נישואין – מאזן רווח והפסד

כבר כמה ימים שאני הולכת עם לב כבד ומהרהרת בעניין הזה של נישואין.


אני נשואה עוד מעט שלושים שנה, ואת הג'ינג'י – בן זוגי לחיים, האיש שאני רעייתו, אבל לצערי הוא לא רעי אלא בעלי, (על כל הקונוטציות הלא נעימות של המונח הזה) – אני מכירה משנת 1977 ואם נעשה חשבון קצר ולא מסובך (אפילו בשביל אישה שמן המפורסמות הן שדעתה קלה) אני חיה יותר שנים בעולם איתו מאשר בלעדיו.


התחלתי לחשוב על נישואי אחרי סוף השבוע האחרון שהיה סוער ולא נחמד באשמת הג'נג'י שהתרגז בגלל דבר של מה בכך. ברגע שמשהו בבית לא התנהל לפי דעתו ורצונו נעכרו הרוחות, נאמרו מילים קשות, נזרקו ביטויים מכוערים ורגשות נפגעו עד מאוד.


בגלל חוסר שביעות רצונו הכול השתנה, התוכניות סוכלו וכל סוף השבוע נהרס. זנבות של עלבון ומצב רוח רע נגררו מהמריבה הזו עד יום ראשון בערב, ואפילו יום שני היה עגום.


אני מנוסה במריבות ויודעת כבר מתי לדבר ומתי לשתוק. תהליכי הפיוס החלו ביוזמתי ביום שני בלילה, נמשכו במרץ לאורך כל יום שלישי והיום בבוקר נחתם חוזה שלום.


מבחינתו של הג'ינג'י הכול בסדר, אפשר להמשיך הלאה, אבל אני עדיין חושבת על המריבה, ועל חיי בכלל, עדיין מרגישה פגועה ומקופחת וחשה צורך לערוך ביני לבין עצמי את מאזן הרווח וההפסד של הקשר עם הגבר שאני חולקת איתו קורת גג, מיטה וילדים, חשבון בנק וגם גורל, האיש שמציג אותי בכל מקום ברוב נימוס כרעייתו, אבל אני, למרות כל רצוני הטוב, מתקשה לכנות רעי.


למרות שהנושא מעיק עלי כבר כמה ימים לא רציתי לדון בו בבלוג, הרי אני והג'ינג'י מתכסחים מידי פעם (כמו כל זוג אני מניחה) ואחרי כמה שעות, או ימים מתוחים, הרוחות נרגעות והכול שב למנוחתו, ולמה להטריח את הקוראים המעטים שעוד נשארו בבלוגי בנושאים משמימים אלו? יש להם בטח די צרות משלהם, אבל אז נכנסתי למומלצים וקראתי את המכתב שכתב בן הישיבה לאחותו ולמרות שלא בטוח שיש בכלל אחד כזה, או שזה לא בלוג פיקטיבי כמו שטענו פה ושם בתגובות, (ואם נידרש לסוגיה הזו, מי לידכם יתקע שאני עצמי  קיימת ואני לא איזה ישות פיקטיבית?) היה בפנייה שלו לאחותו משהו שקומם אותי כל כך, הרגיז אותי וטלטל אותי כל כך עד שלא יכולתי להניח לעניין וזו התוצאה.


ולמה נסערתי כל כך מדבריו של צעיר בן 16 שטרם גיבש אישיות ודרך בחיים, ולא בדיוק יודע מה הוא רוצה מעצמו או מסביבתו?


מה שהרגיז אותי לא הייתה השקפת העולם הדתית שלו וגם לא גילו הצעיר כל כך, מה שהעלה את חמתי הייתה נקודת המוצא הגברית שלו המקובלת עליו ועל רוב הגברים בעולם, (וגם חלק גדול מהנשים) שזכותו, ואפילו חובתו לדרוש מאחותו להסתיר את דעותיה, לכופף את עצמה ואת אישיותה כדי שתוכל להתחתן טוב, להקים משפחה וכמובן לעשות נחת לאבא שלהם.


האם היה עולה בדעתו לבוא בדרישה כזו לאחיו (בהנחה שיש לו כזה) או לעצמו? חלילה, לדעת הפישר הקטן והחצוף הזה רק לגברים מותר לחיות את חייהם כרצונם, נשים מכוונות מטבע בריאתן לרצות גברים ולא את עצמן.


אחותו חייבת להיות נשואה, אבל הוא פוטר את עצמו מהמעמסה הזו, ומוותר אפילו על קיום מצוות פרו ורבו (שדי בבן אחת ובבת אחת כדי לצאת ידי חובתה, לא צריך להביא עשרים ילדים) כי זה לא מתאים לו, ולא נוח לו, ואין לו כוח להתעסק עם הדבר המסובך והמסתורי הזה שנקרא אישה.


יש לי חדשות בשבילך ילד, וגם בשבילכם, גברי כל העולם, הגיע הזמן שכולכם, מנערים חרדים מבולבלים, ועד לדון חואנים מנוסים ומלאים מעצמם, תפנימו שאין שום דבר מסתורי בנשים. נשים הן בדיוק כמו גברים.


כן, למרבה התדהמה אנחנו בדיוק כמותכם, אין לנו שום אג'נדה נסתרת ושום סיבוכים מסתוריים לא אורבים במחשכי נפשנו, נשים הן בני אדם בדיוק כמו גברים.


גם אם אנחנו לא משתינות בעמידה, ואברי המין שלנו לא מתנודדים בחוץ אלא חבויים בתוך גופנו אין בנו שום מסתורין מיוחד. בדיוק כמותכם אנחנו לא רוצות להקריב את חיינו הכול כך קצרים לטובת אף אחד, לא אבא, לא בעל אפילו לא למען הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. לאף גבר אין זכות לדרוש מאיתנו לדכא את האישיות והרצונות שלנו כי ככה נוח לו יותר.


לצערי הרב, אחרי חמישים ושלוש שנות חיים הגעתי למסקנה העגומה שרוב הגברים חיים מתוך ההנחה המוזרה שנשים רוצות קודם כל להשביע את רצונם, ורק אחר כך לחשוב על עצמן, אם הן בכלל מצליחות לחשוב כי הרי דעתן קלה, והן לא יודעות לחנות, ולא טובות בחישובים, ושאר חסרונות שבעטיין הן נחותות וחסרות ערך ורוצות רק להתחתן ולהביא ילדים – עיין ערך 'הרווק' – תוכנית איומה שמעלה בי הרהורי רצח כל פעם שעולה הפרומו המגעיל שלה.


 


אם נסתכל על מוסד הנישואים כעל מפעל שנועד לחבר גבר ואישה למטרת ייצור תינוקות והפיכתם מגורי אדם קטנים וחסרי ישע לאנשים בוגרים, ניווכח שמיד אחרי שהעסק מתחיל לעבוד גברים מרוויחים יותר מנשים.


עוד לפני הלידה הן נעשות פועלות הייצור המקריבות את גופן ובריאותן כדי להביא לעולם את דור ההמשך, ואם לא די בכך גם בשנים הבאות הן משקיעות זמן ומאמצים, ושעות שינה במפעל הביתי בעוד שהגבר מספק בדרך כלל רק מימון, מפתח קריירה וחי את חייו כרצונו, ומידי פעם תורם פה ושם זמן בתנאי שיש לו, ושמתחשק לו, ושהחיתול לא מסריח מידי.


אבל למה להיות קטנוניים? הבה נתעלה מעל החיתולים והכיור המלא כלים מלוכלכים, נריע לכל הגברים שמואילים בטובם לעשות מידי פעם ספונז'ה או ללכת עם הילדים לגן השעשועים ונמשיך הלאה, מטבע הדברים פרק גידול הילדים נמשך עשרים, עשרים וחמש שנים פחות או יותר, ואחר כך יכול המפעל להניח לעסק המתיש של חינוך, האכלה ומתן שירותים לצאצאים ולעבור לשלב הבא, קיום מערכת יחסים זוגית נעימה, בטוחה ותומכת ומעבר נוח לגיל העמידה וממנו לזקנה. גם אם שום דבר לא משתבש, אין פשיטת רגל ופירוק העסק והכל מתנהל לפי התכנון שוב יצאו הגברים ברווח גדול, והנשים מופסדות.


נכון, החלק המעייף יותר של הפקת התינוקות, גידולם והטיפול בהם מסתיים, אבל עדיין הן תקועות במטבח עם הכיור, והרצפה הדביקה, נאבקות להשיג את הפער שנפתח בזמן שהן החליפו חיתולים, בעוד שהגברים ממשיכים בשלהם, קוצרים את פרות ההשקעה בעבודה, משגשגים ופורחים, יש כאלה שפורחים עד כדי כך עד שהם פורחים להם מהקן שהתרוקן היישר לחיקן של שותפות רעננות ונאות יותר.


וגם במקרה הזה האישה מפסידה כי ככה העולם שלנו בנוי – גרוש מבוסס בן חמישים פלוס נחשב מציאה ויכול להתחיל מחדש, גרושה בת חמישים פלוס נתפסת כדודה מזדקנת שאבד עליה הכלח, ובדרך כלל אחרי הגירושים היא גם במצב כלכלי רע יותר מהבעל הפורח.


כך או כך, אם תישארי או תפרשי מהעסק הזה מצבך לא יהיה טוב, וגם אם תחליטי לא להשתתף בכלל בעניין המפוקפק הזה, להניח את ההעבודה במפעל המשפחתי לאחרים ולעשות רק לביתך, בלי שותפים, יביטו עליך ברחמים ובהתנשאות כעל הרווקה הזקנה הזו שלא תפסה לה בעל.


לא נשאר לי אלא להתמרמר על מוסד הנישואים שמיטיב יותר עם הגברים (בטח הם אלו שהמציאו אותו) ולתהות למה הם משמיצים אותו כל כך, ולמה הנשים משתוקקות כל כך להתאשפז בו.

108 תגובות בנושא “נישואין – מאזן רווח והפסד

  1. טוב,כבר דיסקסנו על הענינים האלה בעבר
    ואני מניח שהבנת בלי להשתחצן שאני שונה
    אני נשוי 18 שנה,יש לי יחסים שוויוניים לגמרי  על בסיס של חברות עמוקה שיתוף,אהבה ותשוקה שבנתיים לא הולכת לשום מקום עם זוגתי.
    אני מסכים שיש גברים כמו שתארת וצר לי שיש נשים שסובלות בשל כך
    יכול להיות שסוד הזוגיות שלנו טמון בזה שגדלתי בלי אמא מגיל 16 ואף אחד או אחת עשה או עשתה עבורי
    הייתי עצמאי מגיל צעיר וכשנישאתי בגילי המעט מאוחר מצאתי במסגרת בית שצריך לנהל אותו בשיוויוניות גמורה

    אהבתי

    1. אתה יחיד ומיוחד במינו טליק
      אם לא היית קיים היו צריכים להמציא אותך
      סתם, סתם, אני צוחקת, התחתנתי עם הגבר הראשון שהציע לי נישואים ויחסית עוד יצאתי בזול, לא רק שהיה יכול להיות יותר גרוע גם יש לי על מה לכתוב בבלוג, אז מה לי כי אלין

      אהבתי

  2. אם "העבודה" ב"מפעל" הסתיימה מה מחזיק אותך לחיות בזוגיות עם אותו אחד שאת מקטרת עליו כל כך?
    או שזה היה רק לפרוק את הלחץ עד לפעם הבאה?

    אהבתי

    1. כתבתי את הפוסט בעיקר כדי לפרוק לחץ וגם כדי לסדר את המחשבות שלי.
      קל נורא להגיד – אז תעזבי אותו אבל נראה לך שזה קל להיות גרושה בגילי?
      זה פתרון מאוד דראסטי שקל לייעץ אותו לאחרים כי מי שישא בתוצאות תהיה אני לא אתה.
      אני שייכת לדור שלא ממהר כל כך להיפרד ומעדיף להשקיע ולנסות לתקן וגם מודעת לכך שלהיות לבד זה קשה מאוד, קשה יותר מאשר להיות יחד גם כשהזוגיות היא לא כולה אושר צרוף ויש קשיים וויכוחים.

      אהבתי

  3. אני לא יכולה להתחמק מהמחשבה שאת נשארת בקשר הזה מתוך פחד מהשנוי, פחד להיות לבד, פחד מכל מה שמשתמע מכך וכו’.
    האם יש משהו שמחזיק אותך בקשר הזה מעבר לזה?

    אני לא מזלזלת התשובה שלך שלקום וללכת זה קשה, ולא יכולה להגיד מה נכון ומה כדאי ((לטעמי ה"לזרום תמיד עם הרגשות שלך" זה רוחני מידי).

    לא תשני אותו. צריך לעשות את זה כשהם עוד קטנים וגם אז לא תמיד אפשר. אבל זו סיבה טובה לטפטף כמה דברים לבת שלך, שתדע לנהל את היחסים שלה כמו שצריך, כי התקופה הראשונה קובעת.

    אני חייבת לומר שאין לי את הבעיה הזאת. פעם חשבתי למה זה ככה. אני חושבת שאין סיכוי שהייתי מתחברת לגבר שחושב שהוא המנכ"ל בבית, אולי בגלל המודל שבו גדלתי. 
    וזו עוד סיבה לטפטף לבת. בעצם גם לבנים.

    אהבתי

  4. היי צופיפה
    מאוד חשוב שכתבת את מה שכתבת
    תמיד כולם מפמפמים לנו איזה אושר זה להיות נשואים והורים
    מטריד בהחלט הפוסט שלך ומעורר מחשבה
    פעם מישהו כתב לי- "בבלוג שלך נראה שאת אשה אינליגנטית- כדאי שתסתירי את זה כי עשוי לאיים על אנשים"
    ואני אומרת מי שזה מאיים עליו- אני לא באמת מעוניינת בחברתו- לא מכופפים ראש בשביל אף גבר – רק אפשר לצפות לגבר עמיד דיו להתמודד איתי (התכוונתי עמיד ולא אמיד שימי לב)
    ההרהורים שלך מעניינים- השאלה היא איך את חושבת שהחיים שלך ייראו בלי הג’ינג’י

    אהבתי

    1. יש הרבה דברים להגיד לרעתו של הג’ינג’י ואני לא מהססת להגיד אותם אבל הוא אף פעם לא דרש ממני להיות האישה הקטנה והטפשה ותמיד נתן לי הרגשה שהוא מעריך את האינטיליגנציה שלי.
      בלעדיו חיי יהיו כנראה רגועים יותר אבל בודדים ומשעממים הרבה יותר.
      אני מניחה שאם היה רע מאוד הייתי עושה מאמץ והולכת אבל המצב לא רע מספיק כנראה ולכן אם כבר התחלתי אז אסיים ולא אפרוש לקראת הסוף.

      אהבתי

      1. עכשיו כשהגעת למומלצים צפי זרם של הודעות למייל
        מגברים נשואים שרוצים לעשות קצת פאן
        או מגברים צעירים שבא להם MILF
        את הצעירים את יכולה לשלוח אליי

        אהבתי

  5. אני עם טליק.
    נשואה או-טו-טו 21 שנים בזוגיות שוויונית ותומכת שמבוססת על חברות נפש. אבל בניגוד לטליק אני דווקא התחתנתי בגיל צעיר ומעולם לא התייתמתי ככה שאין לי הסבר פסיכולוגי שיסביר איך יצאנו ככה…
    דרך אגב, נראה לי שגם את ג’ינג’ית. אולי לא בצבע אלא רק באופי

    אהבתי

    1. אני אדם די נוח ולעניות דעתי אני בת זוג סבלנית מאוד.
      אני לא בזבזנית ולא דורשת יותר מידי תחזוקה, אולי אני אפילו נוחה וסבלנית מידי ומניחה לבעלי לקחת אותי כמובן מאליו אבל גם לי יש גבולות, לא מוכנה שיצעקו עלי וידברו לא יפה.
      אם הבית שלי הוא לא המקום הרגוע והבטוח ובן הזוג הוא לא חבר אז מה יש לחפש פה?
      נכון לעכשיו הבהרתי את העמדה שלי אבל כשהוא מתרתח יש פיצוצים והאדמה רועדת.
      נחיה ונראה מה יהיה בעתיד. 

      אהבתי

      1. כל אחד יכול להתרתח לפעמים. אנחנו בסך הכל בני אדם. השאלה היא איך בן הזוג שלך מתנהג ביומיום, וגם – האם הוא מתנצל על הדברים שהוא אומר בשעת ריתחה? 
        גיליתי שהכי קל להוציא על בן הזוג את הכעס, גם כשזה לגמרי לא קשור אליו. מישהו עצבן אותך בעבודה, איזה מניאק חתך אותך בכביש, אתה מגיע הביתה עצבני ואשתך באה לחבק אותך ושואלת מותק איך היה היום שלך. אתה דוחף אותה הצידה בכעס וצועק עליה – די כבר עם החקירות האלה. כשרואים את זה בטלוויזיה זה מצחיק, ולדעתי זה מצחיק בגלל שכולם מזדהים. אני חושבת שאין זוג שלא עובר קטעים כאלו, השאלה היא איך בן הזוג "הנעלב" מגיב. אם הוא מגיב בעלבון אז מיד מתפתחת מריבה מטופשת. אם הוא מתעלם אז הצד השני נרגע והכל חוזר לקדמותו. אבל כמובן שכאשר יש הרבה מקרים כאלו הצד "הנעלב" מרגיש מושפל, ושאי אפשר כבר להתעלם. ואז, אוהו איזה מריבה שיש, כל ההתעלמויות הקודמות מקבלות פתאום נפח.    

        אהבתי

      2. המשך …
        גם אני הייתי בסיטואציות כאלו. בן הזוג שלי ממהר להתרתח, אבל כמו שהוא מתרתח מהר כך הוא גם נרגע מהר, ואני לעומת זאת יכולה לבעור על אש קטנה שבועות. בכל אופן, פיתחתי לעצמי שמיעה סלקטיבית, ואני בכלל לא שומעת אותו כשהוא זועף. זה עובד ברוב המקרים, ובמקרים שאני נעלבת אז אני מחכה בסבלנות עד שהוא יירגע ואחר כך דורשת התנצלות.
        דרך אגב, תנסי פעם לשמור על עצמך מספיק מרוחקת מהסיטואציה וכשתראי אותו מתרתח וכועס תשאלי אם הוא צריך חיבוק. לפעמים זה מנקז החוצה את כל הכעס ברגע אחד. כמו בלון שמתפוצץ.

        אהבתי

      3. אני אנסה את שיטת החיבוק למרות שהתקפות הזעם שלו מעוררות בי חשק לחבוט בו במערוך, לא לחבק אותו

        וכן, ברור שכל אחד חוזר לפעמים עצבני ומוציא את הכעס על המשפחה, לפעמים גם מגיעה להם אבל המעבר שלו מאדם רגיל ונחמד למפלצת יורקת אש שנעשה תוך שניות ובלי סיבה הגיונית מערער אותי לגמרי וגורם לי חשק לברוח.
        ואני יכולה לרתוח חודשים ושנים בגלל משהו שהוא אמר וכבר מזמן שכח. יש לי זיכרון טוב מידי בשביל אישה נשואה

        אהבתי

      4. אם הוא היה לומד להתנצל ולהגיד – הגזמתי, הייתי עצבני, בואי נשכח את זה ונמשיך הלאה החיים היו קלים יותר אבל הוא טיפוס כזה שיעדיף למות ולא להתנצל למרות שלשנינו ברור שהוא מצטער ומת שאני אשכח כבר מהשטויות שהוא פלט.
        לרוע מזלו הוא התחתן עם פולניה בעלת זיכרון ארוך מאוד.
        שותקת ומתגברת אבל לא שוכחת אף פעם ומתקשה לסלוח.

        אהבתי

  6. אני עברתי בשנה האחרונה אינסוף אירועים חיצוניים קיצוניים שלולא החזקתי את בנהזוג והוא אותי היינו כעת בשני קצוות עולם.
    וזה לא בא מאהבה אלא מתובנה שעל חברות יש לעבוד.

    זוגיות זה לא פיקניק וחבל שלא אמרו לנו את זה קודם כי אז מה, אולי היינו מוותרים? …..:-)

    ולגבי העברת השרביט – כמה שאנסה לא בטוח שבנותי תקשבנה. אולי כל אחד צריך ללמוד רק מהניסיון שלו.
    לא יודעת.

    אהבתי

    1. לתחזק ידידות זה קשה אבל להיות גם רעיה וגם חברה זה קשה שבעתיים, בעיקר כשמדובר ברומני עיקש שלא יודע להודות בטעויות שלו.
      אני בטוחה שבעולם הבא מכינים לי כסא זהב רק בזכות השנים הרבות שהצלחתי להחזיק מעמד לצידו
      מוזר, משום מה הוא חושב שהכסא מגיע דווקא לו

      אהבתי

  7. עוד לא קראתי, נראה קצת מבאס מראש (למה להכנס לחיים האלה…אבל זה מה שכולם עושים. אז הם לא יודעים משהו שאני לא?)

    אבל הגעת למומלצים! כמו שרצית!!!

    🙂

    רציתי להגיד לך מזלטוב.

    ח"ח.

    אהבתי

  8. ועכשיו אני מעיינת יותר בעיון. בדיוק לא מזמן כתבתי על השוביניזם הזה,שמצפים ממך לחיות רק כדי להיות אמא. וכמה זה מגעיל ולא הוגן,וכמה העולם נראה כמשתנה איך שנשים לוקחות את העול הזה על עצמן,ופתאום נגמר השוויון…

    אולי אני צעירה,אבל בתוך תוכי אני אופטימית. מאמינה,איכשהוא, שהדור שלי יהיה טוב יותר. שהגבר שלי יהיה מחונך יותר (כבר אני עושה לו את המוות בעניין).שלא "יעזור בבית",אלא יתחלק במטלות. שאותי לא יבייתו,ושתמיד אשאר עצמאית…

    גוד,אני לא רוצה ילדים עדיין.למה במדינה הזאת,אסור להעלות את זה על דעתך בכלל? שלא תרצי ילדים?! ישנה שטיפת מח אבסולוטית בעניין ממש…

    מקווה לטוב.אוף…

    אהבתי

  9. את צודקת באלף אחוז. אבל אל תתמרמרי כל כך… בגלל ילדון בן 16 שלא הוציא את האף עדיין לחיים,וגם לא יוציא אותם,אולי, לעולם,כל עוד יישאר בחברה הקטנה והסגורה שלו. אני לא מוצאת עצמי מוטרדת מאיזה חרד חשוך, שכל קשר ביני ובינו מקרי, ושלמרבה האבסורד,למרות היותר יהודיה כמותו,הוא שונא אותי בכלל בלי להכירני,ומניח שאני מופקרת ושטחית רק בגלל שאיני חיה כמותו.

    אני הלכתי לצבא,שירתתי שנתיים וחצי שירות קרבי עם בנים,ממנו נהניתי מאוד מאוד,  למדתי מדעי המחשב באוניברסיטה (מקצוע גברי לכל הדעות), ותמיד חייתי עפ"י האג’נדה של אחותי,שחינכה אותי למופת- להיות עצמאית ולנסות להרוויח "כמו גברים". אני מקווה עדיין,אמנם,שביום מן הימים זה ילך לי. אבל אני מאמינה ויודעת שזה הולך לנשים אחרות….

    ומנסיוני,צבא בונה חברה. הבנים שהיו איתנו ידעו שאנחנו בני אדם,גועליות אפילו. אהבתי את מה שזה שינה להם בתפיסה, שיש להם כ"כ הרבה "אחיות לנשק" שהולכות איתם במסעות ורצות איתם במד"סים…

    מה את מוטרדת מילד מפגר בן 16. את כל כך יותר חכמה ומנוסה ממנו…

    אהבתי

  10. אני יודעת שהחברה משתנה לאט מדי. שאנחנו לא צריכות להרויח פחות בשום פנים ואופן, וזה עדיין קורה. שנשים אשמות,הרבה פעמים, במצבן בגלל הכניעה שלהן למוסכמות, שהיא מקוממת ומרגיזה. אבל, תשני את החיים שלך,שיהיו כמו שאת רוצה. די לי,אני מקווה, בלשנות כמה משפחות סביבי…בתור התחלה.

    אהבתי

    1. איזה יופי שלשם שינוי את לגמרי מסכימה איתי, ורק בדבר אחד אני חייבת לתקן אותך, בכלל לא ידעתי שאגיע למומלצים אולי הייתי צריכה כבר לנחש שזה יקרה כי משום מה כל פעם שאני מתלוננת על גברים אני במומלצים

      מעניין למה?

      אהבתי

  11. הממממ…. את הרי מכירה את השקפת עולמי ולכן אומר שבלי מריבה "בריאה" פה ושם, לא נוכל להעריך את ה"שולם" הבא בעקבותיה…

    ובאשר להבדלים שבין גברים לנשים – ודאי שיש הבדלים. לא בנושאים התפקודיים, שכר שווה או בדרישות התנהלות "וכניעה" וחיי היום יום הרגילים אלא בתפקידים הרוחניים השונים וכמובן במיניות שאלמלא היה בה שוני, מין הסתם לא היה הבדל בין משיכה מינית לגברים או לנשים.

    אהבתי

    1. סחלב, לך הרי יש הבנה וקשרים בעניין הזה, תבקש שבגלגול הבא אני אצא גבר, יש לי הרגשה שרוחנית ונפשית זה מתאים לי יותר, וגם שיהיה לי כיף גדול יותר להעביר את החיים בצד הגברי, מצד שני צריך להתגלח כל יום…
      ולהרוג ג’וקים…
      טוב, חכה עם זה קצת, אני עוד צריכה לחשוב על הנושא  

      אהבתי

    1. אני מוכנה לנסות להציע אבל בתנאי שתבואי איתי כי לבד אין לי אומץ, לא סתם, בצחוק, אין מצב שהוא יסכים, הוא יגיד שזה רעיון נהדר אבל אין לו זמן ואולי עדיף שאני אלך לבד ואספר לו הכל כשאגיע הביתה?
      גם בסדנת הכנה ללידה הוא התנהג ככה ובאמת הוא בילה בחוץ עם עיתון ואני ילדתי בפנים בעזרת אימא שלי.
      למרבה הפלא כולם היו מרוצים מאוד מהסידור.

      אהבתי

      1. ההתנהגות שלו בסדנת הכנה ללידה ובלידה עצמה. אני חושבת שאני הייתי נעלבת נורא.
        יכולה להבין גברים שמעדיפים להמנע מהלידה, אבל גם בסדנא הוא לא היה שם בשבילך? זה כבר טו מאצ’. לפחות מאיפה שאני מסתכלת על זה.

        אהבתי

  12. אני מבין שאת כותבת את מה שאת כותבת מכאב ומתסכול. הדבר היחידי הקושר גברים לנשים זו האהבה. אין משהו אחר באמצע. כל החוקים והכללים והמוסכמות לא יעזרו.

    יכולתי לכתוב לך את השקפת העולם הנגדית כמובן. על כך שהנשים הנשארות בבית עושות את זה עם אלה שהן אוהבות (הילדים), ואילו הגברים מחרפים את נפשם במקומות עבודה עם אנשים שהם מתעבים, ועושים כסף בשביל מישהו אחר. מהכסף שהם מביאים , הם זוכים להנות רק מאחוז קטן מאוד ממנו, וגם בגירושים חייבים לשלם מזונות ענקיים בגלל כתובה שכתבו מאהבה, ולא משיקולים כספיים. (נכון שנראה כאילו כתבתי על זה, אבל לא באמת כתבתי… רק לתת טעימה מהצד השני). הילדים הולכים אוטומטית לאם. הם צריכים לבקש אישור מהגרושה בכל פעם שהם רוצים לצאת לחו"ל. הילדים שונאים אותם כי האמא שוטפת להם את המוח. כן… גם גברים יכולים להיות מתוסכלים מהקשרים שלהם, וגם הם חלמו על דברים טובים מאשר קיבלו.

    העניין הוא שקשר לא מחזיקים בחוקים על שוויון. קחי חוק פשוט: אסור לבגוד. בתיאוריה עונשים כבדים מוטלים על בוגדים/ות, בפרקטיקה, כמעט לא נעשה דבר. וזה מחזיר אותנו לדבר היחידי שכן מחזיק קשר. אהבה. תשאלי את עצמך אם יש לו כלפייך ולך כלפיו אהבה.

    אהבתי

    1. אהבה בנישואים דומה לנחל בארץ, יש תקופות שיש המון מים והכל יפה ופורח ויש תקופות של יובש ונדמה שהנחל כבר היסטוריה.
      יש מחזוריות ויש שנים טובות יותר ופחות, ואגב, הרבה נשים היו שמחות לשבת בבית ולתת לבעל לעבוד ולהרוויח, אבל לך תנסה לפרנס משפחה עם משכורת אחת.
      לא רק שלא משלמים משכורת על גידול ילדים אלא שגם זורקים את רוב העבודה על האימא, אני יודעת שיש גברים שכן עוזרים ומשתתפים אבל זה כיום, בדור הנכחד שלי זה עניין די נדיר
      ואגב, שדיברנו על גירושים כשהם היו קטנים תמיד בעלי נסוג בסופו של דבר ואמר (בצחוק אבל בכל זאת…) שקודם חייבים לגמור לשלם משכנתא ושאין מצב שהוא נשאר עם הילדים לבד, אני לעומת זאת אמרתי שאני מסכימה להשאיר לו את הבית בתנאי שהוא נשאר עם הילדים.
      בסוף לא התגרשנו כמובן ופה ושם יש גם אהבה, באה והולכת ושוב חוזרת.

      אהבתי

      1. לי דווקא אין כל בעיה לשבת בבית ולטפל בילדים בזמן שהאישה הולכת לעבוד. למען האמת אני מעדיף שרוב העבודה שאני משקיע תהיה בשבילי ולא בשביל בוס שיפטר אותי במוקדם או במאוחר ויגרוף לעצמו את רוב הרווחים מהעבודה שלי. ואם האישה יכולה להרוויח יותר ממני מהמומחיות שלה זה משרת את שנינו.

        הבעיה היא שבניגוד למדינות אחרות בעולם, בישראל לא מכירים בנישואין כשותפות אלא כקנייה של האישה. אפשר לחיות בשותפות, אבל כשזה מגיע לגירושין, יגידו שזו לא הייתה שותפות, והמחוייבויות של הגבר (כולל הכספיות) הן גדולות יותר. זו הסיבה שאם אני אשאר בבית ואטפל בילדים, בזמן שהאישה תתקדם בחיים, אני רק אפסיד, ועוד בסוף אצטרך לשלם לה מזונות (למרבה האירוניה). אז אני מעדיף לשחק את התפקידים המסורתיים 🙂

        אהבתי

      2. נראה כמה זמן תחזיק מעמד לשבת עם הילדים . עד היום אחרי שעבדתי כמו חמור בסביבות ה-100 שעות בשבוע בעבודה שהיא הפירוש למונח "פרך", אני טוענת שזה עדיף מלשבת עם ילדים.

        אהבתי

      3. מה זה הברוגז הסלקטיבי שלך? שלא לדבר על הפמיניזם השוביניסטי. תחליטי אם את רוצה לדבר או לא.

        ועכשיו לענייננו. לא אמרתי שעבודה עם ילדים היא קלה, ואפילו לא אמרתי שהיא קשה פחות מאשר לעבוד. אמרתי שאני מוכן לעשות אותה במידה שאני חי בזוגיות. אז הוספתי, שהחוק בישראל לא מכיר בתרומה הזו של גבר למשק הבית. לדוגמה: עקרת בית לא משלמת ביטוח לאומי, גבר כן , הרבנות מכירה בגידול ילדים על ידי אישה כתרומה למשק הבית, לא כך על ידי הגבר. זו הסיבה שכל עוד אני חי בישראל, למרות המוכנות העקרונית שלי לעשות זאת, אני לא אעשה את זה כשאני חי כאן. יכול להיות שבמקומות אחרים שכן יכירו בתרומה הזו על ידי הגבר כלגיטימית, אני אסכים לעשות את זה.

        כנראה שאת בנויה אחרת ממני.

        אהבתי

      4. ברוגז סלקטיבי? פמיניזם שוביניסטי? וואלה לא יודעת על מה אתה מדבר.

        האמת שלא היה לי מושג שקיימים חוקים כאלו במדינת ישראל.
        אידיוטי.

        אהבתי

      5. פמיניזם שוביניסטי: להלן ההסבר. את הגבת את התגובה הזו, וממנה השתמע שאם את לא הצלחת  או לא רצית לעמוד במשימה הספציפית הזו, אז אני לא אוכל.

         למה את חושבת שאני אגיע לנקודת השבירה שלך אם אטפל בילדים? כי אני גבר? זה לא פמיניזם שוביניסטי קצת? (למרות האוקסימורון)?

        אני פשוט לא רוצה להקדיש שנים מחיי לילדים, לקחת אותם לגן, לטפל באוכל שלהם, בחיסונים שלהם… בעצם בהכל. ואם יום אחד הנישואים יתפרקו (הממוצע הוא אגב 10 שנים), יבוא אלי השופט ויגיד לי: "אז מה אם אתה גידלת אותם ואתה כמו האימא שלהם. והאמא שלהם בקושי ראתה אותם שעתיים ביום כשחזרה מהעבודה. יש בארץ חוק שהילדים עוברים אוטומטית לאמא, אלא אם כן תוכיח שהיא לא שפויה או מתעללת, אז שלום להתראות… אה.. ובדרך אל תשכח גם לשלם מזונות בגובה החיים שאליהם הורגלה המשפחה. אז מה אם יצאת ממעגל העבודה כמה שנים, ואין סיכוי שאף אחד לא יקח אותך. ואם לא תיתן נעקל לך את המשכורת/הבטחת ההכנסה/נכסים של הורים"… כי ככה זה בישראל. חוק זה חוק.

        אהבתי

      6. וול, כל אחד שומע ומבין את מה שמתאים לו. א’-מי אמר שלא הצלחתי או לא רציתי? אומנם לא רציתי אבל עשיתי והצלחתי שחבל על הזמן. תביא לי גדוד ואני אצליח לגדל אותו בצורה הטובה ביותר.
        ב’- לא אמרתי שתגיע לנקודת השבירה שלך כי אתה גבר, וגם לא הזכרתי את המילה הזו "גבר", אתה אמרת זאת משמע זה מה שאתה מניח שיקרה, שבגלל שאתה גבר- לא תצליח.

        אני עדיין לא מבינה למה שאצל זוג גרוש, אחד ההורים לא צריך לשלם דמי מזונות. חוץ מזה שאתה עושה את זה לא כי זה החוק אלא כי יש לך חובה מוסרית כלפי הילדים שלך.

        הסיבה שאמהות מקבלות משמרת מלאה על הילדים היא כי מבחינה פסיכולוגית מוכחת, לנשים יש דבר שנקרא אינסטינקט אימהי שלגברים אין.

        אהבתי

      7. 1) עם כל הכבוד, אבל מהתגובה שלך ברור בוודאות שלא רצית. עובדה שאמרת שאת מעדיפה משהו אחר.
        2) כל מה שאת באמת יודעת עלי הוא שאני לא שייך למין שלך. איך על סמך זה את מבססת את טענתך שגורלי יהיה דומה או גרוע משלך.

        חוק יהודי. זה למה, וזו הסיבה שבמדינות אחרות אין חוק כזה. על פי החוק היהודי הגבר קונה את האישה. לא מתגרשים אלא הוא מגרש אותה, וככזה היא המסכנה והוא צריך לפצות אותה על הנזק שנגרם לה. זו הסיבה שיש עגונות, כי אי אפשר להתגרש, הגבר חייב לגרש באופן אקטיבי.

        האינסטינקט האימהי יכול להיות טענה טובה בבית משפט, אני רק טוען שזו לא יכולה להיות טענה מכריעה ואוטומטית. יכול להיות צירוף של נסיבות שיכול לומר את ההיפך גם. צריך לטעון את הטענות בפני שופט ושהוא ישקול ויחליט, ולא שיהיה חוק אוטומטי.

        אהבתי

      8. 1. איך זה ברור שלא רציתי לגדל ילדים אם הדבר היחיד שכתבתי הוא שלשבת עם ילדים זה קשה יותר מלעבוד בעבודת פרך? זה שאמרתי שאני מעדיפה לעבוד במקום לשבת עם ילדים כל היום, לא אומר שאני לא רוצה לשבת עם ילדים. ההפך, אני מתכוונת לשבת עם 4-6 בעתיד ולעבוד בו זמנית, שניהם מהרצון שלי.

        2. א’- הדבר הנוסף שאני יודעת הוא שגם אין לך ילדים משלך ולא גידלת ילדים מעולם, מה שמסביר את התגובה שלך.
        ב’- גורלי הוא ההפך מלהיות גרוע ומאחלת לכולם גורל דומה.

        ברור. יש אמהות שצריכות לקבל עונש מוות לדעתי.

        אהבתי

      9. התגובה שלי נובעת מכך שאני מרגיש שהתפתחתי ככל שאני רוצה להתפתח. רכשתי תואר, עניתי על השאלות שהיו לי מאז שהייתי כילד. אני לא מרגיש כבול או עצור.  הבנתי שילדים זה הדבר היחידי בעל משמעות. לא מאזני שכר, לא קורות חיים ולא דרגות בקריירה. לא אומר שזה קל, ואני יודע שזה מקביל לשני עבודות רגילות, אבל אני מוכן לעשות את זה אם בת הזוג שלי תחליף אותי בהבאת המשכורת.

        ובגלל שאני מבין כמה זה  קשה, וצורך זמן ומשאבים, אני לא רוצה ששופט ינפנף בזה כלאחר יד, וישקול את ההשקעה הזו אל מול האינסטינקט האימהי, ולא יניח אוטומטית שאם שעובדת בשעות משוגעות גם אם היא שפויה לחלוטין, היא פתרון עדיף לילד מאב שבילה איתו את כל שנותיו. וזו הסיבה שלמרות שאני חושב כך, אני לא אבצע את התפקיד הזה בישראל. אלא אם כן ישתנו החוקים.

        לצערי נודפת מהדברים שלך נימה של ציניות, וחבל…

        בכל אופן, שיהיה לך בהצלחה בדרך בה בחרת

        אהבתי

      10. אגב… אפרופו מה שאמרת. לגדל 4-6 ילדים משלך בדמיון , זה לא כמו לעשות את זה במציאות יום יום:) עם כל האינסטינקט האימהי שבדבר

        אהבתי

      11. הייתי על תקן אמא עם מספר ילדים החל משנות עשרה המוקדמות שלי, משהו שבזמנו שנאתי את החיים בגללו אבל בשנים האחרונות אני מודה על כך כי אני יודעת שזכיתי בניסיון של שנים שהכין אותי לעתיד עם ילדים משלי.

        אהבתי

      12. אני חושבת שברגע שמשהו כזה יקרה וחס וחלילה אתה ואשתך תתגרשו כשהנתון הוא שהיא עובדת ואתה בבית עם הילדים, השופט יפעל על פי המצב הנתון והעובדות הקיימות ולא יפסוק לטובת הגרושה. למרת שמערכת המשפט בישראל זה הדבר ההכי פגום שבו נתקלתי אי פעם.

        תודה בהצלחה גם לך.

        אהבתי

      13. שופט חייב לקיים את החוק, לא לשכתב אותו,  והחוק קובע שהמעבר הוא אוטומטי לחזקת האם בטווח גילאים מסויים. אין הרבה מרחב לתמרון, וגם אם היה (לפעמים בית המשפט הוא מאוד יצירתי) הוא לא יפעיל את היצירתיות הזו אלא אם כן האם מהווה סכנה של ממש לילד.

        אני מבין את זה. לכן, בדיוק כמו שלמרות האהבה, את חושבת על הסכמי טרום-נישואין, כלומר על נקודת הסיום, ורוצה סוג של הכנה ליום הגשום הזה, גם אני לא אבצע את ההשקעה/הקרבה הזו, אלא אם כן האם באמת תהווה סכנת חיים.

        כמובן שעד לשעת המבחן הדיון הזה הוא היפוטתי בלבד, אבל רציתי רק להראות איך בחוקים חשוכים, יוצרים במדינה הזו מציאות לא טבעית.

         למרות הלעג, וחוסר המקובלות של הדבר הזה, אני דווקא הייתי מוכן לבצע את ההקרבה הזו ולהישאר עם הילדים שלי (בהנחה שהנישואים לא יתפרקו או שבמידה והם יתפרקו ההקרבה תוכר ותפוצה בהתאם). לכן לדעתי החוקים האלה צריכים להתחלף.

        זו הייתה כל הטענה שלי.

        בבקשה 🙂

        אהבתי

  13. כל הכבוד על האומץ להגיד את מה שכל כך הרבה נשים חושבות או מרגישות ומתביישות בעצם המחשבה.
    צודקת לגמרי.
    ואת יודעת- את גם יכולה לפתוח דף חדש. אולי כדאי לך לנסות את האושר במקום אחר? למה לוותר על עצמך?

    אהבתי

    1. קל להגיד לכי אם רע לך, אבל מי יטפל בו אם אני אלך? ואיך אני אסתדר לבד, בלעדיו?

      גם כשאנחנו נורא כועסים וזועמים בעיקר הוא בסוף אנחנו נרגעים רואים שאנחנו תלויים זה בזה ולא יכולים לבד ומתפייסים.
      ובכל זאת, אם עושים חשבון קר רואים שגברים יוצאים מורווחים מהנישואים למרות שהם מקטרים עליהם הרבה יותר.
      למה, תעלומה שאין לה פתרון.

      אהבתי

  14. אני כלכך מסכימה איתך, את צודקת לחלוטין ואני חושבת שזה מה ש"איים" על רוב הגברים שאיתם יצאתי. הם מחפשים להיות גברים ולשלוט באשה שלהם במידה מסויימת, מחפשים להיות ה"גבר" בבית ויאללה את כל חיי הקצרים חייתי בתור בוס לעצמי, מצליחה בזכות עצמי, מגשימה את החלומות של עצמי אז למה מישהו חושב שאני אתן לאיזה פושטק שרוצה להרגיש גבר, להרגיש שהוא מעליי ואני תלוייה בו במידה כלשהי?

    הנושא הזה עולה לא פעם עם בן זוגי שהוא בעלי לעתיד. כל פעם אני שומעת "אני אבנה לנו ארמון ואעניק לך את המטבח המאובזר ביותר שיכול להיות (אני אוהבת לבשל)" ואני חושבת לעצמי ש"אני אעניק?" למה מי אתה בכלל להעניק לי משהו, אני יכולה להעניק על עצמי. אני יודעת שזה נשמע מטומטם אבל משם זה מתחיל:אני, אתן לך, אעניק לך, אעשה לך ובלה בלה..

    אהבתי

    1. ממליצה לך מאוד לדבר על העניין לפני החתונה, אם כי מצד שני אנשים משתנים ונעשים דומים להורים שלהם אחרי כמה שנים, תסתכלי איך היחסים במשפחה שלו, איך הוריו מתנהגים זה אל זה, כדאי לחשוב לטווח רחוק.
      אם הייתי יודעת שבעלי יעשה דומה כל כך לאבא שלו ז"ל בחיים לא הייתי מתחתנת איתו, מצד שני אולי אם הוא היה יודע שאני אהפוך לאימא שלי אחרי שלושים שנות נישואים…
      בכל מקרה כדאי לדבר ולברר דברים לפני שזה מאוחר מידי.

      אהבתי

      1. תראי, זה בידיוק העיניין שאנחנו לעולם לא יכולים לדעת למה ומי אנשים יהפכו בעתיד. האיש שהתחתן עם סבתא שלי ואיתה הביא את אמא שלי לעולם, "שכח" לספר לנו שהוא עשה לאמא שלי אח קטן למחצה טרם גסס ומת. מי יכל להעלות דבר כזה על דעתו?

        מצד אחד אני מסתכלת על האחיות של בן זוגי וחוץ מאחת שהטיפשות שלה היא באמת תעלומה ביקום הזה, שתי האחרות שלו הן מאוד משכילות ועצמאיות ולכן כששאלתי את אמא שלו למה מבין שבעת אחיה היא היחידה שלא הלכה ללמוד באוניברסיטה היא אמרה לי שבעלה לא נתן לה כי הוא רצה שהיא תשאר בבית. חשבתי לתומי שטוב, זה היה לפני שלושים שנה, דברים נראו אחרת אז.
        ואז שאלתי את בן זוגי איך זה שההורים שלו כאלו בסדר עם זה שהוא מתחתן איתי ואני מדת אחרת (יהודיה) כי אפילו ההורים המודרניים שלי היו נגד בהתחלה. הוא ענה לי שזה בגלל שהוא ה"גבר". הופ, עצרתי לרגע ושאלתי אותו מה היה קורה אם האחיות שלו היו מתחתנות עם מישהו מדת אחרת?! הוא אמר שזה לעולם לא היו קורה כי הן בחורות ואין להן את הפריבילגיה הזו של לבחור. הייתי המומה, באמת? זה בסדר שהוא מתחתן איתי כי הוא גבר אבל לאחיות שלו אסור כי הן נשים?!

        אהבתי

      2. ואנחנו מדברים על זה המון, הוא יודע שאני האדם האחרון שעליו הוא יכול לעשות פוזות של "גבר" כי ברגע הראשון שהוא יעיז, הוא לא יראה את הפרצוף שלי יותר ובין היתר את הילדים העתידים לבוא.

        אהבתי

      3. קל לך לדבר עכשיו כשאת עצמאית ואין לך ילדים, הכל נראה אחרת אחרי שאת הופכת לאם.
        נראה לי שאם תתחתנו את מפצחי בחיים שיהיו רצופים מאבקים ומשברים.
        קטונתי מלייעץ לך אבל אם כל כך חשוב לך להיות אישה עצמאית ופמיניסטית אולי הבחור המקסים הזה לא כל כך מתאים לך?
        בכל מקרה הייתי מייעצת לך לחתום הסכם קדם נישואים.

        אהבתי

      4. את צודקת שדברים משתנים אחרי שמתחתנים ומביאים ילדים לעולם. כרגע ומאז ומתמיד הוא היה האדם המתאים ביותר לחיות איתו עד סוף חיי אבל מי יודע, אולי בעתיד הדברים יתהפכו אבל אני חושבת שאסור לחיות את החיים בפחד ומחשבות של מה יהיה אם בעתיד יקרה X או Y. לצערי, אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת מה הולך לקרות.

        אני חושבת שהסכם קדם נישואים הוא הדבר החכם ביותר שאפשר לעשות והעליתי את הרעיון הזה לא פעם. חשוב לי שהילדים שלי יתחנכו בבתי ספר יהודיים ובמקרה שבו נתגרש, הרכוש יחולק על פי ההכנסות של כל אחד מאיתנו (המשכורות שלנו יהיו גם ככה פחות או יותר אותו הדבר). סתם גם בשביל להוכיח לכל אדם שאי פעם יהיה לו ספק ויחשוב שאני צריכה את בעלי בשביל הכסף שלו.

        אהבתי

  15. א. "רק מימון" נשמע ממש פטאתי ומזלזל, יש גברים שעובדים בעבודות מסכנות חיים (בדיוק כמו נשים) וכל עבודה מכבדת את בעליה, גם אם זה חינוך ילדים, ולא זכותך לשפוט מה קשה יותר.

    ב. אין לך מה לבכות על זה שדרך גוף האישה יוצאים התינוקות לאוויר העולם או שגוף האישה מתבלה מהר יותר מבחינה מינית, זו ביולוגיה גרידא.
    אותו דבר, אנו הגברים יכולים להגיד שבתקופות היפות ביותר שלנו, גיל העשרה ותחילת גיל העשרים, רוב הנשים הפווטנציאליות בילו עם השכבות הבוגרות מאיתנו. אתן מתחילות מוקדם ומסיימות מוקדם.

    פיקולו

    אהבתי

    1. עזוב סיכון חיים, בוא לא נהיה דרמטיים אבל אישה בת שלושים פלוס שכבר ילדה נגיד פעמיים שלוש ועובדת גם מחוץ לבית וגם בבית עם הילדים מרוויחה פחות מבעלה שעובד פחות שעות מפני שהיא לא מקבלת גרוש על עבודתה עם הילדים. נכון, הם הילדים שלה ואף אחד (חוץ מהחינוך שהיא קיבלה והכיוון אלי וכיוונו אותה מאז ילדותה) לא אילץ אותה ללדת אבל עובדה שהרוב כן יולדות וזה די מזיק לגוף שלהן ולגזרה שלהן, אתה לא רוצה לדעת מה המצב של שלפוחית השתן של אישה אחרי לידה ועוד לא דיברנו על צניחת שדיים וטחורים וורידים ברגליים…
      עזוב, לא נזיק לנפשך הרכה, נשים עושות את זה חינם אין כסף ומרגישות בנות מזל אם זכו בבעל שעוזר להן לגדל את הילדים שלו.
      ואל תהיה עצוב בגלל הבנות שמעדיפות בחורים מבוגרים יותר, יש לפניך עוד שנים טובות רבות וארוכות, עד מאה ועשרים

      אהבתי

  16. אני מבינה על מה את מדברת, אבל לא יכולה שלא לתהות אם זה לא האישה שמחליטה איך החיים שלה יראו. הרי את זו שמאפשרת לבעלך להתייחס אלייך באופן לא שיוויוני, לא ליטול חלק שווה בממטלות הבית, וגם אם רוב הגברים הם כאלה עדיין את בוחרת עם מי את מוכנה להיות ועם מי לא. כך שאני לא מבינה כל כך למה זה מוסד הנישואים שמיטיב יותר עם הגברים ולא הגבר הספציפי שאיתו את בוחרת לחיות? למעלה הרי רואים דוגמאות לנישואים שיוויוניים.
    אבל מרענן לגמרי לקרוא פוסט של אישה בוגרת לשם שינוי בישראבלוג…

    אהבתי

    1. לכאורה את צודקת אבל כמו שעלמות החן הדקיקות שעומדות מתחת לחופה נרגשות וסמוקות הופכות אחרי מספר שנים לגודזילות רגזניות גם עלמי החן המאוהבים שמבטיחים לך את השמים והכוכבים אם רק תרצי מוציאים לך את הנשמה כמה שנים אחר כך אם את רק מבקשת שיורידו את הפח או יתנו לך חופש מהילדים לכמה שעות.
      קשה מאוד לנבא את העתיד במיוחד לפני שהוא התרחש, (אחר כך זה נעשה קצת יותר קל)

      אהבתי

      1. זה נשמע לי מאד פסימי

        אני כן מאמינה שאפשר בגדול להעריך את ההתנהגות של הבנזוג אחרי נישואים. אם לבן אדם יש אופי נוח והוא לא אוהב לריב, או אדם באופן כללי בן אדם שמח לא הגיוני שאחרי החתונה פתאום ישתנה באופן קיצוני. אני מיד על ההתחלה למשל שמתי לב שחבר שלי לשעבר לא אהב לבשל וכל הזמן ציפה שאני אבשל ואנקה בשבילו, זה היה לי מאד ברור. לעומת זאת החבר הנוכחי שלי מאד קשוב לפערים ביננו וכל הזמן חשוב לו שיהיה ביננו שיוויון פחות או יותר. הוא בן אדם דתי (נוצרי) והתייחסות טובה לאנשים אחרים היא בנפשו. נכון שאי אפשר לנבא את העתיד, אבל בכל זאת אפשר במידה מסוימת להעריך מה יהיה.

        אהבתי

  17. טוב ברור שהם המציאו אותו.
    בטח לפני אלפי שנים היו מאבקים פנים שבטיים,
    והפתרון הנוח כדי למנוע אותם היה שראש הכפר "נותן" את הבחורה
    לפי ראות עיניו. בטח אחרי שבדק בעצמו את "הסחורה".

    ובכל מקרה, דודות בנות חמישים פלוס זה סקסי לאללה.
    עניין של טעם כמובן 🙂

    …את מתחרטת שהתחתנת?

    אהבתי

  18. אף פעם אנו לא יודעות מה יהיה בעתיד כאשר נישאים ,
     ומשברי החיים מביאים אותנו לדרכים שקשה לעתים ללכת בהן.
     אנשים משתנים …..
    בעיות כלכליות בעיקר מעיבות על החיים .
    גם אם יש בעל שמשתתף בניהול הבית ( קניות, נקיון),   זאת לא ערובה לחיי נישואין מוצלחים.
    נראה לי שכיום יותר בעלים משתתפים בגידול הילדים ( לא כולם- ראה התוכנית של " סופר נני"-מיכל דליות)

    אני מאוד מסכימה איתך שלא קל לפרק את "החבילה",
     וממשיכים לחיות ביחד עם כל הקשיים, הכאב והתסכולים.

    אהבתי

  19. להתנהגות שתיארת קוראים "אלימות מילולית". ליפות את זה ולומר שלכל זוג יש מריבות, זו עוד דרך "למרוח" את הדברים, כדי שאפשר יהיה להמשיך לחיות.
    להעליב בת זוג ולהשפיל אותה, עד כדי כך שתצטרך "לטחון" את המריבה עוד ימים רבים אח"כ, זו לא סתם מריבה חולפת. זו "אלימות מילולית". כדאי לקרוא למצב בשמו האמיתי ולא לטייח.
    אני עצמי יצאתי מנישואים רעים מאד כאלה, בדיוק כפי שאת מתארת. רק שנים אח"כ ידעתי לקרוא לזה בשם. וחבל. אם הייתי יודעת קודם, אני משוכנעת שהייתי יוצאת משם הרבה קודם וחוסכת לבנותיי הרבה עגמת נפש.

    את מאד צודקת שהחיים קשים מאד גם אח"כ. לא פיקניק להיות שם בחוץ לבד, בפרט שאותו אלים צילולית לא משלם מזונות.
    אבל השקט…השלווה…עליה אני מוכנה לשלם, ומשלמת בגדול.

    אהבתי

    1. כנראה שזה עדיין לא רע מספיק אבל אני מודה שלפעמים יש לי הרהורים מתוקים על בריחה, אני אהיה ענייה יותר ואתקשה להסתדר אבל לפחות יהיה לי שקט ושלווה.
      בינתיים אני רק חושבת על זה… ספק אם זה באמת יתגשם.

      אהבתי

  20. פוסט נהדר. אני עדיין צעירה ולא הגעתי לרוב התובנות שאת הגעת אליהן, אבל אני כן יכולה להזדהות עם המון דברים.
    נשים נכנעות להמון מוסכמות חברתיות בחיים והרבה דברים בחיים באים לפני רצון האישה, בניגוד לגברים, שמצפים מהם להרבה פחות.
    כיום, אישה נדרשת לעמוד מול מודל היופי הלא אפשרי, כל הנושא של הקוסמטיקה, דיאטות, טיפוח, טרנדים וכו’, הכל מסמל כניעה.
    לאישה אסור להקשיב לרצונות הגוף שלה, אם זה אוכל, סקס, חופשיות.
    נשים תמיד צריכות להישאר קטנות, עדינות וכנועות.

    אהבתי

    1. המשך…

      אני כמובן מדברת בהכללה, אבל נשים מעולם לא יתנהגו כמו גברים באופן שיוויוני מוחלט. בנוסף לזה, אישה נדרשת לעבוד בעבודה מכובדת, לרכוש השכלה (שכל אלה טובים ונהדרים, כן? אין ספק שהקידמה הובילה ליותר זכויות), להיות אם נהדרת ועדיין לוותר על הקריירה מבחינה מסויימת, לוותר על גחמותיה בשביל הילדים. בקיצור כל החיים האלה הם וויתור אחד גדול בשביל למלא רצונות של אחרים: הורים, גברים, ילדים והחברה.
      ככה אני רואה את זה.. ואישה שבוחרת "להתמרד" מבחינה כזאת או אחרת שקולה לחיי בדידות וגידופים.
      החיים נורא צבועים כלפי נשים. ממש מה שכתבת, גבר גרוש בן 50 נחשב למציאה והאישה כבר עם רגל בקבר, היה לי כ"כ עצוב לקרוא את זה.

      אהבתי

  21. זוגיות זה לא דבר קל בכלל. היא דורשת תחזוק כל הזמן…
    זה הרבה עבודה
    בכל מקרה, אני אישית לא  רואה עצמי כקורבן ולא מחכה שאף אחד יתן לי או יעשה לי.
    ובענייני כבוד הדדי אני מקפידה מאד. גם על כבודו ובמיוחד על כבודי.
     

    אהבתי

    1. כן, זוגיות זו המון עבודה, משום מה רובה נופלת על נשים שממונות על תיק הרגשות במשפחה.
      ככה זה וכבר עייפתי מלהילחם בעניין, גם את עניין הכבוד כלפי במשפחה הזחתי קצת, תוצאות חינוך גרוע שקיבלתי בנעורי.
      אני שמחה להגיד שהבת שלי שונה ממני בתחום הזה ואני בטוחה שאצלה זה יהיה אחרת.

      אהבתי

  22. אני מאוד אוהבת את הכנות והישירות שלך. אני רוצה להגיב בשני מישורים. אחד לגבי  המודל לזוגיות – את הצגת מודל אחד, ואני מכירה מודל אחר. והשני, אישי, לגבי הקשר שלך עם בעלך.

    כמו שאת יודעת יש לנו שלושה ילדים שילדתי במהלך הדוקטורט ושני הפוסט-דוקטורט שעשיתי. הילדים לא מנעו ממני לפתח את הקריירה שלי. אני מרוויחה יותר מהקוליגות הגברים שלי, באותו תפקיד. בבית ממיע לא "עוזר לי", הוא שותף מלא. אחרת מה שכתבתי כאן לא היה מתקיים. הוא גם החבר הכי טוב שלי, וזה שעזר לי להיות אדם יותר טוב. אני הכעסנית בבית, אבל אני עובדת על מאוד חזק כדי שזה לא יפגע בו ובילדים. בבית של אמא ואבא שלי אבא היה הכעסן אבל היה שוויון ואמא שלי היתה דומיננטית מאוד בדרכה. אני חושבת שזה השפיע על התפיסה והציפיות שלי יותר מכל סיפרות פמיניסטית שקראתי. 

    אהבתי

    1. אני חושבת שאמא דומיננטית ואקטיבית זה מודל לחיקוי, אולי הכי חשוב שיש. אמא תמיד אמרה לי להיות עצמאית ולדאוג לעצמי ולא לסמוך על אף אחד. הם כל כך הדגישו שהלימודים יותר חשובים מהכל, שעד עכשיו אני ממשיכה ללמוד… 🙂

      עכשיו במישור השני.
      אני קוראת אותך כבר כמה זמן וקוראת את התגובות שלך אצל אלת יער ירוקה, ואני מרגישה שאת מוותרת מראש עם הגי’נג’י. את לא מאושרת איתו אבל את מראש עושה את החשבון שאת מעדיפה את הרע איתו מאשר הרע בלעדיו ולכן את מוותרת לו, על חשבון האושר שלך וההערכה העצמית אפילו. מה עם לקבוע גבולות שלך? את לא יכולה לשנות אותו, אבל את יכולה לשנות את עצמך ולהביא את עצמך ואת הרצונות שלך לקשר. להיות  אמיצה ולהגיד מה חשוב לך ומה את לא מוכנה לקבל ולעמוד מאחורי זה למרות שזה לא יהיה קל. החלק שלך תמיד בידיים שלך ויש לך המון כוח בתוך הקשר, למרות שאת מרגישה שאין לך. זאת הבעיה בעצם, את מרגישה שאין לך כח ואין לך השפעה כשלמעשה יש לך את שניהם, את פשוט בוחרת שלא להשתמש בהם. 

      אהבתי

      1. אני מנסה, משתדלת לא לוותר, לעמוד על שלי ולפעמים גם מצליחה אבל זה מתיש מאוד.
        הוא השתנה מאוד בשנים האחרונות, בעיקר מאז שאביו נפטר, וזה לא שהוא איזה מפלצת אבל עם הגיל הוא נעשה קשה יותר, פחות סבלני ונוח והרבה פעמים אני מרגישה שאני לבד בנישואים ואין עם מי לדבר.
        קל להגיד, תעזבי אותו, אבל יש לנו המון עבר משותף, המון היסטוריה, הוא לא מודה בזה אבל גם הוא צריך אותי, אני לא יודעת מה לעשות אבל לעזוב זו פשוט לא אופציה מבחינתי.

        אהבתי

      2. בשום מקום לא אמרתי תעזבי אותו, אבל אני לא חושבת שעכשיו מאוחר מדי לשנות דברים בינכם. כל עוד אתם חיים, זה אפשרי. הדבר היחיד שיכול להשתנות, ואם הוא ישתנה זה ישנה את הכל – זה את עצמך. את יכולה להעביר קווים אדומים בצורה חד משמעית ולא לסגת מהם, גם אם הוא ישתולל. מי שלא נסוג, זה זה שבסופו של דבר קובע את הסטטוס קוו. לפי מה שאת מספרת למרות שהוא היה זה ששבר את הכלים את זאת שהיתה אחראית להתפייסות. זה מתכון ברור לזה שהסטטוס קוו תמיד יהיה בידייים שלו. הוא יכול להתפרע, ואת משלמת את המחיר, אז למה שישתנה? נוח לו להמשיך ולא לשלוט בהתנהגות שלו ולפגוע בך. אני מבינה שאת לא לגמרי רואה את זה – אבל את מאפשרת לו להמשיך בזה שאת לא מחליטה להפסיק לקבל את ההתנהגות הזאת וממשיכה להיות זאת שמפשרת. מה היה קורה אם לא היית מובילה להתפייסות? אני יודעת שזה היה לך מאוד קשה, אבל יכול להיות שאת מגלה משהו עליכם.

        אהבתי

    2. זה קצת מטופש להגיד לך תודה על תגובה שכתבת לא לי אבל תודה על התגובה שלך. איך הרגשת כשלמדת ובו זמנית הבאת ילדים לעולם?

      וחוץ מזה, כל הכבוד לך.

      אהבתי

      1. בבקשה.

        בדוקטורט זה לא היה קשה במיוחד, כי הלך לי די בקלות. כאן זאת היתה קריעה (אני בפוסט-דוק בארה"ב, ועברתי בפוסט מפיסיקה לביולוגיה בלי שום הכנה מראש, וזה מקום מאוד מאוד תחרותי.). אני לא אגיד לך שזה קל, כי זה לא. אבל אני חושבת שבסופו של דבר אני מאוד שמחה בבחירות שלי ומוכנה לעמוד במחיר שהן גובות. ונראה לי שגם הילדים שלי מבסוטים. 🙂

        אהבתי

  23. זה באמת די ממרמר.

    אני מניחה שגם אמא שלי שייכת לנשים שרוצו להתחתן ולשרת את הבעל כרצונו או פשוט מאמינה שאין דרך אחרת.
    אני רק שומעת פה "כשתתחתני, הבעל שלך יחנך אותך" "איזה גבר ירצה להשאר איתך אם את לא יודעת לעשות ככה או ככה". כל הגישה נורא מציקה לי, הבעל שלי לא יחנך אותי ולא יהיה ה"בעלים" שלי אלא בן זוגי.
    למען האמת, גם מקשריה של אמי עם גברים לא יצא לי לראות יותר מדי טוב, מה שממש מוריד כל חשק להנשא אי פעם.

    אהבתי

    1. אני חושבת שאפשר לחיות חיים מלאים ומספקים גם בלי להתחתן, וגם כשמתחתנים כדאי לפתוח טוב את העיניים ולראות לתוך מה את נכנסת.
      חלק גדול מאוד מהגברים בעולם גדלים לתוך השקפת העולם שגורסת שעצם היותם גברים מקנה להם זכות לרדות בנשים ולקבל מהן שירותים וכבוד ולהיות מרוצות רק מהעובדה שהן נשואות לגבר בלי לשים לב כמה זה עולה להן.
      אנשים מחקים בדרך כלל את מה שראו בבית או אם לא היה להם שם טוב מנסים לעשות הכל הפוך, כך או כך כדאי לשים לב להתנהגות של גבר עם אימו ואחיותיו ואיך אבא שלו מתנהג בבית, זה מאלף מאוד.

      אהבתי

  24. אולי זה המתכון הגרוע? כמו אצלי – רומני ופולניה..
    כל כך מבינה על מה את מדברת עד שנשמע שכתבתי אני חלק מהדברים, ולי יש דוגמא של הורים מקסימים ואוהבים שאפשר רק לקנא בהם ולא חינכו אותי שאני "שייכת" לגבר, אבא שלי עוד שאל אותי בשיחהלפני שהתחתנתי אם אני בטוחה בעצמי והזהיר אותי בפני כמה דברים…לא עזר לו כמובן.
    יש לי שתי חברות שעשו את הצעד והן חיות לבד עכשיו.
    כל אחת מהן במצב שונה אבל בגדול שתיהן מאוד מאושרות- מה שמן הסתם מעורר סימני שאלה רבים.
    הכי התחברתי לתאור שלך על חיי הנישואים כנחלי הארץ.

    אהבתי

    1. כן, גם אצלי זה ככה, רומני ופולניה
      וגם אני מיהרתי לנישואים בלי לחשוב קודם.
      אני לא אומרת שאני חיה בגיהינום ושהוא איזה מפלצת מתעללת אבל הרבה פעמים רע לי וקשה ועצוב לי וחבל כי זה לא צריך להיות ככה אבל הוא כזה ואני כזאת ואין מה לעשות כנראה

      אהבתי

      1. אני ממש לא מיהרתי להתחתן, היינו יותר מ6 שנים יחד לפני, היו לי המון התלבטויות ואז היתה הדילמה של אם לא מתחתנים אז צריך לחתוך – ולא התאים לי לחתוך, זה נשמע לי נורא באותו זמן. את יודעת שהיום מסתכלים על הכל אחרת.
        הכי רע לי- כשאני רואה זוג רוקד ונהנה, ואני כל כך אוהבת לרקוד, ופעם גם הוא אהב – זה פשוט נעלם. אין הסבר.

        אהבתי

  25. מי כתב את זה?  יש "מצוות שופינג"??? הקעניון הוא מקום קדושה??? אני יודעת שיש הלכות בכל תחומי החיים, על כל צעד ושעל שאדם עושה. אבל זה? חשוד בעיני כמשהו שמישהו חמד לצון.

    אהבתי

      1. אני באמת לא מכירה כי גדלתי בבית חילוני למהדרין אבל הבחורה ששלחה לי את זה באה מבית דתי אם כי היא כבר חילונית לגמרי.

        אהבתי

  26. היי אני כגבר נשויי בדיוק כמוך ובן גילך מסכים איתך בכול מילה  ובכלל בהכול  פעם חשבתי שהועלם ישתנה והתרבות תהיה השלטת אך לצערי זה הולך ומחמיר למרות שלעיין ניראה שיש שינויי אז ממש לא אלא שהחוסר שיוויון נעשה יותר מודרני ויותר כואב ואפילו אכזרי ואני אוסיף ואומר שלצערי לפי איך שהדור הצעיר גדל היום ומה שהוא יונק גם מהבית שלא מרצונך זה מה שמחכה לו בעתיד ולצערי כמו שזה ניראה גם עוד 30 שנות דור זה לא ישתנה ואני יודע שאני נישמע פסימי אבל אני אופטימי רק במקרה הזה זו המציאות וחבל אבל אוליי העולם ישתנה

    אהבתי

    1. פעם ראשונה שגבר מסכים איתי, אני מקווה שלפחות בבית הפרטי שלך המצב שונה ויש שותפות וחברות אמת והתחשבות בכל האנשים בבית גם אם הן לובשות לפעמים חצאיות.

      אהבתי

  27. הצחקתעייני קשות- הומור בריא למהדרין!
    אני דווקא אוהבת קניונים – אבל במינון… פעם בחודש מספיק לי,
    ובנימה רצינית כמעה – שמתי לב שהקניון החליף את "השכונה" של פעם, הנוער מתקבץ שם בחבורות, נפגשים מתיישבים ומבלים – לאו דווקא בקניות אלא כמקום מפגש. טוב או לא? לא יודעת…

    אהבתי

  28. שופינג הוא דת לכל דבר. ויש הלכות מה הולך עם מה, מה מותר, מה יאה. יש מורי דת בצורת סטייליסטים, וכל מוכרת או ספר או מניקיוריסט קובעים את הטרנד ומה מותר ואסור לי ומה הולם ומה לא…יחי החופש מהכל. אני מצביעה ליום ללא צריכה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s