הניצחונות שלי

אמנם לימדו אותי שיהללך זר ולא פיך, אבל זה הנושא החם ולא יכולתי להתאפק.


לא היו לי יותר מידי הצלחות בחיים ומטבעי אני נוטה יותר לזכור את הכישלונות מאשר את ההצלחות, אבל בכל זאת היו לי גם כמה הישגים והנושא החם נותן לי במה לפרוש אותם בלי להיחשב שחצנית מידי.


 


אני אפרט לפי סדר כרונולוגי :


ההצלחה שלי בסקר, מעטים זוכרים את זה כיום, אבל פעם למדו בבית ספר יסודי עד כיתה ח', באמצע כיתה ח' עשו מבחן נוראי שנקרא סקר והוא זה שקבע את המשך דרכך בחיים לבית ספר תיכון עיוני, ומשם אחרי הצבא לאוניברסיטה, כדי להפוך לאקדמאי, או חלילה לבית ספר מקצועי שאחריו תמשיך כל חייך ללבוש בגדי עבודה מיוזעים ותרוויח משכורת רעב.


ככה זה היה פעם. הורי התחילו להפחיד אותי בסיפורים על הסקר עוד בכתה ה', ועד שהגעתי לעשות את המבחן הנוראי הזה – סוג של פסיכומטרי פרימיטיבי – רעדתי מפחד. להפתעתי המבחן לא היה קשה כלל והקטע בעברית היה פשוט מצחיק בשביל תולעת ספרים כמוני. בכל זאת ביליתי את כל השליש האחרון של כיתה ח' במחשבות נוגות על מה יעלה בגורלי אם אכשל. העובדה שהחברה הכי טובה שלי חפרה לי כל הזמן בקשר למבחן, וציפתה שארגיע אותה, ואנחם אותה לא עזרה.


בסוף שתינו עברנו, ואת הרגשת הרווחה והאושר שחשתי כשמנהל בית הספר מנחם גולן ז"ל אמר לי שעברתי את הסקר חשתי שוב רק עוד פעם אחת, כשנכנסתי סוף סוף להיריון אחרי ארבע הפריות מבחנה כושלות.


ובכלל, יש לי בעיה רצינית עם מבחנים. היום קוראים לזה חרדת בחינות או משהו דומה, אבל מה זה עוזר לי? כלום. בדיוק כמו שלא עוזר לי שאת חוסר היכולת שלי לקלוט בעיות מתמטיות מכנים דיסקלקולציה, עדיין אני לא מצליחה להסתדר בלי מחשבון ושונאת את המקצוע המאוס הזה.


אני תמיד נדהמת ומופתעת מחדש שאני מצליחה במבחן. כשרציתי להתקבל לקורס רנטגן של קופ"ח דרשו שאעשה מבחן קבלה. הגעתי לבית הדר דפנה בתל אביב ומצאתי שם אולם מלא אנשים, אחר כך אמרו לנו שהיו שלוש מאות איש שרצו להתקבל. הייתי בטוחה שלא אצליח ולתדהמתי כן הצלחתי, ואני, תאמינו או לא, טכנאית רנטגן מוסמכת.


אחרי שסיימתי את הלימודים חשבתי שנפטרתי מעניין הבחינות, אבל מה הוא הטסט אם לא בחינה? ובחינה מפחידה בתנאי שטח מסוכנים.


את התיאוריה עברתי בקלי קלות, שיננתי, למדתי והצלחתי, אבל הטסט עצמו היה בעיה רצינית, ולא רק רצינית אלא גם יקרה, מה שהוסיף עוד יותר ללחץ שלי.


אחרי שנכשלתי חמש פעמים בסיבוב הלימודים הראשון שלי הנחתי לנושא למשך הרבה מאוד זמן, אבל בגיל ארבעים ושתיים אימא שלי התעקשה שאני חייבת לעשות טסט, וכדי לפתות אותי להתגבר על פחדי הציעה לי מתנה – את האוטו הישן של הורי.


אחרי הרבה היסוסים הסכמתי, וכמובן שאת התיאוריה עברתי בקלות, וגם השיעורים לא היו קשים במיוחד, אבל הטסט, אוי הטסט…


אבל הפעם לא ויתרתי, המשכתי והתמדתי והצלחתי, וכבר עשר שנים יש לי רישיון – ניצחון מתוק מאוד.


גם ההשתלטות שלי על אמנות ההקלדה, ועולם האינטרנט מהווה בשבילי ניצחון מתוק במיוחד. אולי כי לא מצפים מאנשים בגילי להסתדר עם כל הפטנטים המודרניים האלה, אבל עובדה שאני כן מסתדרת ואפילו נהנית ומתפלאת איך חייתי עד היום בלי מחשב ואינטרנט. זה לא בא לי טבעי כמו לילדים, אבל התעקשתי והצלחתי, ואני גאה מאוד בעצמי.


מה שנשאר לי עוד זה ללמוד להחליף גלגל ברכב ולהתמודד עם מוסכניקים שעירים ולהצליח לעשות דיאטה ואני מסודרת. 

34 תגובות בנושא “הניצחונות שלי

  1. אני בשנות השלושים בחיי ועדיין הרבה פעמים חולמת על מבחנים שאני צריכה לעשות בתיכון. בחלום אני מאד מפוחדת למרות שבזמנו מעולם לא הייתה לי חרדת מבחנים. אולי יש לי חרדה לחזור לתקופה הזו?

    אהבתי

    1. תקופת התיכון והצבא הן תקופות מגעילות, הנעורים מבוזבזים עליך בגיל הזה.
      תודה לאל שצלחתי אותן.
      כיום אני פחות פוחדת ממבחנים אבל פעם כל דבר היה סוף העולם.

      אהבתי

  2. אני חושבת שגם אני שייכת לדור הזה, קיבלנו את החרדות שלנו מההורים. זה לא מולדן, זה מותנה. חינכו אותנו ברצינות נורא גדולה. כל דבר בחיים היה חשוב נורא, ומרוב תחושת החשיבות אנחנו פחדנו מכל צעד בחיים כאילו הכשלון הוא קזר דין מוות. ובאמת
    מה זה סקר? כולה עוד מבחן טפשי. כיום אותו יחס מקבל פסיכומטרי. בעלי המכונים שמרוויחים הון על אנשים תמימים מפתחים פחד אצל תלמידים וכולה מבחן קל.
    אני הייתי מחזור ראשון בפסיכומטרי והאמת, המבחן לא קשה.

    אהבתי

  3. בעיני את תמיד סיפור הצלחה.
    הדרך שבה את מתמודדת עם בעיות שצצות לך כמו יבלית, הנחישות, ההומור, הקלדת הבעיות למחשב והפצתן בינינו, חברייך הנאמנים, ועל הכל, ההומור שלא נוטש אותך אף פעם, גם אם הוא לעיתים מנמיך ראש פה ושם, כל אלה מעמידים אותך בעיני כגיבורה מהחיים, אמיתית, נושמת, ושובת לב.
    אגב, בהזדמנות זו אני רוצה להוסיף עוד גיבורה ראויה מאד, שניצבת לה שם מאחורי הקלעים בכל שלב בחייך, אמא שלך!
    זו שלחצה עלייך לעבור את הטסט+צ’ופר בצורת מכונית ישנה. אין עליה. מסרי לה ברכות ממני.

    אהבתי

    1. אימא שלי היא הפמיניסטית הראשונה שהכרתי והלוואי והיה לי רבע מהאומץ והנחישות שלה.
      אני כותבת עכשיו על מחשב חדש שהיא ואבא קנו לי כדי שיהיה לי נוח יותר לגלוש.

      אהבתי

  4. נהניתי לקרוא על הנצחונות המתוקים שלך.
    למרות מה שאת מעידה על עצמך, התגברת באופן מדהים על הקשיים שהיו לך. כל פעם על משהו אחר. וככה לאורך כל הדרך.
    התפעלתי מהעובדה שאת לא מוותרת לעצמך ומוצאת את הדרכים להתמודד עם כל מציאות בנפרד. לדוגמא, עניין הטסט…
    מה שאני לומדת עליך מהקטע הזה הוא שכשאת שמה לעצמך מטרה, אין שום כוח בעולם שיזיז אותך ממנה…
    זה יפה מאד.

    אהבתי

    1. אני מניחה שהכל יחסי בתחום הזה.
      יש כאלה שלעשות רישיון זה כלום בשבילם וגם להיכנס להיריון זו לא בעיה, והצעירים הרי נולדו עם עכבר ביד אבל בשבילי אלו היו משימות קשות מנשוא ודווקא דברים שאחרים מוצאים כמשימה בלתי אפשרית כמו לקראו ספר עבה תוך יומיים שלושה או לכתוב חיבור זה עניין של מה בכך

      אהבתי

  5. אוי הסקר,הזכרת לי נשכחות
    כמובן שלא עברתי אותו
    לא היו אז הקלות,לא ידעו מה זה הפרעת קשב
    וכמובן שנכשלתי
    רק בעזרת קשריה של סבתא שלי התקבלתי לתיכון עיוני
     
    5 טסטים עשיתי בגיל 18 ונכשלתי והטראומה הייתה כה גדולה שרק בגיל 45 עברתי  אחרי שזוגתי לחצה עלי לחזור לנסות להוציא רשיון נהיגה
    עברתי תאוריה במכה ראשונה וגם טסט ראשון
    וה היה אושר מאוד גדול ונצחון לא פחות גדול עבורי

    אהבתי

  6. להחליף גלגל זה קל, אפשר לבד ואפשר לבקש עזרה, תמיד יש מי שמוכן להוכיח את גבריותו ולהחליף…
    לגבי התמודדות עם מוסכניקים, זו בעיה יותר גדולה, הם מריחים את זה שאנחנו לא מבינות כלום ושוחטים אותנו.

    אהבתי

  7. מרשים מאד!! במחיוד הנחישות שלך. ולספור את נצחונות נראה לי דבר חכם מאד לעשות.
    לא ידעתי שיש שם לחוסר יכולת מתמטית! אני חייבת לאמר שזה מרגש אותי.

    אהבתי

    1. פעם בכמה שנים כדאי גם לעשות את זה, לטפוח לעצמך על הכתף, הרי אף אחד אחר לא יעשה את זה.
      שכחתי לציין אבל אני גם די גאה בעצמי שהצלחתי להשתקם מהניתוח ואני שוב הולכת כאחד האדם.
      רק לפני כמה חודשים זה לא היה מובן מאליו והרגל עדיין לא מאה אחוז אבל הרבה הרבה יותר טוב.

      אהבתי

      1. וואהו. זה ניצחון ראוי ששכחת לציין!

        (את יכולה,אם את רוצה,לקנות הליכון יד שניה הביתה, ולהתאמן עליו..אפשר למצוא בלוחות ממש בזול).

        אהבתי

      2. לשמחתי אני כבר לא זקוקה להליכון, אני הולכת ממש בסדר, רק במדרגות אני מקפידה להחזיק במעקה ואחרי כמה שעות של הליכה הרגל קצת כואבת לי, אבל סך הכל אפשר להגיד שחזרתי לעצמי.
        רק אחרי ששוברים רגל מבינים איזה זכות זו ללכת על שתי רגלים בלי בעיות

        אהבתי

    1. טוב, רוב האנשים בעולם הם בעלי רישיון נהיגה ויש להם ילדים, זה לא משהו יוצא דופן אבל בשבילי זה היה סיפור קשה ועד היום אני שמחה שאני יכולה לנהוג מפה לשם ולא נזקקת לאף אחד שיסיע אותי.

      אהבתי

  8. יש משהו נורא מעודד בלקרוא את הפוסט הזה שלך.
    בתור בחורה שכביכול רק מתחילה את החיים ורואה איך אנשים עשו דברים לפניה, התמידו והצליחו – זה נותן כוח (:

    כל הכבוד על ההצלחות האלו שלך.
    כתיבה מעולה!

    אהבתי

    1. לא זוכרת שום דבר ממה ששאלו אותי, נמחק לי לגמרי מהזיכרון, אבל אנחנו היינו האחרונים שעשו סקר, אחרינו התחילה הרפורמה ואחי הצעיר לא היה צריך לעבור את העינוי הזה.

      אהבתי

  9. הכי קשה זה להתמודד עם מוסכנקים.
    אני לא יודע אם יש מישהו שאינו מוסכניק שיודע להתמודד איתם. אבל רגע, מותר לחלום, וכקורבן טרי של המוסכנים אני מצטרף לחלום הזה.

    אהבתי

  10. פוסט נחמד.

    ברור שהיום היו מאבחנים אותך ומדביקים לך שורה של תויות. דיסקלקוליה וכו’. לא נורא. יש לך כשרונות אחרים, אחרת לא הייתי כאן…

    אה.והנה עוד הצלחה: את מנהלת בלוג מצליח ומעניין.

    (יש דברים שאני מתחמקת מהם עד היום- פסיכומטרי לא עשיתי אף פעם מחשש שאני איטית מדי לזה, ורישיון-התחמקתי בהצלחה עד כה. בתקווה שהשנה,סוף סוף, אעשה זאת..

    ופסיכומטרי אני כבר לא צריכה,כרגע.אבל הדרך העוקפת כן ביזבזה לי זמן…).

    אהבתי

  11. את הסקר? לא עברתי! אחים שלי עברו ולכן הייתי נחותה בעיניהם, אבל לא היתה לי בעיה להתקבל לתיכון, בניגוד למה שאמרו.
    תאוריה עברתי במכה ראשונה, טסט רק בפעם השישית אבל הסתבר לי שהמורה שלמדה אותי היתה בלתי נסבלת על הטסטרים ולכן הכשילו את כל התלמידים שלה וכעצתה עברתי למורה אחר ואז גם עברתי את הטסט בלי שום בעיה, אבל הפסקתי לנהוג כי מלכתחילה עשיתי זאת עם חששות, אני לא ילדה והאינסטקטים גם לא משהו ככה שאני מרגישה אחריות גדולה וויתרתי על התענוג.

    אהבתי

    1. את זה אני באמת לא מבינה, עד שהצלחת לעבור את הטסט ויתרת על הנהיגה?
      גם אני נורא פחדתי בהתחלה ורוב הזמן האוטו נשאר בחנייה אבל יום אחד נסעתי לחיפה במונית והנהג היה צעיר שנראה לי ממש ילד, אמרתי לעצמי, אם הוא יכול גם אני יכולה ולהפתעתי באמת יכולתי.
      אני עדיין פוחדת לנהוג בעיר סואנת ולא מוצלחת כל כך בחניות ברוורס אבל כיום קשה לי לוותר על תחושת העצמאות והחופש שנותנת לי הנהיגה  

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s