי

  12. קראתי וקראתי וליבי היה איתך
    רציתי להגיד לך שתגידי להם משהו אבל קראתי שאמרת לצץרץ
    יהיה מרושע להגיד שהם רגילים אחרי שנים שנתת להם להתייחס אליך ככה ואני חושבת שלפעמים גם אמא שלי מרגישה ככה
    בקיצור אין לי מה להגיד
    קבלי חיבוק
    ודברי על זה עם הג’ינג’י

    אהבתי

    1. עלה בדעתי אחר כך שאני נשמעת נורא פולניה עם התלונות שלי אבל באמת שאין לי צורך להשתתף בחייהם בכל פרט ופרט, הם בוגרים והם רוצים לחיות את החיים שלהם לבד, בלי פיקוח אימהי ואין לי בעיה עם זה, גם אני כבר עייפה מלשמור ולהשגיח כל הזמן אבל כשאנחנו כן מדברים, פעם בשבועיים בערך, אפשר בבקשה לדבר במילים ברורות ובמשפטים שיש להם התחלה אמצע וסוף?
      אפילו לאדם זר לא מתייחסים ככה, אז למה עלי מותר לצעוק ולהיות גסי רוח?
      ומילא הם, בעוד כמה שנים הם יצאו פחות או יותר מחיי אבל למה בעלי כל כך נחמד לזרים ולמכרים ודווקא איתי שישנה איתו כל לילה הוא מרשה לעצמו להיות מגעיל ולהוציא עלי תסכולים?

      אהבתי

      1. סליחה. מאה פעמים סליחה. לא התכוונתי שאין לך סיבה להתלונן. יש לך אלף! לא מקובל בכלל שהם ידברו אליך ככה- לא הילדים ולא הג’ינג’י. אם צריך תעשי שיחה משפחתית. זה לא יכול להמשך וזה לא מגיע לך. אל תתני להם צופיפה!

        אהבתי

    1. בזה הרגע אני מנסה לשכנע את הילד שלא יקרה כלום אם הוא יתלה כביסה, הוא בטוח שזה תפקיד של נשים וחוץ מזה בגדים רטובים זה מגעיל …
      הבגדים יעלו עובש בתוך המכונה לפני שאני אצליח לשכנע אותו לתלות אותם
      לעומת זאת אם אני אנסה לשכנע אותו לקבל ממני אלף שקל סתם ככה כי הוא בחור יפה זה ייקח לי כהרף עין
      תלוי מה מסבירים ולמי

      אהבתי

  13. את כותבת כל כך רהוט וברור, למה שלא תכתבי לבני משפחתך מכתב כזה שבו תפרטי כל מה שלוחץ ומעיק עלייך? יש למיכתב כמה יתרונות: 1.הזדמנות בשבילך באמת לחשוב על כל מילה לכתוב ולמחוק עד שתגיעי לנוסח שיהיה הכי מתאים לך 2. הקורא לא יכול להפריע לך באמצע, להתעלם או לבוא בכל מיני טיעונים ו"אבלים". 3. לשים את המיכתב במקום בולט (על המקרר למשל?) וכול פעם שמישהו "שוכח" אפשר להזכיר ולקרוא שוב.   

    אהבתי

  14. כאוב לקרוא את זה. אבל אני חושב שאת יכולה להעביר להם מסר שמה שהם עושים לא מקובל עליך, אפשר לשוחח איתם ולחלץ מהם התייחסות הולמת כלפייך.
    הם לא אמורים להבין שאמא מסורה זה דבר מובן מאליו.

    אהבתי

  15. אהבתי את התגובה של כוכבית. באמת כתבת כאן כל כל יפה ונוגע ללב ואני חושבת שזה יהיה אפקטיבי להראות להם את הפוסט או לכתוב מכתב ולתלות על המקרר כמו שהיא הציעה.
    ומהצד השני – אני מקווה שהפוסט הזה יגרום לי להפגין קצת יותר הכרת תודה להורי היקרים. אני אמנם לא גרה בבית, אבל עדיין מקבלת מהם שירותים רבים ומפנקים כשאני מגיעה לשם ואיכשהו מתייחסת לזה קצת כמובן מאליו.

    אהבתי

    1. כולנו חוטאים בזה.
      אני גם מרגישה שאני קצת מזניחה את הורי, לא מבקרת מספיק למרות שהם גרים קרוב ולא מראה להם כמה אני אוהבת אותם.
      אבל אני לא צועקת עליהם ומסבירה בסבלנות אם צריך.
      אני מקווה שגם אצלנו המצב ישתפר בעתיד.

      אהבתי

  16. כולם כבר כתבו תגובות חכמות , אך בכל זאת אוסיף לבעלך תסבירי שוב ושוב עד שיבין שאינך מוכנה ליחס שכזה!
    יש להסביר בשעה שדווקא לא כל כך מרוגזים…אולי זה כן יעזור.
    וילדים זה לא קל , אבל זה פעם אולי יעבור להם, למרות שגם להם הייתי מסבירה כמו שדברת עם הבן הצעיר.

    אהבתי

    1. אני חוששת שעד שלא נסיים את הקמת המכון אין לי סיכוי לתפוס אותו לא עצבני.
      הכל הולך לאט כל כך וכל הזמן יש תקלות ועיכובים.
      והחום הזה….
      מזמן לא עברתי אוגוסט מתיש כל כך.
      כולנו עצבניים וחסרי סבלנות וזקוקים מאוד למנוחה קרירה, אולי בשנה הבאה.

      אהבתי

  17. אוף.אוף!

    ליבי איתך. זה באמת נשמע כמו אמא,שאף פעם אין סבלנות אליה. לכן אני עוד יותר לא מבינה,למה לעזאזל אנשים עושים ילדים… (-ועדיין מרגישה שהלחץ חזק ממני,ויום אחד הלחץ החברתי והאינרציה תשיג גם אותי. ננסה לחיות לפחות עד אז… )

    😦 

    את בהחלט יכולה להתנחם בעובדה שאני יודעת,בתור בת (שלא תמיד סבלנית לאמה,לצערי..) שאת מאוד חשובה להם, הם מאוד אוהבים אותך. ואם יום אחד לא יהיה להם אותך, אני בטוחה שהם יתגעגעו ויצטערו המון…

    אמא יש רק אחת (הכוונה היא לאמא המגדלת,ולא לביולוגית)…

    אהבתי

  18. אני מזדהה לגמרי עם מה שכתבת רק שבמקום שאמא שלי תהיה במקומך, זו הייתי אני. ופלא פלא אבל כשפרשתי ושלחתי אותם לאזעזל ועברתי למדינה אחרת רחוקה מהם, פתאום הם מתקשרים להתבכיין לי כמה שהחיים בלעדיי קשים ואין מי שיעשה כביסה וינקה אז הם צריכים לעשות הכל לבד.

    את לא יכולה לברוח מהם אבל את יכולה לפרוש. אני בכלל לא מבינה למה את זו שצריכה לנקות אחריהם, אם יש משהו שתיעבתי בהורים שלי הרי זו העובדה שהם מעולם (!!!!נשבעת לך בחיי!!!) לא שטפו אפילו כוס אחרי שהם שתו ממנה.

    תפרשי, שיסתדרו לבד. מה כבר יכול לקרות? יצעקו עלייך עוד יותר? לפחות את תשבי לך על הספה ותנוחי והם יעשו את העבודה השחורה.

    אהבתי

    1. לא, הם לא.
      כששכבתי עם רגל שבורה הם עשו את המינימום ומיד אחר כך כשהצלחתי לעמוד הם שכחו כל מה שלמדו וחזרו לסורם.
      ואין לי תלונות על זה שאני עקרת בית אבל מרגיז אותי שצועקים עלי ולא מדברים בנימוס ומוציאים עלי עצבים חופשי ולא מבינים למה אני נעלבת כי הרי הם כבר שכחו מזה, למה אני לא?

      אהבתי

  19. הצטערתי לקרוא שכך מתייחסים אליך
    אנחנו שמים גבולות מאוד ברורים לילדים שלנו גם בגילאים שהם
    17,15וחצי ו12
    מי שעולה לו קצת הג’אננה לראש ומתחיל לדבר לא יפה,מקבל צעקה (יש לי קול חזק כשאני רוצה וגם לזוגתי לא חסר) ומייד חוזר לתלם
    אין מצב שאגיע למקום שלך
    אנחנו מסיעים,מחזירים,הילדים מקבלים הכל בגבולות ההגיון כמובן אז שידברו אלינו לא יפה?
    למה מי מת?

    אהבתי

  20. יום אחד חזר הבעל מהעבודה לביתו, ולתדהמתו כל הבית היה מבולגן, כביסה מלוכלכת על הרצפה, כלים דביקים בכיור, הילדים עדיין בפיגמה, פותח מקרר ואין שום דבר לאכול, מציץ בסיר שעל הכיריים – שאריות מאתמול.
    התחיל לחפש את אשתו ולקרוא לה, עבר בין חדי הבית עד שמצא אותה שוכבת במיטה.
    "מה קרה? את חולה? נפצעת?"
    "לא, סתם מתפנקת לי במיטה"
    "אבל ראית מה הולך בבית??!!"
    "אתה רואה, כל יום אתה מתריס שאתה עובד כל כך קשה ואני לא עושה כלום בבית, אז היום לא עשיתי את הכלום הזה"

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s