נישואין – מאזן רווח והפסד

כבר כמה ימים שאני הולכת עם לב כבד ומהרהרת בעניין הזה של נישואין.

אני נשואה עוד מעט שלושים שנה, ואת הג'ינג'י – בן זוגי לחיים, האיש שאני רעייתו, אבל לצערי הוא לא רעי אלא בעלי, (על כל הקונוטציות הלא נעימות של המונח הזה) – אני מכירה משנת 1977 ואם נעשה חשבון קצר ולא מסובך (אפילו בשביל אישה שמן המפורסמות הן שדעתה קלה) אני חיה יותר שנים בעולם איתו מאשר בלעדיו.

התחלתי לחשוב על נישואי אחרי סוף השבוע האחרון שהיה סוער ולא נחמד באשמת הג'נג'י שהתרגז בגלל דבר של מה בכך. ברגע שמשהו בבית לא התנהל לפי דעתו ורצונו נעכרו הרוחות, נאמרו מילים קשות, נזרקו ביטויים מכוערים ורגשות נפגעו עד מאוד.

בגלל חוסר שביעות רצונו הכול השתנה, התוכניות סוכלו וכל סוף השבוע נהרס. זנבות של עלבון ומצב רוח רע נגררו מהמריבה הזו עד יום ראשון בערב, ואפילו יום שני היה עגום.

אני מנוסה במריבות ויודעת כבר מתי לדבר ומתי לשתוק. תהליכי הפיוס החלו ביוזמתי ביום שני בלילה, נמשכו במרץ לאורך כל יום שלישי והיום בבוקר נחתם חוזה שלום.

מבחינתו של הג'ינג'י הכול בסדר, אפשר להמשיך הלאה, אבל אני עדיין חושבת על המריבה, ועל חיי בכלל, עדיין מרגישה פגועה ומקופחת וחשה צורך לערוך ביני לבין עצמי את מאזן הרווח וההפסד של הקשר עם הגבר שאני חולקת איתו קורת גג, מיטה וילדים, חשבון בנק וגם גורל, האיש שמציג אותי בכל מקום ברוב נימוס כרעייתו, אבל אני, למרות כל רצוני הטוב, מתקשה לכנות רעי.

למרות שהנושא מעיק עלי כבר כמה ימים לא רציתי לדון בו בבלוג, הרי אני והג'ינג'י מתכסחים מידי פעם (כמו כל זוג אני מניחה) ואחרי כמה שעות, או ימים מתוחים, הרוחות נרגעות והכול שב למנוחתו, ולמה להטריח את הקוראים המעטים שעוד נשארו בבלוגי בנושאים משמימים אלו? יש להם בטח די צרות משלהם, אבל אז נכנסתי למומלצים וקראתי את המכתב שכתב בן הישיבה לאחותו ולמרות שלא בטוח שיש בכלל אחד כזה, או שזה לא בלוג פיקטיבי כמו שטענו פה ושם בתגובות, (ואם נידרש לסוגיה הזו, מי לידכם יתקע שאני עצמי  קיימת ואני לא איזה ישות פיקטיבית?) היה בפנייה שלו לאחותו משהו שקומם אותי כל כך, הרגיז אותי וטלטל אותי כל כך עד שלא יכולתי להניח לעניין וזו התוצאה.

ולמה נסערתי כל כך מדבריו של צעיר בן 16 שטרם גיבש אישיות ודרך בחיים, ולא בדיוק יודע מה הוא רוצה מעצמו או מסביבתו?

מה שהרגיז אותי לא הייתה השקפת העולם הדתית שלו וגם לא גילו הצעיר כל כך, מה שהעלה את חמתי הייתה נקודת המוצא הגברית שלו המקובלת עליו ועל רוב הגברים בעולם, (וגם חלק גדול מהנשים) שזכותו, ואפילו חובתו לדרוש מאחותו להסתיר את דעותיה, לכופף את עצמה ואת אישיותה כדי שתוכל להתחתן טוב, להקים משפחה וכמובן לעשות נחת לאבא שלהם.

האם היה עולה בדעתו לבוא בדרישה כזו לאחיו (בהנחה שיש לו כזה) או לעצמו? חלילה, לדעת הפישר הקטן והחצוף הזה רק לגברים מותר לחיות את חייהם כרצונם, נשים מכוונות מטבע בריאתן לרצות גברים ולא את עצמן.

אחותו חייבת להיות נשואה, אבל הוא פוטר את עצמו מהמעמסה הזו, ומוותר אפילו על קיום מצוות פרו ורבו (שדי בבן אחת ובבת אחת כדי לצאת ידי חובתה, לא צריך להביא עשרים ילדים) כי זה לא מתאים לו, ולא נוח לו, ואין לו כוח להתעסק עם הדבר המסובך והמסתורי הזה שנקרא אישה.

יש לי חדשות בשבילך ילד, וגם בשבילכם, גברי כל העולם, הגיע הזמן שכולכם, מנערים חרדים מבולבלים, ועד לדון חואנים מנוסים ומלאים מעצמם, תפנימו שאין שום דבר מסתורי בנשים. נשים הן בדיוק כמו גברים.

כן, למרבה התדהמה אנחנו בדיוק כמותכם, אין לנו שום אג'נדה נסתרת ושום סיבוכים מסתוריים לא אורבים במחשכי נפשנו, נשים הן בני אדם בדיוק כמו גברים.

גם אם אנחנו לא משתינות בעמידה, ואברי המין שלנו לא מתנודדים בחוץ אלא חבויים בתוך גופנו אין בנו שום מסתורין מיוחד. בדיוק כמותכם אנחנו לא רוצות להקריב את חיינו הכול כך קצרים לטובת אף אחד, לא אבא, לא בעל אפילו לא למען הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. לאף גבר אין זכות לדרוש מאיתנו לדכא את האישיות והרצונות שלנו כי ככה נוח לו יותר.

לצערי הרב, אחרי חמישים ושלוש שנות חיים הגעתי למסקנה העגומה שרוב הגברים חיים מתוך ההנחה המוזרה שנשים רוצות קודם כל להשביע את רצונם, ורק אחר כך לחשוב על עצמן, אם הן בכלל מצליחות לחשוב כי הרי דעתן קלה, והן לא יודעות לחנות, ולא טובות בחישובים, ושאר חסרונות שבעטיין הן נחותות וחסרות ערך ורוצות רק להתחתן ולהביא ילדים – עיין ערך 'הרווק' – תוכנית איומה שמעלה בי הרהורי רצח כל פעם שעולה הפרומו המגעיל שלה.

 

אם נסתכל על מוסד הנישואים כעל מפעל שנועד לחבר גבר ואישה למטרת ייצור תינוקות והפיכתם מגורי אדם קטנים וחסרי ישע לאנשים בוגרים, ניווכח שמיד אחרי שהעסק מתחיל לעבוד גברים מרוויחים יותר מנשים.

עוד לפני הלידה הן נעשות פועלות הייצור המקריבות את גופן ובריאותן כדי להביא לעולם את דור ההמשך, ואם לא די בכך גם בשנים הבאות הן משקיעות זמן ומאמצים, ושעות שינה במפעל הביתי בעוד שהגבר מספק בדרך כלל רק מימון, מפתח קריירה וחי את חייו כרצונו, ומידי פעם תורם פה ושם זמן בתנאי שיש לו, ושמתחשק לו, ושהחיתול לא מסריח מידי.

אבל למה להיות קטנוניים? הבה נתעלה מעל החיתולים והכיור המלא כלים מלוכלכים, נריע לכל הגברים שמואילים בטובם לעשות מידי פעם ספונז'ה או ללכת עם הילדים לגן השעשועים ונמשיך הלאה, מטבע הדברים פרק גידול הילדים נמשך עשרים, עשרים וחמש שנים פחות או יותר, ואחר כך יכול המפעל להניח לעסק המתיש של חינוך, האכלה ומתן שירותים לצאצאים ולעבור לשלב הבא, קיום מערכת יחסים זוגית נעימה, בטוחה ותומכת ומעבר נוח לגיל העמידה וממנו לזקנה. גם אם שום דבר לא משתבש, אין פשיטת רגל ופירוק העסק והכל מתנהל לפי התכנון שוב יצאו הגברים ברווח גדול, והנשים מופסדות.

נכון, החלק המעייף יותר של הפקת התינוקות, גידולם והטיפול בהם מסתיים, אבל עדיין הן תקועות במטבח עם הכיור, והרצפה הדביקה, נאבקות להשיג את הפער שנפתח בזמן שהן החליפו חיתולים, בעוד שהגברים ממשיכים בשלהם, קוצרים את פרות ההשקעה בעבודה, משגשגים ופורחים, יש כאלה שפורחים עד כדי כך עד שהם פורחים להם מהקן שהתרוקן היישר לחיקן של שותפות רעננות ונאות יותר.

וגם במקרה הזה האישה מפסידה כי ככה העולם שלנו בנוי – גרוש מבוסס בן חמישים פלוס נחשב מציאה ויכול להתחיל מחדש, גרושה בת חמישים פלוס נתפסת כדודה מזדקנת שאבד עליה הכלח, ובדרך כלל אחרי הגירושים היא גם במצב כלכלי רע יותר מהבעל הפורח.

כך או כך, אם תישארי או תפרשי מהעסק הזה מצבך לא יהיה טוב, וגם אם תחליטי לא להשתתף בכלל בעניין המפוקפק הזה, להניח את ההעבודה במפעל המשפחתי לאחרים ולעשות רק לביתך, בלי שותפים, יביטו עליך ברחמים ובהתנשאות כעל הרווקה הזקנה הזו שלא תפסה לה בעל.

לא נשאר לי אלא להתמרמר על מוסד הנישואים שמיטיב יותר עם הגברים (בטח הם אלו שהמציאו אותו) ולתהות למה הם משמיצים אותו כל כך, ולמה הנשים משתוקקות כל כך להתאשפז בו.