יום עקום 2 / או לויה של עכבר

חשבתי שאתמול היה השיא, שיותר גרוע לא יכול להיות, אבל כמו תמיד – טעיתי.

תמיד יש גרוע יותר.

אתמול ג'ינג'י התבשר שהנתבעים דוחים את הצעת הגישור של השופטת, ונסע כמו ילד טוב לבית המשפט ושם הודיעה השופטת לנתבעים שאם הם לא מסכימים לגישור הם יאלצו להישפט בבית משפט מחוזי שיזמן מומחים, כי היא לא מבינה כלום בדבורים ובאבוקדו, ואין לה שמץ של מושג בבעיות חקלאיות, ומאחר והיא שופטת גם בבית משפט מחוזי התיק הזה יוטל גם שם על כתפיה העמוסות, והיא תבקש הסברים ממומחים שייגבו כסף רב תמורת  עצתם המלומדת, ואת הכסף ישלמו הם, הנתבעים, כי הם לא רוצים מגשר שמגיע חינם אין כסף.

אחרי דקת מחשבה הנתבעים נחפזו לשנות את דעתם וכן יהיה גישור.

הללויה!

שמחה וטובת לב פניתי לענייני ושקעתי בקריאה של הספר החדש של קרלוס לואיס ספון שסחף אותי כל כך עד שלקח הרבה זמן עד שהבנתי שהסרחון שאני מרגישה מגיע לא מבחוץ, מהריסוס שעשתה השכנה בגינה, אלא מהמקלחת של חדר השינה שלנו, או יותר נכון, מהארון מתחת לכיור, מקום בו רק לפני כמה שבועות חיסל עכבר שובב חבילת צמר גפן, וכרסם חצי כמה מהכדורים נגד לחץ דם של ג'ינג'י.

כשגילינו את הנזק הוצאנו את המגרות ובדקנו טוב, ולא ראינו כלום, העכבר נעלם, וחשבנו לתומנו שאחרי שהוא אכל כל כך הרבה תרופות וצמר גפן הוא הסתלק לאיזה מקום לעכל אותם ונפטרנו ממנו.

ליתר בטחון העברתי את סטוק התרופות שלנו לחדר של עוגי שעומד ריק רוב הזמן ושכחתי מהעסק עד שהריח המגעיל הזה התחיל להסריח לי את חדר השינה.

מאחר וג'ינג'י לא היה בבית הצלחתי, בעזרת המלאך של ספון, להדחיק את העניין, והמשכתי לקרוא עד שנרדמתי, אבל כשהבוקר עלה והלכתי לצחצח שיניים גיליתי שהצחנה נעשתה בלתי נסבלת, ומאחר וג'ינג'י עתיד היה לחזור רק בצהרים אזרתי עוז, הוצאתי שוב את המגרות, וגיליתי גוויה של עכבר מצונפת בפינה, מסריחה נורא.

מה יכולתי לעשות? התעלמתי ממשנתו של קדמן, מגינם של כל הילדים האומללים והערתי את צץרץ שכמו כל הילדים בגיל הזה מתהוללים כל הלילה, וישנים כל היום. הבאתי כף אשפה ופח ואילצתי את הילד המסכן (מטר שמונים וחמש, כולו שרירים וחוצפה, ושאיפה להיות חייל קרבי, אבל ילד) להרים את הגויה ולהשליך אותה לפח.

 

הוא רטן קצת, אבל עשה כדברי, ואחר כך חזר לישון, ממורמר על ההתעללות.

כבשתי את הבחילה, אספתי את השקית השלכתיה לפח ואפילו הצלחתי להתאפק ולא להקיא, למרות שעד עכשיו כל פעם שאני נזכרת בזה… איחס!

מעניין מה הרג אותו – הכדורים של ג'ינג'י או הצמר גפן?

ומחר היו אמורות להיות לי שתי פגישות עם רופאים ב'לין' הראשונה בעשר וחצי והשנייה באחת. הייתי מרוצה מאוד מהסידור הזה שיפנה לי קצת זמן לטייל להנאתי בחיפה, אבל אחרי שחזרתי ממסע הלוויה המאולתר של העכבר התקשרה אחות מ'לין' והודיעה לי שהפגישה של עשר תהיה באחת וחצי, והיא מקווה שאני לא אאחר…

מעניין מה עוד ישתבש עד סוף השבוע הזה?

וכדי לא לסיים בנימה דכאונית, מתקשרת לילי שמשרתת בנח"ל ומבשרת לי בשמחה שאחד החיילים המקסימים שרקדו בקסבה בחברון הוא מטבעון ואיזה חמודים הם הנחלאים האלה?

הסכמתי שהם באמת חמודים אם כי… בכל זאת… חיילים. אבא שלה שהיה בנעוריו קצין בהנדסה קרבית הסתכל עליהם כלא מאמין והעיר בחומרה שאם אלה היו החיילים שלו הוא היה מכניס אותם לכלא לפחות לשבוע, אבל אחר כך ברח לו חיוך קטן כי הם באמת נורא חמודים למרות שבכל זאת… איזה מין חיילים אלה?

נו, טוב, לפחות הם באמת חמודים ורוקדים ממש יפה.