הניצחונות שלי

אמנם לימדו אותי שיהללך זר ולא פיך, אבל זה הנושא החם ולא יכולתי להתאפק.

לא היו לי יותר מידי הצלחות בחיים ומטבעי אני נוטה יותר לזכור את הכישלונות מאשר את ההצלחות, אבל בכל זאת היו לי גם כמה הישגים והנושא החם נותן לי במה לפרוש אותם בלי להיחשב שחצנית מידי.

 

אני אפרט לפי סדר כרונולוגי :

ההצלחה שלי בסקר, מעטים זוכרים את זה כיום, אבל פעם למדו בבית ספר יסודי עד כיתה ח', באמצע כיתה ח' עשו מבחן נוראי שנקרא סקר והוא זה שקבע את המשך דרכך בחיים לבית ספר תיכון עיוני, ומשם אחרי הצבא לאוניברסיטה, כדי להפוך לאקדמאי, או חלילה לבית ספר מקצועי שאחריו תמשיך כל חייך ללבוש בגדי עבודה מיוזעים ותרוויח משכורת רעב.

ככה זה היה פעם. הורי התחילו להפחיד אותי בסיפורים על הסקר עוד בכתה ה', ועד שהגעתי לעשות את המבחן הנוראי הזה – סוג של פסיכומטרי פרימיטיבי – רעדתי מפחד. להפתעתי המבחן לא היה קשה כלל והקטע בעברית היה פשוט מצחיק בשביל תולעת ספרים כמוני. בכל זאת ביליתי את כל השליש האחרון של כיתה ח' במחשבות נוגות על מה יעלה בגורלי אם אכשל. העובדה שהחברה הכי טובה שלי חפרה לי כל הזמן בקשר למבחן, וציפתה שארגיע אותה, ואנחם אותה לא עזרה.

בסוף שתינו עברנו, ואת הרגשת הרווחה והאושר שחשתי כשמנהל בית הספר מנחם גולן ז"ל אמר לי שעברתי את הסקר חשתי שוב רק עוד פעם אחת, כשנכנסתי סוף סוף להיריון אחרי ארבע הפריות מבחנה כושלות.

ובכלל, יש לי בעיה רצינית עם מבחנים. היום קוראים לזה חרדת בחינות או משהו דומה, אבל מה זה עוזר לי? כלום. בדיוק כמו שלא עוזר לי שאת חוסר היכולת שלי לקלוט בעיות מתמטיות מכנים דיסקלקולציה, עדיין אני לא מצליחה להסתדר בלי מחשבון ושונאת את המקצוע המאוס הזה.

אני תמיד נדהמת ומופתעת מחדש שאני מצליחה במבחן. כשרציתי להתקבל לקורס רנטגן של קופ"ח דרשו שאעשה מבחן קבלה. הגעתי לבית הדר דפנה בתל אביב ומצאתי שם אולם מלא אנשים, אחר כך אמרו לנו שהיו שלוש מאות איש שרצו להתקבל. הייתי בטוחה שלא אצליח ולתדהמתי כן הצלחתי, ואני, תאמינו או לא, טכנאית רנטגן מוסמכת.

אחרי שסיימתי את הלימודים חשבתי שנפטרתי מעניין הבחינות, אבל מה הוא הטסט אם לא בחינה? ובחינה מפחידה בתנאי שטח מסוכנים.

את התיאוריה עברתי בקלי קלות, שיננתי, למדתי והצלחתי, אבל הטסט עצמו היה בעיה רצינית, ולא רק רצינית אלא גם יקרה, מה שהוסיף עוד יותר ללחץ שלי.

אחרי שנכשלתי חמש פעמים בסיבוב הלימודים הראשון שלי הנחתי לנושא למשך הרבה מאוד זמן, אבל בגיל ארבעים ושתיים אימא שלי התעקשה שאני חייבת לעשות טסט, וכדי לפתות אותי להתגבר על פחדי הציעה לי מתנה – את האוטו הישן של הורי.

אחרי הרבה היסוסים הסכמתי, וכמובן שאת התיאוריה עברתי בקלות, וגם השיעורים לא היו קשים במיוחד, אבל הטסט, אוי הטסט…

אבל הפעם לא ויתרתי, המשכתי והתמדתי והצלחתי, וכבר עשר שנים יש לי רישיון – ניצחון מתוק מאוד.

גם ההשתלטות שלי על אמנות ההקלדה, ועולם האינטרנט מהווה בשבילי ניצחון מתוק במיוחד. אולי כי לא מצפים מאנשים בגילי להסתדר עם כל הפטנטים המודרניים האלה, אבל עובדה שאני כן מסתדרת ואפילו נהנית ומתפלאת איך חייתי עד היום בלי מחשב ואינטרנט. זה לא בא לי טבעי כמו לילדים, אבל התעקשתי והצלחתי, ואני גאה מאוד בעצמי.

מה שנשאר לי עוד זה ללמוד להחליף גלגל ברכב ולהתמודד עם מוסכניקים שעירים ולהצליח לעשות דיאטה ואני מסודרת.