היציאה מלבנון

בשבילי מלחמת לבנון היא רק עוד מלחמה אחת בשרשרת של מלחמות שידעתי מאז שנולדתי.

נולדתי אגב בעיצומה של מלחמת קדש, כמה שעות אחרי שהסתיים הקרב במתלה, אבל יצאתי לאוויר העולם בליל חורף סוער בפולין הקומוניסטית, ככה שהורי בכלל לא היו מודעים למה שקורה אי שם, באיזה מדבר נידח בקצווי המזרח התיכון. לא היה להם גם מושג שפתאום ירשו ליהודים לצאת מפולין, ושבעה חודשים אחרי שהם הפכו להורים הם יגיעו למקום המוזר והחם הזה עם תינוקת שמנמנה והמון תקוות שהגיעו למנוחה ולנחלה במדינת היהודים. ייקח להם הרבה מאוד שנים להתפכח ולהבין איפה הם באמת חיים.

אחר כך באה מלחמת ששת הימים שאני זוכרת כילדה בת אחת עשרה. זו הייתה מלחמה קצרה ומוזרה שהתחילה בכמה שבועות של פחד גדול והסתיימה בחודשים, ואפילו שנים, שבהם הרגשתי שכל המבוגרים שאני מכירה השתגעו קצת ואיבדו את הצפון מרוב הקלה ושמחה שניצחנו.

הם אולי הצליחו לשכוח כמה הם פחדו קודם, אבל אני לא שכחתי אף פעם. אחי ואני היינו אז רק ילדים, לא הבנו מה בדיוק קורה ולמה כולם לחוצים, ולמה חופרים תעלות באמצע הגן הציבורי מול הנדנדות, ובמה זה אמור לעזור למשהו, אבל חשנו את הפחד של המבוגרים, ופחדנו גם כן.

כיום רוב האנשים לא זוכרים איך זה היה אז, אולי כי התרגלנו להיות החזקים והמנצחים, אבל בשנות השישים הרגשנו פחות חזקים, ודי פחדנו שפשוט ימחקו אותנו מהמפה. הורי שכבר היו פעם פליטים באירופה הכינו מזוודונת עם מסמכים וקצת ציוד חירום, לכל מקרה שלא יהיה, ולמרות ששמרו כלפי חוץ על שלוה הרגשנו בחושים של ילדים שהם פוחדים, ולא רק הם אלא גם כל שאר המבוגרים.

 

גם במלחמת יום כיפור פחדנו מאוד, אז כבר הייתי בת שבע עשרה, כמעט מבוגרת, וידעתי ממה לפחד. כיום אני מודה לאלוהים שידענו יחסית מעט מאוד כי אם היינו יכולים לעקוב אחרי האירועים בזמן אמת כמו שקרה במלחמות האחרונות… עדיף לא לחשוב מה זה היה עושה למוראל הציבורי.

היום משום מה כמעט לא מדברים יותר על המוראל הציבורי, אבל פעם הוא היה עניין רציני מאוד, חבל שזנחו אותו לאחרונה.

 

במלחמת לבנון הראשונה (מי ידע אז שתהיה עוד אחת?) הייתי כבר אישה מבוגרת בת עשרים ושש, נשואה מזה שנתיים, ושוב הייתי מבוהלת מאוד, לא בגלל עתיד המדינה אלא בגלל הג'ינג'י שהיה במילואים, ובגלל אחי הצעיר שבקושי הספיק להשתחרר ושוב הלך למילואים, ובגלל אחיו של ג'ינג'י שהיה חיל בקבע והסתובב שם המון. אפילו אבא של ג'ינג'י היה בלבנון כי הוא עבד אז כאזרח עובד צה"ל במחלקת בינוי, ולפני שהבוץ הלבנוני נעשה סמיך וטובעני הוא הספיק לבנות שם הרבה מוצבים ומתקנים סודיים.

אנחנו הנשים נשארנו בארץ ודאגנו נורא. לאיש לא היו אז ניידים ולא הייתה לנו דרך ליצור קשר עם הגברים שלנו.

הלכנו צמודות לרדיו וקיווינו שנשמע את הבעל או האח מוסר ד"ש לכתב צבאי, זו הייתה אז הדרך היחידה לשמוע את קולו של החייל שלך.

נכון, כבר לא פחדנו כמו שפחדנו פעם שהמדינה תימחק, ידענו שזו מלחמת ברירה ובניגוד למלחמות הקודמות שבהן היינו בטוחים שאלה שם למעלה, כל הגדולים שיושבים בממשלה ובצבא יודעים מה הם עושים, ויש מישהו שמבין ואפשר לסמוך עליו, הפעם לא יכולנו להתנחם באשליה המרגיעה הזו. 

בהתחלה החיילים היו אופטימיים מאוד וסיפרו על כפריים שזרקו אורז וממתקים ובירכו אותם, התפעלו מהנוף המרהיב ומהדובדבנים, ואחרי שאכלו לשובע במסעדות מזרחיות משובחות הם הבריחו בכיף מכשירים שאז לא היו בארץ. הווידיאו הראשון שלנו, מכשיר מגושם וכבד עם שלט שהיה מחובר אליו בכבל עבה, הגיע מלבנון.

למרבה הצער גם המלחמה הזו שהתחילה כטיול נחמד למקום מקסים שינתה את פניה ופתאום שקענו בבוץ הלבנוני – מזל שלא ידענו אז כמה זמן עוד נשאר במקום המקולל הזה.

בשבילי אישית המלחמה הזו הסתיימה אחרי כמה ימים לחוצים, בעלי ואחר כך גם אחי חזרו די מהר לארץ והחיים המשיכו כרגיל. בתשעה באב קנינו את הבית שבו אנחנו גרים עד היום והמשכנו בטיפולי הפוריות בתקווה שיהיו לנו ילדים שימלאו את הבית שתכננו לבנות. מי תיאר לעצמו שגם אחרי שנסיים לבנות את הבית, ואחרי שתיוולד הילדה ונאמץ את הבנים, ואפילו נתחיל להזדקן לאיטנו, המלחמה עדיין תימשך, ותימשך, ותימשך, וכל הזמן יפלו עוד ועוד חיילים צעירים?

אני עוד זוכרת איך ישבנו קפואים מול הטלוויזיה והבטנו בערמה של קיטבגים צבאיים שנשארו על האדמה אחרי שכל הגופות של החיילים מאסון המסוקים פונו משם באמבולנסים שהסירנות שלהן לא הופעלו, ואיך להטו הרוחות בויכוחים לא נגמרים בין המצדדים בנסיגה, ובין המתנגדים לה, עד שהאימהות נצחו וסוף סוף הסתלקנו משם.

לא יודעת אם צדקנו או לא, לא יודעת אם זו הייתה נסיגה עלובה או ניצחון מזהיר, אבל אני חושבת שזו הייתה המלחמה הראשונה שבה האזרחים התערבו בהחלטות צבאיות ואמרו בלי בושה לגנרלים שהם לא כל כך חכמים ומבינים כמו שנדמה להם, ושהאימהות של החיילים הפסיקו לבכות והתחילו לצעוק ולהגיד מה הן באמת חושבות על מי שמקריב את הילדים שלהם כאילו שהם סתם פיונים של שח, ולא ילדים בחאקי.

נדמה לי שמאז שכולם שמעו חייל צעיר צועק בקשר "אימא חזרתי הביתה!" כולם התחילו פתאום לדבר על החיילים שלנו כעל ילדים ולא כעל גיבורים שששים להקריב את עצמם על מזבח המולדת.

אולי, יום אחד, בעוד חמישים או מאה שנה, יבוא איזה היסטוריון מלומד ויגיד שהשלום במזרח התיכון התחיל ברגע שהאימהות ניצחו את הגנרלים והחזירו את הילדים הביתה.