עלילותי בעיר הגדולה

יש ימים כאלה שמה שלא תעשה וכמה שלא תתכנן הכול יצא עקום ודפוק, היום היה יום כזה, כמעט…

בסוף הכול הסתדר, אבל לפני זה הזעתי כהוגן, ואולי זה רק לטובה כי לאחרונה חיפפתי מאוד בעניין של הפיזיותרפיה. אחרי הטיול שעשיתי היום ללשכת העבודה אני מסודרת, תרגלתי מספיק את הרגל השבורה לשעבר שלי, וגם את כל שאר הגוף, והכי מצחיק שבכלל לא התכוונתי, סך הכול רציתי לחתום בלשכה ולחזור הביתה בשלום.

 

זה התחיל דווקא נחמד – יצאתי הבוקר שמחה וטובת לב לכיוון חיפה, מרוצה מאוד מעצמי, ממזג האוויר הנוח, וממדינת ישראל שמניחה ברוב טובה לנרשמים בלשכת העבודה לבחור להם יום מתאים בשבוע (אחד בכל חודש) כדי לבוא לחתום בלשכה. פעם היית חייב להגיע כל שבוע ביום מסוים, ואם חלילה פספסת מוטב היה לך לבוא עם תירוץ מאוד משכנע כמו ביקור אצל רופא או משהו דומה, אחרת היית בצרות.

בפעם האחרונה שהייתי בלשכת העבודה הכול הלך מהר ובקלות, יצאתי מרוצה מאוד, מאושרת שאני חיה במדינה כל כך מתקדמת ובעיר עם תחבורה ציבורית נפלאה כזו, והייתי בטוחה שגם בביקור הבא שלי בלשכת העבודה הכול ילך למישרין, כמובן שטעיתי.

ראשית, החישוב המחוכם שלי שגרס שיום חמישי עדיף על יום ראשון מבחינת פקקים ועומס תחבורה התברר כנכון מצד אחד, אבל ….  ופה בא אבל גדול מאוד – איך יכולתי לדעת שפתאום החליטו לעשות עבודות שיפוצים במגרש החנייה של לב המפרץ המשתרע, עצום ורחב ידיים, בדרך כלל ריק למחצה, בין הקניון לבין מרכזית המפרץ?

לא יכולתי לדעת, ובזבזתי רבע שעה של עצבנות וכעס כששוטטתי בחלק המצומצם מאוד שנותר פנוי, וחיפשתי לשווא מקום להניח בו את מכוניתי, מקללת את עצמי שלא נסעתי באוטובוס.

מי שמכיר את האזור בטח יקפוץ וישאל – למה לא חנית בחניון התת- קרקעי מתחת לקניון?

או! טוב ששאלתם, רציתי, אבל משום מה, בחכמתם כי רבה, החליטו מנהלי הקניון להשאיר את החנייה סגורה עד לשעה תשע בבוקר. אין לי מושג למה, אבל השעה הייתי רק שמונה, ופשוט לא מצאתי איפה לחנות.

היו בפני שלוש ברירות – להעז ולנסוע עם הרכב הפרטי שלי לחיפה שבחודשים האחרונים שינתה לחלוטין את סדרי התנועה המבולבלים שלה בגלל המטרונית, ורק נהגי אוטובוס יודעים איך להתנהל ברחובותיה, או לחזור לאזור התעשייה של צ'ק פוסט ולחנות שם, ואז לחצות שוב את הכביש הכי רחב ועמוס בצפון חזרה למרכזית, או, אופציה שלישית שפסלתי מיד, פשוט להתייאש ולחזור הביתה.

הלכתי על האופציה הכי סבירה ומצאתי מקום חנייה לא סלול, אבל מסודר, באזור התעשייה, וחזרתי ברגל למרכזית המפרץ.

פעם, בזמנים שבהם הכול היה פשוט יותר וצ'ק פוסט היה רק כמה פחונים רעועים שמולם נקלו בשמש שני ספסלי עץ נטולי משענת, ימים רחוקים שבהם מיזוג אוויר היה רק בבנקים, וכדי להשיב את נפשך בחום הקיץ יכולת לבחור רק בין קרטיב, או ארטיק, ובין אורנז'דה בצבע כתום נתונה בבקבוק זכוכית עבה, או אותה אורנז'דה דלוחה, אבל בצבע צהוב, הייתי חוצה את הכביש בקלילות בלי שום מאמץ, אבל בינתיים קרו דברים, חלו התפתחויות, שערי הלבין, רגלי כבדו (בעיקר השמאלית) וכל קיוסק צנוע מתהדר במבחר ממתקים, גלידות ומשקאות המתחדשים לפרקים, מה שלא עזר לי כלל כי גזרתי על עצמי דיאטה ועמדתי בגזרה הזו.

הצלחתי להגיע איכשהו למקום מבטחים ברציף הנכון, אבל פתאום הסתבר לי ששכחתי מה מספר האוטובוס שאמור לקחת אותי לרחוב בו נמצאת לשכת התעסוקה (שגם את שמו שכחתי), האם זה 113 או 114? מסתבר שלא רק רגלי כשלו אלא גם הזיכרון הרעוע שלי.

חוץ מזה בגלל הדיאטה חשתי פתאום צורך דחוף להשתין (מי שמתחיל דיאטה יודע למה כוונתי) ועמדתי מתלבטת אם לרוץ לשירותים ולהפסיד את האוטובוס (שבטח יגיע ברגע שאזוז מהתחנה) או להתאפק ואז לסבול לאורך כל הדרך… ואיך קוראים לכל הרוחות לרחוב הזה? זה שם ציוני מכובד, את זה אני זוכרת, אבל איזה?

בסוף הכול הסתדר, החלטתי שדבר ראשון פיפי ואחר כך נראה, ואחרי ששילמתי שקל תמורת הזכות לרוקן את השלפוחית חזרתי לתחנה, שאלתי את הנהג של 113 שהפנה אותי ל114 וגם הזכיר לי בלי שביקשתי ששם הרחוב הוא שיבת ציון, ואחר כך הגיע האוטובוס הנכון ואחרי שמצאתי מקום ישיבה החל להתנהל בכבדות לעבר לשכת העבודה.

בדרך ראיתי לזוועתי שרחובות יל"ג והחלוץ הוותיקים מאוד שינו את פניהם ללא הכר בגלל המטרונית הזו, שאמורה לעבור בהם מתישהו. חצי מהחנויות המוכרות לי מזה שנים היו סגורות והכול נראה חפור ומוזר ושמם מאנשים, וכמובן שלא זכרתי באיזה תחנה לרדת, ומזל שאיזה בחורה שדברה רק רוסית (ובכל זאת הבינה את העברית שלי) כיוונה אותי, ואחרי שירדתי שלושה גרמי מדרגות, אחד תלול יותר מהשני, הגעתי סוף סוף, מתנשפת, ללשכת העבודה רק כדי לגלות ששכחתי את שם הפקידה שעלי לפנות אליה, מזל שהוא היה רשום על הפנקס שקיבלתי בפעם הקודמת.

לאכזבתי הפקידה בכלל לא רצתה לדבר איתי, ומיד שלחה אותי החוצה לחפש את סובחי, איש הביטחון, שיורה לי איך לחתום עם טביעת האצבעות שלי.

מסתבר שמדובר בתהליך פשוט וקצר, ולפני שהספקתי להתאושש נשלחתי אחר כבוד הביתה, כי כמובן שלא נמצאה לי עבודה, ואפילו לא היה לי בן אדם אנושי להביע בפניו את אכזבתי.

 

 

 

יצאתי משם קצת המומה וניסיתי למצוא אוטובוס שיוציא אותי מחיפה, הלכתי לפי ההוראות של סובחי המטיב אבל איכשהו התבלבלתי ומצאתי את עצמי בשוק הפשפשים הישן של חיפה (שהצטמצם מאוד מאז השיפוצים והחידושים שעברו לאחרונה על העיר), צלעתי לאורכו, מתבוננת בגרוטאות המוצעות למכירה ומהרהרת נוגות בסמליות שבסמיכות של לשכת האבטלה (אם יש מי שמפיקים ממנה תעסוקה הם בטח לא בגילי) לשוק הפשפשים המלא חפצים ישנים שעבר זמנם, ובסוף הגעתי לתחנה, וסוף סוף עליתי על 108 שהוליך אותי לבטח למרכזית המפרץ, לא לפני ששוב התבלבלתי וקניתי כרטיס הביתה, ורק אחר כך נזכרתי שהשארתי את האוטו בצ'ק פוסט ואין בו צורך.

פאדיחה רצינית, איזה מזל שהנהג היה נחמד והחליף לי את הכרטיס. הסתכלתי על המחשב הקטן שהיה תלוי במקום בו הייתה תלויה פעם המכונה הנחמדה שנתנה עודף – הצינורות הללו שבהם שמרו את המטבעות מסודרים לפי סוג, זוכרים? – והרגשתי עתיקה כמו מתושלח.

לא הייתי מתפלאת אם כהמשך טבעי לאירועי היום הייתי הולכת לאיבוד בדרך ומגיע לאי שם במקום הביתה, אבל הפתעתי את עצמי והצלחתי לנווט בבטחה דרך אזור התעשייה לכביש הראשי, ומשם הגעתי בנחת לחדרי והתיישבתי לכתוב את עלילותיי בעיר הגדולה.