שינויים

יש לי ידיד וירטואלי אחד (שצעיר מספיק להיות הבן שלי), אבל הרבה פעמים אני לומדת ממנו ובעיקר מהבלוג שלו דברים מרתקים מאוד.

לא כול מה שהוא כותב אני מבינה, וגם אם אני מבינה אני לא תמיד מסכימה, אבל אורכידאה תמיד מעניק לי זווית מחשבה שונה ומרתקת על החיים.

ואגב, אם אני הייתי ממונה על טבלת הפעילים הוא היה מופיע בראשה כי הוא מפרסם פוסט כל יום, הוא תמיד עונה למגיבים אצלו, ועושה את זה תמיד בנימוס ובטוב טעם, ויש אצלו תמיד תמונות של בחורים יפים.

לדעתי זה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הבלוגים בטבלת הפעילים.

 

אבל הפוסט הזה הוא לא על אורכידאה אלא עלי, (זה הרי הבלוג שלי), ובעצם על הרגל השבורה לשעבר שלי, ועל השינוי שהיא חוללה בחיי.

החלטתי לכתוב את הפוסט הזה בעקבות מה שהוא כתב על הפחד של אנשים משינויים ועל הסיבות לכך שאנחנו דבקים בשגרה שלנו בעקשנות כזו.

ותאמינו לי – אין דבר ששובר את שגרת חייך יותר מרגל שבורה. היא משפיעה על כל פרט בחיים, מצחצוח שיניים בבוקר ועד הכנת ארוחת ערב. הכול משתנה ברגע שאתה עומד על רגל אחת.

התאונה שעברתי הפכה את חיי לגמרי, אבל האמת היא שהתחלתי לעשות שינוי בחיי עוד חודשיים קודם – עזבתי מקום עבודה שעבדתי בו עשר שנים תמימות ולא כל כך אהבתי, מצאתי עבודה חדשה שהייתה קצת יותר לטעמי, ושנים רבות מאוד אחרי שסיימתי את בית הספר חזרתי אליו והתחלתי שוב ללמוד (איזה כיף שאחרי גיל מסוים כבר לא דורשים ממך פסיכוטכני ובגרות), והייתי בטוחה שעשיתי מספיק ודי שינויים בחיי, אבל מישהו, אולי הגורל, אולי אלוהים, ואולי סתם בגלל שהייתי שלימזלית, ביום בהיר אחד (שהיה למעשה די קר ולח) החלקתי, נפלתי ושברתי רגל. עברתי ניתוח, שכבתי בגבס מעל שישה שבועות, ואיבדתי את העבודה שהתחלתי רק חודש קודם, ומאז חיי באמת התהפכו.

כיום אני גם מובטלת וגם צולעת מעט, ומתקשה לעמוד על רגלי יותר משעה שעתיים, אבל לפחות את הלימודים לא הפסקתי. בגלל הגבס הפסדתי כמה שיעורים, אבל חזרתי ללמוד מיד אחרי הניתוח, וגם בשנה הבאה, אם הכול יהיה בסדר, אמשיך ללמוד.

השינוי העיקרי שאני רואה בחיי מאז התאונה הוא שאני מתקשה להיות ניידת ולא יכולה ללכת ברגל לאן שמתחשק לי כמו פעם. לפני שרגלי נשברה הייתי זריזה ויעילה, עשיתי הכול לבד ומהר, ורצתי לכל מקום בלי בעיות, היום אני איטית וזהירה, מתכננת היטב כל צעד ונאלצת לבקש עזרה מבני הבית בקניות, ניקיונות וכיוצא בזה, כי יש דברים שאני פשוט לא יכולה לעשות לבד.

חוץ מזה אני לא מצליחה למצוא עבודה ולהפתעתי התרגלתי לזה די בקלות. חשבתי שיהיה לי קשה יותר בלי לעבוד. אני עובדת מאז שמלאו לי שש עשרה וזה היה באמת מזמן ומאז תמיד עבדתי, אבל בניגוד לחששותי אני לא משתעממת, לא יוצאת מדעתי, ואפילו לא מרגישה מחסור רציני בכסף, אולי כי המשכורת שלי אף פעם לא הייתה כל כך גבוהה, ובתחילת שנת 2010 סיימנו משכנתא שגובהה היה בערך בגובה מה שהרווחתי.

מאז שאני לא עובדת יש לי זמן לחשוב, לקרוא, לכתוב, ואני הרבה יותר רגועה ושלווה. יש לי גם יותר זמן לטפח את הבית, לבשל ולאפות. מאז שאני לא רצה לעבודה כל בוקר ירד לי המון לחץ מהחיים, אני עובדת לאט, עושה כל יום מעט, נעזרת בבעל ובילד שעוד גר בבית, ומסתדרת לא רע, ונעים לי שתמיד יש לי זמן לעזור לג'ינג'י עם הדבש, מה שפעם היה בעיה.

אני גם ממשיכה לחפש עבודה ולשלוח קורות חיים, אבל עם פחות לחץ מזה שאני מובטלת, וסך הכול, חוץ מהבעיה של המוגבלות הפיזית, שאני מקווה שתשתפר בעתיד, למרבה הפליאה אני די מרוצה מהשינוי שחל בחיי.