לא מעוקצכן ולא מדבשכן

הבוקר קמנו, ג'ינג'י ואני והתחלנו לפתור בעיות – ראשית עניין החוזה על המכון החדש שכבר נגרר מעל ומעבר ואי אפשר יותר. שיחה קשה עם הממונה על העניין וקצת צעקות ואני מקווה שזה יסתדר סוף סוף.

אחר כך בירור לגבי הסלולרי שרצינו ואי אפשר להשיג כי המקום היחיד בחיפה שהיה בו מכשיר כזה מכר אותו רק הבוקר, ורק אלוהים יודע מתי, אם בכלל, יהיה להם אחד חדש. אחרי שיקול דעת מעמיק החלטנו שאם לא הוא אז נקנה אחר, אבל אני חייבת נייד כי שלחתי יותר מידי קורות חיים עם מספר הסלולרי שלי, ואי אפשר שיתקשרו ולא ישיגו אותי. החלטנו ופעלנו וזהו, כבר יש לי נייד חדש.

ראשית הלכנו לחברת הסלולר שאני עדיין מנוייה אצלה והם ביקשו סכום מזעזע על הנייד הכי פשוט שלהם. 900 ש"ח על נייד דור שני בלי שום דבר חוץ מזה שהוא סליידר, כאילו, זה מה ששווה כל כך הרבה כסף?

הצחקתם אותי!

לא שאני צריכה שהנייד שלי יהיה גם מצלמה וכולי, אבל למה כל כך הרבה כסף על מכשיר דור שני שאין בו כלום בעצם?

ברוב טובם הם עוד פורשים לי את התשלומים, כלומר, קושרים אותי אליהם לשלוש שנים, ורוצים מיד להוסיף לי כל מיני מבצעים מאוסים שאמורים לחסוך לי כסף, אבל כפי שכבר נוכחתי תמיד עולים יותר מהמובטח.

שלא יספרו לי סיפורים, הרי כבר שמענו עליכם ועל התחמונים שלכם.

אמרתי למוכר הנחמד (הם תמיד נורא נחמדים) שאני מאוד מודה לו, אבל איבדתי את האמון בחברות הסלולר – אני  לא עושה יותר עסקים אתם, שלום ותודה.

הסתלקנו משם לקריון, ובדוכן קטן קניתי נייד פשוט ונחמד ב- 250 ש"ח ששילמתי מיד, במזומן, ועוד קיבלתי אחריות לשנה.

ברגע שנגמר לי החוזה עם סלקום אני עוברת כמו הבן והבעל לטוקמן, לא רוצה לקבל יותר חשבונות סתומים שיש בהם כל מיני סעיפים מוזרים שאף אחד לא מבין, ולא רוצה לתת יותר לגזלנים האלה גישה חופשית לחשבון הבנק שלי.

אני שונאת את האופן בו הם מנסים לשכנע אותי בחלקלקות לשון שאם אכנס לאחת התוכניות שלהם זה יעלה לי פחות, פעם האמנתי וחשבתי שהם לטובתי אבל נוכחתי לדעת שלי זה תמיד עולה יותר, ושהם נותנים גישה חופשית לחשבון שלי לכל מיני עלוקות שעלק נותנות לי שירותים שלא ביקשתי. נמאס לי שאני אף פעם לא יודעת כמה כסף ירד לי ועל מה. לא תודה, לא מעוניינת, לא רוצה לתת להם יותר לעשות ככל העולה על רוחם בחשבון הבנק שלי. כשזה נוגע לחברות סלולר, אשראי ובנקים אני הולכת לפי הכלל – לא מעוקצכם ולא מדבשכם.

מהרגע שאנתק אתם את הקשר, בסוף השנה אינשאללה, חשבון הטלפון שלי יהיה בשליטתי ולפי היכולות שלי. יותר לא יהיו חשבונות ארוכים וחסרי פשר והפתעות לא נעימות בסוף כל חודש.

לקח לי הרבה שנים להפסיק להיות תמימה ונותנת אמון עיוור במוכרים חביבים, בחיים אני לא אחתום יותר על חוזה ארוך ומלא סעיפים ואותיות קטנות שאף אחד לא מבין ולא קורא. נכוויתי ברותחים ועכשיו אני נזהרת בצוננים ואני לא חושבת שאני היחידה בקטע הזה – חברות הסלולר יגלו שהן יצטרכו לעשות מאמצים גדולים מאוד כדי להחזיר לעצמן את האמון שהם איבדו בעבור חופן שקלים.

נכון, חבל שאין לי מכשיר שתואם את הדיבורית ברכב אבל מצד שני אז מה? מי מת? אני לא רופאה שמצילה חיים, מי שדחוף לו לדבר איתי שיתאפק ויחכה עוד כמה דקות עד שאני אעצור בצד ואדבר איתו.

חייתי המון שנים בלי טלפון סלולרי ואני בטוחה שחיי ימשכו בלי שום בעיות גם אם לא אהיה צמודה אליו כל דקה משעות היום.

אחרי שפתרנו בקלילות את בעיית הנייד טיילנו קצת בקיריון ושוב הגענו למסקנה שאנחנו לא אוהבים מקומות כאלה. נכון, ממוזג ומרווח, אבל גדול ועמוס מידי, יותר מידי אנשים, המון חנויות, רעש, ומבחר גדול מידי מכל דבר. די מהר אני מרגישה שעמוס ודחוס לי מידי ואני רוצה אוויר צח.

לפחות הספקתי, לפני שאיבדתי את הסבלנות, לקנות במבצע את הדיאודורט החביב עלי שחיפשתי נואשות כמה שבועות. אני יודעת, יש מבחר עצום אבל אני נאמנה לחברה בשם ROOTS שהמוצרים שלה די נדירים, אולי כי הם איכותיים בלי לקרוע את הקונה במחיר? עד שיצאתי מהחנות עם שלוש רולאון במחיר המגוחך של 10ש"ח לאחד הספקתי להתווכח עם מוכרת עקשנית שרצתה לדחוף לי כרטיס מועדון, ובדרך החוצה הצלחתי גם לקנות לצץרץ ארנק עור קטן ומשובח במחיר מצחיק, כי נמאס לי לראות את הארנק הבלוי והמשופשף שהוא מסתובב איתו, ויש לו עוד מעט יום הולדת.

משם הגענו חיש ל'לין' ועברתי בדילוג קליל מרופאה אחת לשנייה בלי שום התנגשויות מביכות. מזל שהן היו באותה קומה, דלת מול דלת. הריאומטולוגית שלי – גברת צעירה ומיוחדת במינה – זימנה לחדר גם את הממונה עליה שהיא גם ריאומטולוגית, אבל מבוגרת ומנוסה יותר כדי שהן יודיעו לי, אחרי בדיקה קפדנית והתייעצות מלומדת, מה שידעתי לבד, ולא כי אני מומחית כזו גדולה, אלא כי בניגוד להן אני גרה בתוך הגוף שלי ואני מכירה אותו כבר די הרבה שנים. כמו שחשדתי הדלקת פרקים חזרה וצריך לעשות משהו כדי להרגיע אותה, היא עוד לא חזקה כמו שהייתה פעם, כשרק התחילה, אבל המצב שוב לא מזהיר.

הן החליטו להוסיף לי עוד תרופה אחת שעוד לא ניסיתי, והרגיעו אותי שלמרות שנשברה לי הרגל אין לי אוסטיאופורוזיס. יפה מצידן אבל אחרי שקיפצתי כמה חודשים על רגל אחת בלבד ולא קרה לה כלום כבר הבנתי את זה לבד.

בקיצור, מצבי לא נורא, אני לא ממש בריאה, אבל היה יכול להיות גרוע יותר. אני צריכה להקפיד לקחת את התרופות, לנוח הרבה, לא להעמיס על הגוף שלי כשהוא מבקש מנוחה, ולהחזיק מעמד עד מאה ועשרים, לא צריך יותר מזה.

ג'ינג'י העיר כשחזרנו הביתה שאולי זה שאני מובטלת זה לטובה, כי ככה אני יכולה לעבוד בקצב שלי ולנוח מתי שאני רוצה, מה שלא יכולתי לעשות כשהיה לי בוס על הראש, יש בזה משהו.

קצת מדכא אותי לראות איך אחרי גיל חמישים הגוף מפסיק לאט לאט לתפקד וכל התפקודים הגופניים מתדרדרים ודועכים. נכון, יש תרופות ויש מה לעשות, אבל אף אחד לא יודע איך לעצור את הזקנה שמתגנבת אלינו עם הזמן וכובשת כל חלקה טובה. אני מקווה שהראש והמוח ילכו אצלי אחרונים. מילא עייפות ומוגבלות גופנית, קמטים ושיבה, אבל אם גם הראש לא עובד אז באמת שאין טעם להמשיך לסחוב.