כך תדעי שאת כבר לא מה שהיית פעם

אני יכולה בקלות לכתוב מאה סעיפים שיוכיחו לי שאני כבר לא צעירה, זו באמת לא בעיה גדולה, אבל אני חוששת שלא אחדש שום דבר לאף אחד, כל מה שאכתוב כבר נכתב פעם, ובטח גם ייכתב גם בעתיד.

כן, אני כבר לא צעירה – הגיל החליק קצוות משוננים באופיי, וקימט חלקות עור שפעם היה מתוח, נעלמו התלתלים הפראיים והשער כבר לבן, יש פחות אנרגיות וכוחות, אבל יש יותר סבלנות ויותר ניסיון חיים, וגם חוש ההומור התעדן והשתבח, ככה אני מקווה לפחות.

מה שהכי מציק לי עם התקדמות הגיל זו הבריאות. אני יודעת שיש גם אנשים צעירים שחולים, לא עלינו, אבל בצעירותי תמיד הייתי בריאה להלל, וכיום, רק כדי לשמור על המצב הקיים, אני צריכה להתרוצץ בין רופאים, לעשות בדיקות כל כמה חודשים, והכדורים שאני לוקחת… אתם לא רוצים לדעת כמה.

כל פעם שאני מארגנת את קופסת התרופות השבועית שלי עולה בזיכרוני דמותה של סבתא חנה ז"ל. ליד מיטתה עמד מגש עמוס תרופות ורוב עיסוקה בחיים היה מצב בריאותה, לטענת אימא שלי (כלתה) היה בה שמץ של היפוכונדריות, ואולי יותר משמץ, אבל עובדה שהיא חיה עד גיל תשעים פלוס, ונשארה צלולה כמעט עד יומה האחרון. אני זוכרת איך היא אמרה לי פעם, כשהייתה כבר בת שבעים, שבפנים היא מרגישה בדיוק כמו בגיל שמונה עשרה. אז זה הצחיק אותי, היום אני מבינה בדיוק למה היא התכוונה.

היום אני נראית כמו סבתא עם שער לבן, עודף משקל וקמטים, אבל בתוכי אני עדיין אותה בחורה צעירה וסקרנית, אני מסתכלת בהנאה על גברים צעירים ויפים, מתמוגגת מתינוקות חמודים, מתלהבת מבגדים יפים, מתפעלת מנופים מדהימים, צוחקת ונהנית מאותם הדברים כמו פעם ומרגישה שאני אותו אדם, רק שהכול אצלי קצת יותר איטי.

משום מה אני מרבה לחשוב לאחרונה על סבתא חנה, ירשתי ממנה את העיניים היפות, ואת כישרון הכתיבה, ומסתבר שגם את היכולת להסתפק בחברת עצמי, ולדעת אימא שלי גם את חוסר השאפתנות ואת היכולת הזו (שמעצבנת את אימא שלי) לקפוא על השמרים ולא ליזום דברים.

סבתא עלתה לארץ עם כל המשפחה – סבא משה, ושני הבנים שלה, אחיו הצעיר של אבא, שאז עוד לא היה נשוי, ואבא שלי, האח הבכור, שהיה כבר נשוי ואבא שלי, ומאז שהגיעה לארץ לא עשתה שום דבר עם עצמה.

בפולין היא הייתה מורה, ונחשבה לאינטלקטואלית של המשפחה, אבל בארץ, בלי לדעת את השפה, היא פשוט נעצרה ולא זזה יותר. בגיל חמישים היא נתקעה בדירה הקטנה בקרית ים ונשארה בה כמעט ארבעים שנה בלי ללכת לשום מקום חוץ מאשר לקופת חולים ולמכולת.

סבא דווקא מצא עבודה כשרת בבית ספר, ועבד שם כמה שנים עד שיצא לפנסיה, הוא נפטר כשהייתי חיילת. הלך לניתוח ומת על שולחן הניתוחים בגיל צעיר יחסית במונחים של היום, וסבתא נשארה בדירה הקטנה וזהו, לא עשתה שום דבר חוץ מלקחת עשרות כדורים כל יום, לבקר בנאמנות בקופת חולים, ולהיות סבתא לארבעת הנכדים שלה – שלוש בנות ובן.

הייתה איזה תקופה שהיא התחילה ללכת למרכז יום לקשיש והתחברה מעט עם קשישים אחרים, אבל אחרי מספר שנים נמאס לה והיא הפסיקה ופשוט נשארה בבית. אני תוהה מה היא עשתה עם עצמה בזמן שאנחנו למדנו, עבדנו, התחתנו וילדנו ילדים. אנחנו חיינו והיא, שום דבר, קפאה בזמן.

כל סוף שבוע אבא היה מביא אותה להיות איתו ועם אימא בבית כדי שלא תהיה לבד והיא המשיכה להכין כל חג דג ממולא, רגל קרושה, ומרק עוף עם אטריות, ולהביא לנינים חפיסות קטנות של שוקולד פרה. היא אהבה מאוד את לילי וקיבלה בשלוות נפש את שני הנינים החדשים שהצנחנו עליה פתאום. עם הזמן היא דיברה פחות ופחות, שכחה את מעט העברית שידעה וכאילו שקעה לתוך עולמה הפנימי, המסתורי.

למה נזכרתי בה פתאום? באמת, לא יודעת, אולי כי כיום אני בערך בגיל שבו היא הייתה כשעלתה לארץ, וגם אני פחות או יותר תקועה בבית, ובדיוק כמוה גם אני לא יוצאת מגדרי כדי לשנות את המצב.

לא האמנתי על עצמי שכל כך מהר אסתגל להיות רק עקרת בית. האמת, זה די נוח. אחרי שנים שבהם הייתי ממהרת כל בוקר לעבודה, נחפזת לצלוח את הפקקים ולהגיע בזמן, לחתום שעון ולהתחיל עוד יום עבודה, ואחר כך למהר הביתה, ובדרך לעשות קניות וסידורים, להגיש אוכל ולהספיק גם קצת לנקות, וקצת לבשל לפני שאצנח, הרוסה מעייפות, למיטה, רק כדי לזנק ממנה למחרת לעוד יום מתיש כמו הקודם. כיום הכול הולך אצלי בנחת וברוגע, עדיין קמה בשש בבוקר כי כבר התרגלתי, נזכרת שגם היום אני לא צריכה לרוץ לשום מקום, מחייכת לעצמי בנחת ובלי למהר לשום מקום שולחת את הילד לבית הספר ומתיישבת מול המחשב. הבעל הולך לענייניו, ואני נשארת לבד בבית פנויה לעיסוקי הלא רבים.

כל יום אני קצת מנקה, קצת מבשלת, לפעמים נוסעת לסדר דבר זה או אחר, יש לי זמן לראות תוכניות בוקר בטלוויזיה, לאפות עוגות, לנקות כל חדר ביסודיות ובלי לחץ, לישון בצהרים כדי שאוכל לראות טלוויזיה עד שעה מאוחרת, הכול רגוע, כמו בחופשה, אבל זו חופשה שעדיין לא רואים את הסוף שלה.

גם העניין המציק של דמי אבטלה שכל כך לא רציתי לקחת הוא לא נוראי כל כך כמו שזכרתי מהפעמים הקודמות שחתמתי.

היום לשכת התעסוקה היא במקום מסודר ויפה, ולא צריך לבוא כל שבוע אלא רק פעם בחודש, ויש גם את הלימודים שמעסיקים אותי מעט, ואיזה כיף זה לקום בבוקר ולא להתבאס ששוב אני צריכה ללכת לעבודה אלא יכולה לקבוע לי לבד את סדר היום.

למרבה הפליאה אני לא משתעממת ולא משתגעת מחוסר עיסוקים, וגם עניין הכסף שכל כך הלחיץ אותי הוא לא נורא כל כך. עובדה שאנחנו מסתדרים, משכנתא אחת גדולה סיימנו לשלם, ויש הכנסות יפות מהדבש, וקיבלתי את הכסף על העבודה הזמנית שעשיתי בחודש שעבר, ועוד מעט אתחיל לקבל דמי אבטלה, אפשר להסתדר.

נכון שאני ממשיכה לשלוח קורות חיים, אבל בלי שום תוצאות, שלחתי מאות קורות חיים ועדיין לא זכיתי לקבל הזמנות לראיונות עבודה.

ולסיום, רגע של נחת – אתמול דיברתי עם המזכירה שעבדתי איתה כשהייתי במתנ"ס (היא התמכרה לדבש האבוקדו שלנו) ומתברר שמאז שפוטרתי מחליפות אותי שתי בנות (שחולקות ביניהם את המשרה החלקית שהייתה שלי לחודש אחד) ולמרות שהן שם כבר כמה חודשים הן לא ממש עושות חיל, ועדיין לא יודעות את העבודה. העיקר שאותי הבוסית העיפה בטענה שאני לא מתאימה… נו, טוב שתהיה בריאה, הפוסטמה!