הפתעות

יש אנשים שתמיד יצליחו להפתיע אותך – ג. וד. למשל. את ד. פגשתי עוד כשהייתי תלמידה בבית ספר ויצ"ו בחיפה ומיד חיבבתי אותה. היא הייתה אז ג'ינג'ית מתולתלת וחמודה, עם חיוך נהדר, ועיניים כחולות מדהימות. אי אפשר היה לא לאהוב אותה כי היא תמיד הייתה שמחה, טובת לב, עוזרת ומפרגנת וגם מוכשרת מאוד, עם חוש מדהים לעיצוב וטעם מקורי שהערצתי בכל ליבי.

ד. הייתה אחת הבנות היחידות ששמרתי איתן על קשר אחרי שהתגייסתי. למרבה קנאתי היא שירתה בתפקיד מקביל לשלי בחיל אוויר, אבל בקריה בתל אביב בעוד שאני נתקעתי בבסיס סגור משעמם בסוף העולם. פעם אפילו תפסתי טרמפ ונסעתי לפגוש אותה והצטערתי שוב שאני לא היא. שמרנו על קשר גם אחרי השחרור מהצבא. אני לא זוכרת אם כבר הייתי נשואה לג'ינג'י כשהגעתי לחתונה שלה, אבל הייתי איתו, והוא נדהם לגלות שהחתן של החברה שלי הוא ג. – ידידו הוותיק שחבש איתו את ספסל הלימודים בבית הספר בסמת.

השמחה הייתה גדולה, בילינו בנעימים בחתונה, ולמרות שגם אני וגם ג'ינג'י לוקים בסוציומאטיות טרמינלית וממש גרועים בקטע הזה של ידידים שמרנו אתם על קשר גם אחר כך ונפגשנו מידי פעם.

ג. וד. גרו אז בדירה מקסימה בחיפה, ממש ליד הגן הפרסי, ואני זוכרת כמה יפה ד. סידרה את הדירה שלהם, ואיזה כיף היה לבקר אצלה.

אני זוכרת טוב את הערב  הראשון שלנו אצלם כי ענדתי אז לראשונה בחיי עגילים יפים מאוד בצורת פרח שלא התאפקתי וקניתי לעצמי, נראיתי ממש יפה אז, אפילו אני חשבתי שאני יפה, וכשיצאנו מהדירה שלהם ירד גשם וג. שליווה אותנו לרכב סוכך עלי באבירות מהגשם, ואני זוכרת כמה הופתעתי כשהוא הניח את ידו על כתפי כשפסענו מתחת למטריה שלו לכיוון המכונית. הייתי נבוכה מאוד מהמחווה למרות שאף אחד לא ראה כי ג'ינג'י דהר קדימה ולא הסתכל לאחור. אחר כך ד. עשתה תערוכה מהצילומים שלה, והלכנו יחד לראות אותה, התפעלתי מהאומץ שלה לעשות תערוכה, ואפילו קניתי צילום אחד מקסים שנמצא אצלי עד היום.

ד. שוב עוררה בי קנאה והפתיעה אותי כשנפגשנו פתאום בבית חולים רוטשילד (שכיום נקרא בני ציון). זה היה בשנת 1984, הייתי אז אחרי ניתוח פתיחת חצוצרות (שכיום לא נהוג לעשות יותר), הסתובבתי משועממת ואומללה במסדרונות המחלקה הגינקולוגית לבושה בחלוק המכוער שנהגו לחלק אז למאושפזים, ופתאום מופיעה לפני ד. – עגולה כתפוח, תלתליה האדומים מעטרים כהילה את פניה המנומשים. שתינו נדהמנו – היא כי לא ידעה שאני מאושפזת, ואני כי לא ידעתי שהיא בהיריון.

"אני לא סתם שמנה." היא צעקה, "יש לי תאומים!" ושתינו צחקנו. קנאתי בה קצת על ההיריון שלה, אבל היה כל כך טוב לראות אותה במקום העגמומי הזה, ולהיזכר שאני לא רק כישלון גינקולוגי אלא גם בן אדם.

ביקרתי אותה אחר כך עוד כמה פעמים בביתה, התפעלתי מהתאומות המקסימות שלה שנראו כמו העתקים קטנים שלה, מנומשות, מתולתלות ואדמוניות. קצת קינאתי בה וקצת ריחמתי עליה כי הן העסיקו אותה כל כך עד שהיא הפסיקה לצלם.

כשהיא ילדה את הבן שלה כבר הייתי גם אני אימא, ובאנו לביקור עם לילי. אני זוכרת כמה לילי נהנתה לשחק עם האוספים הקטנים והצבעוניים שהיא שמרה על מדפי זכוכית, ושוב התפעלתי מהמקוריות וכישרון העיצוב שלה וקינאתי קצת בחדר השינה המדהים שלהם שהייתה בו מיטה מודרנית ענקית ונמוכה וחופת תחרה תלויה מעליה, בעוד שאנחנו ישנו על המיטה המיושנת מעץ שג'ינג'י התעקש לקנות.

מאחר ואני ממש גרועה בשמירה על קשר החברות בינינו התפוגגה לאט וכמעט שלא נפגשנו יותר.

מידי פעם נתקלתי בג. שהיה אז נהג באגד, בעיקר כשנסעתי באוטובוס לחיפה, ופעם, אחרי שכבר עזבתי את הטכניון, פגשתי את ד. סתם ככה בעיר, כשהלכתי להסתפר.

ההורים של ג. גרו לא רחוק מהורי, ופעם הלכנו אליהם בגלל שג'ינג'י התעניין בתחביב של אבא של ג. שנפטר כבר. אחר כך, כמו שזה קורה לפעמים החיים סחפו אותנו לכיוונים שונים ואיבדנו קשר, עד שיום אחד ג'ינג'י חזר  מפגישת מחזור של בני כיתתו וסיפר לי, מופתע, שג. וד. התגרשו וג. עבר לגור בירושלים.

שנינו אמרנו זה לזו שצריך להתקשר לד. ולשאול מה שלומה ומה איתה, אבל אנחנו הרי סוציומטים ולא טובים בשמירה על קשר, ובסוף לא עשינו כמובן כלום ודי שכחנו גם אותה וגם אותו, עד שאתמול, כשצפינו בערוץ דוקו בסרט על חיפוש זוגיות בגיל מבוגר שצלמה אחת בשם נילי טל נדהמנו לראות את ג. מפציע פתאום בסרט כאחד הבחורים שהבמאית פגשה בחיפושיה אחרי אהבה.

בהינו נדהמים איך הוא חושף את חייו הפרטיים מאוד על מסך הטלוויזיה, ומתנשק קבל עם ועדה עם הבמאית, תהינו מה ד. והילדים שלו חושבים על העניין המביך הזה, ושמחנו שאנחנו עדיין יחד ולא צריכים ללכת בגילנו המופלג להתנשק עם זרים, וכמו זוג קשישים נרדמנו מיד אחרי הסרט.

מעניין אם ג. וד. שומרים עוד הפתעות בשבילנו או שזו הייתה ההפתעה האחרונה.