מובטל או שכיר?

כבר השלמתי עם זה שלא אשיג יותר עבודה כשכירה, ומאז שקיבלנו סוף סוף את החוזה למקום החדש והתחלנו לשפץ אותו אני דווקא די מרוצה מהיותי מובטלת. נכון, אני עובדת קשה עם הג'ינג'י ויש המון עבודה סביב המעבר, אבל אני נהנית מכל רגע  כי אני עובדת רק בשבילי, לא בשביל אף אחד אחר. הרגשה נהדרת ומאוד מרעננת בשביל מי שכל חייה הייתה שכירה.

נכון, העבודה קשה, אבל הכל נראה אחרת כשאתה בעל העסק שלך, פתאום יש לי מרץ ושפע רעיונות, ויש לי רצון עז להצליח ולקדם את העסק שלנו – הרגשה שונה לגמרי מאשר להיות שכיר.

אולי זו הסיבה לכך שמקומות עבודה רבים מנסים לגרום לך להרגיש שהעסק הוא המשפחה שלך ואתה שותף. נחמד מצידם, וגם ריווחי כנראה, אבל עלי זה לא עבד אף פעם.

בשבילי רק הדבר האמיתי!

הבוקר גיליתי במקרה את הבלוג הזה וקראתי בו פוסט מרתק (שגם הוא הועתק מבלוג אחר) שמסביר לי בצורה הגיונית למה מה שאני מרגישה הוא נכון ומוצדק ולמה אני צריכה להפסיק להיות ממורמרת שאין אף אחד שרוצה להעסיק אותי חוץ מבעלי, ולמה הפיטורין שלי הם הדבר הכי טוב שקרה לי מעודי.

אני מקווה מאוד שהוא צודק, לא כל אחד יכול להיות עצמאי ולייצר לעצמו לבד הכנסה ויש גם יתרונות בלהיות שכיר, אבל אחרי שהייתי שכירה מעל שלושים שנה אולי כדאי לנסות גם את הכיוון השני?

 

 

עשר סיבות מדוע לא כדאי לכם לעבוד לעולם

 

סטיב פבלינה בן ה-38 הוא איש חכם, ואחד מהבלוגרים המובילים (והמתעשרים) בעולם. הבלוג המצליח שלו עוסק בהתפתחות אישית ונוסד ב-2004.

אם תרצו להגיב לרשומות שלו – תגלו שלרוב הן סגורות לתגובות. בדיוק לשם כך הוא הקים 17 פורומים שבהם הקוראים דנים בתוכן הרשומות, ובכל תחומי ההתפתחות האישית.
כיום השם "סטיב פבלינה" הוא תעשייה שלמה, שחוץ מאתר האינטרנט כוללת ספרים, מוצרים והרצאות. האיש מהווה מודל לחיקוי עבור הרבה אנשים.

אחת מהרשומות הפופולריות ביותר בבלוג של סטיב פבלינה היא: "10 סיבות מדוע לא כדאי לכם לעבוד לעולם", שנכתבה לפני 3 שנים.
ברשומה הזאת פבלינה מבקר בציניות את העובדים השכירים. מדובר ברשומה מעולה, כי היא כוללת דברים שמצד אחד מנוגדים לדעות הרווחות שלנו על עבודה, ומצד שני הם נכונים ביותר.

אני מציג כאן את הרעיונות של פבלינה, בתוספת פרשנות שלי.
הציטוטים של פבלינה מודגשים.

פבלינה מתחיל באנקדוטה מחייו האישיים, שמשמשת כמבוא לרשומה שכולה ניפוץ מיתוסים על עבודה. הוא מספר איך אמר בצחוק לזוגתו: “עכשיו שהילדים לא בבית, את לא חושבת שהגיע הזמן שתמצאי עבודה?”
והיא עונה לו בחיוך: “וואו. אני מובטלת כבר המון זמן. זה מוזר… אני אוהבת את זה!"
אגב, גם לזוגתו של סטיב יש בלוג דומה ופורום שבו דנים ברשומות שלה.

פבלינה מציין שהוא וזוגתו לא עובדים כשכירים משנות ה-90, ומוסיף:
"זה משעשע שכאשר אנשים מגיעים לגיל מסוים, כמו לאחר סיום התואר, הם מניחים שהגיע הזמן לצאת ולמצוא עבודה. אבל כמו הרבה דברים שההמונים עושים, העובדה שכולם עושים את זה – לא אומרת שזה רעיון טוב."

ואלה 10 הסיבות לא לעבוד, שהוא מציין. הוא פותח בכלל הראשי והחשוב ביותר – הקשר בין השכר לעבודה:
1. הכנסה להדיוטות
"מציאת עבודה ומכירת זמנכם עבור כסף, היא הדרך הטיפשית ביותר להשיג הכנסה. והסיבה לכך היא שמשלמים לכם רק כאשר אתם עובדים."
הוא טוען ששטיפת מוח גרמה לנו לחשוב שזה הגיוני וחכם להרוויח כסף רק כשאנחנו עובדים.
"האם אי פעם חשבתם על כך שיהיה טוב יותר להרוויח כסף גם כשאתם לא עובדים? מי לימד אתכם שאפשר להרוויח כסף רק כשעובדים, מועסקים אחרים שעברו שטיפת מוח דומה?"

"אתם לא חושבים שחייכם היו קלים בהרבה אם הייתם מרוויחים כסף גם כשאתם אוכלים, ישנים ומשחקים עם הילדים? למה לא להרוויח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע? למה לא להרוויח כסף בלי קשר אם אתם עובדים או לא?"

"למי אכפת כמה שעות אתם עובדים? רוב האנשים לא יבחינו אם אתם עובדים 6 שעות בשבוע, או 60. אבל אם יהיה לכם משהו בעל ערך להציע, אנשים יהיו מוכנים לשלם עליו. הם לא משלמים על הזמן שהשקעתם, אלא רק על הערך שבו הם מעוניינים."

"אנשים שהם לא הדיוטות, מבינים בסופו של דבר שמכירת הזמן תמורת כסף הוא מעשה מטומטם לגמרי, וחייבת להיות דרך טובה יותר להרוויח. וכמובן שיש דרך כזאת. המפתח הוא להפריד את הערך מהזמן."

"אנשים חכמים בונים מערכות שמייצרות הכנסה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, בעיקר הכנסה פסיבית. המערכת (עסק, אתר באינטרנט, השקעה בנכסים וכו`) מעבירה את הערך באופן מתמשך לאנשים ומייצרת מזה הכנסה, גם אם משגיחים ועוקבים אחריה, וגם אם לא."
"מהרגע שהמערכת עובדת ומייצרת הכנסה, אפשר לנצל את הזמן כדי להגדיל את ההכנסה (על ידי שיפור המערכת או יצירת מערכות חדשות), במקום לשמור על ההכנסה בקושי (כמו ששכירים עושים)."

פבלינה מביא את האתר שלו כדוגמא. הוא מציין שהאתר מניב לו 40 אלף דולר בחודש (בשנת 2006, היום זה בטח יותר), ושלא מדובר בהכנסה היחידה שלו. הוא כותב כל רשומה רק פעם אחת, אבל אנשים יכולים להמשיך ולשאוב ערך מהרשומות כל הזמן.
כל עוד המערכת ממשיכה להעביר ערך לאחרים, היא מייצרת הכנסה בין אם הוא עובד או לא.
ואני אוסיף – ככל שהשכר תלוי יותר בשעות העבודה, כך הוא בדרך כלל פחות משתלם. ככל שהשכר קשור בערך שנוצר מהעבודה, התמורה תהיה משתלמת יותר.
השכיר מוכר את שעות עבודתו תמורת שכר לשעה. התוצאה:
1) הוא לא מקבל שכר שמייצג את הערך שיצר בעבודה שלו, אלא פחות (כי אין קשר בין הערך לשכר).
2) אם המוצר ממשיך להעביר ערך לאחרים – השכיר לא ייהנה מההכנסה, אלא זה ששכר אותו. כי המוצר לא שייך לשכיר.

לדוגמא – קבלן ששכר עובדים שיבנו לו בית – העובדים בנו את הבית וקיבלו שכר לשעה, וכשסיימו לבנות – הפסיקו לקבל שכר. אבל הקבלן משכיר את הבית לאחרים והם משלמים לו על כך. הוא ממשיך ליהנות מהערך שהבית נותן, ואילו מי שבנו את הבית – לא.

2. נסיון מוגבל
פבלינה מתייחס לעוד מיתוס ידוע על עולם העבודה – צבירת נסיון. רוב האנשים סבורים שחשוב לעבוד כדי לצבור נסיון. פבלינה טוען שגם מהחיים צוברים נסיון, שעולה על הנסיון המוגבל שצוברים מתפקיד כלשהו במסגרת עבודה.
"הבעיה בצבירת נסיון מעבודה, היא שבדרך כלל אתה פשוט חוזר על אותו הנסיון שוב ושוב. בהתחלה אתה לומד הרבה, אבל אחר כך מפסיק. בעקבות כך אתה נאלץ לפספס התנסויות בעלות ערך רב יותר."
פבלינה שואל מה יקרה אם הנסיון שצוברים בעבודה יהפוך למיושן, כמה הוא יהיה שווה עוד 20-30 שנים? האם בכלל העבודה תהיה קיימת עד אז?

תוספת שלי – אכן, מי שבוחר במסלול העבודה כשכיר מקצועי, זוכה לניסיון מוגבל מאוד – שמצד אחד הוא חיוני להמשך ה"קריירה כשכיר" (שיוכל לרשום את זה בקורות החיים שלו), ומצד שני עלול להפוך למיושן תוך כמה שנים, ואז כל ההשקעה יורדת לטמיון. מאוד לא נבון להסתמך על נסיון צר כל כך.
מי שעובד כשכיר בתפקיד כללי כמו בתפקידי מזכירות או שירות לקוחות – אמנם צובר ניסיון שלא ילך לאיבוד בעתיד, אבל משכורתו תהיה נמוכה.


3. ביות לכל החיים
פבלינה רואה בעובדים השכירים לא פחות מחיות מחמד מבויתות: "מציאת עבודה היא כמו הרשמה לתוכנית ביות אנושית. אתה לומד איך להיות חיית מחמד טובה."
"הסתכל סביבך. מה אתה רואה? האם זאת סביבה של אדם חופשי? זה לא נראה לך כמו כלוב לחיות שלא מודעות לכך שהן חיות?"
"האם נשאר בך ניצוץ כלשהו של רצון חופשי, או שההתניה הפכה אותך לחיית מחמד לכל החיים?"
"בני אדם לא נועדו לחיות בכלובים".

4. יותר מדי פיות להאכיל
"המס הכבד ביותר מוטל על משכורת השכיר. מערכת המס מתוכננת כדי להסוות את הסכום האמיתי שהשכיר משלם כמס."
פבלינה מציין שחלק מהמיסים הם מיסים שהמעסיק לכאורה משלם, וחלק אחר יורד מהמשכורת של השכיר. אבל למעשה מנקודת המבט של המעסיק – כל המס מוטל על השכיר.
השכיר למעשה מממן את הכל – את המעסיק, את דמי השכירות של המשרד שבו הוא עובד, את חשבונות המים והחשמל, את הבעלים והמשקיעים של החברה.
רק חלק מזערי מהרווח שנוצר מעבודתו, נשאר בידי השכיר.

הסיבה שהשכירים משלמים את רוב המס נובעת מכך שהם נטולי כל השפעה על מערכת המס, בניגוד לבעלי ההון שדווקא יש להם השפעה.

תוספת שלי – איך ניתן לדעת שהשכיר אכן מממן בעבודתו את כל העלויות של מקום העבודה? התשובה פשוטה – אם השכיר לא היה מכסה את כל העלויות הוא פשוט לא היה מועסק. הוא חייב להיות רווחי לחברה.
פבלינה מסיים את הסעיף הזה בציניות: "איזה אדם נדיב אתה!".

5. יותר מדי סיכון
פבלינה מנפץ עוד מיתוס ידוע – הרבה שכירים סבורים שמציאת עבודה היא הדרך הבטוחה ביותר להתפרנס.
"התניה חברתית היא דבר מדהים.  היא טובה כל כך, שהיא גורמת לאנשים להאמין בהיפך מהאמת".
"האם להיות במצב שבו מישהו יכול להפסיק את כל ההכנסה שלך על ידי אמירת שתי מילים (אתה מפוטר) נשמע כמו משהו בטוח?"
"האם רק מקור הכנסה אחד בטוח יותר מ-10 מקורות הכנסה?"

"הסברה שעבודה היא הדרך הבטוחה ביותר לייצר הכנסה, היא מטופשת. לא יכול להיות בטחון אם אין שליטה. ולשכיר אין שום שליטה על ההכנסה שלו."
והוא מסיים בציניות – "אם אתה מועסק, אז התפקיד האמיתי שלך נקרא מהמר מקצועי".

6. הבוס שולט עליך
"כשאתה נתקל באידיוט בעולם היזמות, אתה פונה לאחור והולך. כשאתה נתקל באידיוט בעולם התאגידי, אתה חייב להגיד לו "סליחה בוס". "
פבלינה מציין שמקור המילה בוס היא מהמושג מאסטר, שולט.

7. להתחנן בשביל כסף
את זה כולנו מכירים. כמה שכיר צריך להתחנן לבוס בשביל העלאה קטנה במשכורת?

8. גילוי עריות חברתי
הרבה אנשים מתייחסים למקום העבודה כמקור העיקרי לקשרים חברתיים. הם מבלים עם אותם האנשים שעובדים באותו התחום שהם עובדים בו. פבלינה מכנה את היחסים האלה "קשרים של גילוי עריות". השיחה עם החברים לעבודה היא בעיקר על ענייני עבודה.
"חשבתם איך זה יהיה לצאת החוצה ולדבר עם זרים? מפחיד! עדיף להישאר בתוך המשרד הבטוח…"

"אם במקום העבודה שלך יש רוב של גברים, זה אומר שלעולם לא תדבר עם נשים. למה שהבוס יקבע את החיים החברתיים שלך במקום שאתה תחליט בעצמך?"


9. אובדן חופש
"צריך להפעיל הרבה מאמץ כדי להפוך בן אדם למועסק. הדבר הראשון שצריך, הוא לשבור את הרצון החופשי שלו."
על ידי המצאת כללים ואיסורים, העובד הופך לצייתני מתוך פחד להיענש.
"כחלק מהאילוף לצייתנות, מלמדים את העובדים איך להתלבש, לדבר, להתהלך ועוד".
מקום העבודה שולל את כל החופש של העובד. הכל נקבע לפי הכללים של הבוס.

10. הפיכה לפחדן
"האם שמתם לב לכך שאנשים שעובדים כשכירים, מסוגלים להתבכיין ללא הגבלה על הבעיות במקומות העבודה שלהם? הם לא באמת מחפשים פתרונות, הם רק מוציאים קיטור ומתרצים מדוע אחרים אשמים במצב. זה כאילו שמציאת עבודה מרוקנת אותם מכל רצון חופשי, והופכת אותם לפחדנים חסרי עמוד שדרה."
"אם עובדים בסביבת פחדנים כל היום, הפחד בסופו של דבר דבק בכם. זה רק עניין של זמן עד שתקריבו את החלקים האציליים ביותר באישיות שלכם על מזבח הפחד."
"מכרתם את האנושיות שבכם עבור אשליה. ועכשיו הפחד הגדול ביותר שלכם הוא לגלות את האמת על מה שהפכתם להיות".
"לא אכפת לי כמה נפלתם. לעולם לא מאוחר מדי כדי להחזיר לעצמכם את האומץ. לעולם! "

לסיכום
סטיב פבלינה הוכיח ברשומה שלו, שהתפישות שלנו לגבי עבודה הן אשליות.
אנחנו מחפשים עבודה כי אין לנו לכאורה ברירה אחרת, או שאנו חוששים לקחת סיכון, או שפשוט זה מה שלימדו אותנו. אבל זאת הדרך הקשה ביותר להרוויח.
לאף אחד (חוץ מהבוס שלנו) לא אכפת מה אנחנו עושים, או כמה שעות אנחנו עובדים, ולמרות זאת רובנו עובדים ומשתכרים לפי שכר לשעה – שזה הסדר שפשוט גורם לכך שאנו מקבלים רק חלק מזערי מהרווח שיצרנו עבור מקום העבודה.
והאם מקום העבודה לפחות לוקח זאת בחשבון ומתחשב בנו? ברור שלא. להיפך – מקום העבודה מנצל אותנו, קובע לנו כללי התנהגות ושעות עבודה, מגביל אותנו.
טעות לחשוב שהדבר הנכון הוא להגיע לעבודה בבוקר ולצאת בערב, כשכל היום היינו סגורים בין 4 קירות ומשועבדים לכללים של המקום, ללא שום חופש. אלה חיים עצובים.
אבל רק חכמים ומעטים יצליחו לצאת ממעגל הניצול והשעבוד. הרוב ימשיכו להעשיר את קופתו של הבוס.

 

כבר ציינתי שלהפתעתי אני לא מרגישה אומללה ומשועממת מאז שאני לא עובדת, ואני גם לא מתבטלת אפילו רגע. אני עסוקה כל הזמן, אבל כיום אני יכולה לקבוע לבד את סדר היום שלי, ויש לי די זמן לקרוא ולכתוב ולגלוש באינטרנט. למרבה הפלא גם ההכנסות שלנו לא קטנו ואנחנו מסתדרים ממש טוב.

אני ממש לא מתגעגעת לקום מוקדם בבוקר ולנהוג בפקקים לעבודה, לבלות שם חצי יום בעבודה מרגיזה ומשעממת כשאני נזהרת להיות נחמדה ולא לריב עם הבוס או העובדים האחרים, ואחר כך לחזור עייפה כדי להמשיך לעבוד בבית –  ביליתי ככה את רוב שלושים השנה האחרונות שלי וזה ממש לא חסר לי.

אני מקווה שבעוד חודשיים נוכל לפתוח את המכון ולהתחיל להפעיל אותו על בסיס יומי, ואחרי שאסיים בעוד שנה את הלימודים שלי אוכל לעבוד כעצמאית מהבית בעריכה, וככה אשלב את החיבה שלי לקריאה ולכתיבה עם פרנסה, ובשאר הזמן אלקק דבש