כרוניקה של מריבה זוגית

בהתחלה רבנו המון, בשנה הראשונה צעקנו וצרחנו כל כך הרבה עד שהשכנה שלנו שהייתה קודם שכנה של הוריו של בעלי (שגרו באותה דירה קודם) התקשרה לאימא של ג'ינג'י לספר לה שאנחנו רבים.

כל כך נעלבתי… מה זו ההלשנה הזו? אבל חמותי צחקה וסיפרה לי שהשכנה הזו הייתה בורחת מהבית שלה אליה כל פעם שהיא רבה עם בעלה כי הוא מתרגז ומרביץ לה.

אצלנו מי שהרביץ הייתי דווקא אני, אבל משום מה ג'ינג'י אף פעם לא התלונן, רק צחק כי זה מה שהוא עושה כשמדגדגים אותו.

 

אחרי שהילדים הופיעו המריבות נעשו באמת קשות ורציניות, אין דבר שיש עליו אצלנו יותר חילוקי דעות מאשר ענייני חינוך.

עד היום הוא בטוח שכל מה שלא מוצא חן בעיניו אצל הילדים הוא באשמתי, וכל מה שטוב אצלם זה בזכותו, גם אני חושבת בדיוק אותו הדבר, אבל הפוך.

בגלל זה אנחנו צופים אדוקים בסופר נני, אנחנו מחפשים אצלה הוכחות לזה שהשני טעה. מפליא ששנינו מוצאים אצלה את מבוקשנו ושנינו מרוצים ממנה מאוד וחושבים שהיא צודקת, אין לי מושג איך, אבל עובדה שככה זה.

עם השנים פיתחנו דפוס קבוע של מריבות – קודם אנחנו צועקים ומתרגזים, ועושים המון רעש, כולל דפיקות דלת ויציאות דרמאטיות מהבית.

אחר כך אנחנו עושים ברוגז ולא מדברים כמה שעות זה עם זה, אם כי לאחרונה אני נוטה לדלג על הקטע הרעשני ועל הדרמאטיות, כי למי יש כוח לכל המהומה הזאת בעיקר בקיץ… במקום לצעוק אני ישר שותקת שתיקה רועמת, ועושה פרצופים חמוצים, ואחרי כל כך הרבה שנים יחד ג'ינג'י כבר לא טורח לשאול למה, הוא יודע לבד במה חטא.

אם הוא חושב שהוא צודק הוא שותק גם כן, ומשך כמה שעות הבית שלנו נעשה סניף של מנזר השתקנים.

במקרה שהוא מרגיש קצת אשם, (הוא אף פעם לא מודה שהוא אשם לגמרי ולחלוטין, פשוט אין דבר כזה לדעתו) וחושד שאני קצת צודקת הוא לא מתנצל בגלוי, אבל נעשה נורא נחמד וסבלני. מדבר יפה במיוחד ועושה כל מיני דברים בהתנדבות, מחייך הרבה ומסביר פנים לכול העולם בתקווה שמרוב התפעלות מהשינוי שחל בו אני אשכח שאני כועסת עליו.

זה לא קורה, אבל הוא עדיין לא איבד תקווה שיום אחד זה יקרה. כך או כך אחרי כמה שעות נמאס לשנינו לשתוק ואז אחרי שכן הלכנו לישון כועסים ונפוחים, ולפעמים גם בחדרים נפרדים, אנחנו יושבים על הקפה של הבוקר, או של אחרי הצהרים, וחוזרים לדון במחלוקת, אבל הפעם בשקט ובצורה בוגרת. כל אחד מאיתנו אומר מה הרגיז אותו ולמה.

לצערי הקטע הזה פחות מרשים ממה שהוא נשמע כי בדרך כלל ג'ינג'י שוכח אחרי כמה שעות את הפרטים הקטנים, ורק זוכר שמשהו שעשיתי או אמרתי הרגיז אותו. קשה לכעוס עליו כשהוא טוען בחום שהכול באשמתי כי לא הייתי בסדר בגלל ש… לא חשוב, הוא כבר שכח מה בדיוק עשיתי או אמרתי , אבל בטח שלא הייתי בסדר, אחרת הוא לא היה כועס עלי, לא?

זה כל כך מצחיק אותי עד שקשה לי להמשיך לריב איתו, ומה בכלל הטעם להמשיך בויכוח אם הוא בין כה וכה לא זוכר מה קרה?

אני דווקא כן זוכרת הכול, כל פרט ופרט, ויכולה לצטט בדייקנות מי אמר מה, אבל אחרי יום זה כבר נראה פחות חשוב, ובין כה וכה יש תמיד עניינים דחופים יותר על סדר היום.

אחרי שאני אומרת לג'ינג'י מה דעתי ולמה אני צדקתי והוא טעה, והוא אומר לי בדיוק אותו דבר אבל ההפך, שנינו מתחילים להשתעמם קצת מכל העניין (אולי אנחנו צריכים להתחיל לגוון קצת את נושאי המריבות שלנו?) ופשוט מתגברים על זה, וממשיכים הלאה, עד למריבה הבאה.