דלת חדשה בפתח

קצת לפני ששברתי את הרגל החלטנו, אני והג'ינג'י, שבאו מים עד נפש וחייבים להחליף את דלת הכניסה לבית.


נכון שאבא של ג'ינג'י ניגר אותה בזמנו, והיא דלת מעץ מלא והכול, אבל אחרי עשרים ואחת שנים היא פשוט נראית נורא ואיום. הפורמייקה התקלפה, וצץרץ עשה בה חור לפני שנה כשניסה לחבוט בעוגי עם מטאטא, ובמקום זה עשה חור בדלת, שזה אמנם לא נעים, אבל עדיף על חור בעוגי (שאגב נפל לפני כמה ימים ממיטת הקומותיים בחוות ההכשרה ונפצע מהשידה עליה נפל… סיפור ארוך ומשונה ביותר).


מאחר ובדיוק אז התפטרתי מהעבודה וחיכיתי לדמי הפיצויים שיגיעו (לקח יותר זמן ממה שציפינו) חשבנו לתומנו שנשתמש בחלק מהכסף לקניית דלת חדשה, ומאחר ואנחנו מי שאנחנו, אנשים כבדים ויסודיים שלא נוטים לפזר את כספם בלי מחשבה, (בעיקר הג'ינג'י שהוא סוג של סיוט של כל מוכר ומתקשה מאוד לקנות משהו לבית) השקענו זמן רב בסקירת דלתות ובמחשבה מעמיקה על טיב הדלת שאנחנו רוצים לקנות.


אצלנו כל קניה של משהו חדש לבית הוא תהליך ממושך ומייגע שדורש המון עבודת רגלים והשוואת מחירים, ומחקר מעמיק ומתיש, ועל עניין הטעם השונה שלנו אני בכלל לא רוצה להרחיב… כיום אני תוהה איך זה שלא רצחנו זה את זה בזמן שבנינו את הבית.


הויכוחים שלנו על כל בלטה וחלון הגיעו לדרגה של מלחמת עולם, עד היום אני זוכרת איך רבנו בגלל הברז של המקלחת… היינו אנשים צעירים ומלאי מרץ שכיום אני מבינה שבוזבז על הבלים חסרי חשיבות. עם הזמן התמתנו, למדנו להפסיק להיות עקשנים, התרגלנו זה לשיגעונות של זו, אולי נעשינו גם קצת דומים? הוא פחות מהסס ומתלבט ובודק בציציות של כל מוצר (קלט שאין מה לעשות, הכול תוצרת סין או קוריאה) ואני פחות לחוצה ומתלהבת, רגועה יותר ונותנת לו לעשות הכול בקצב שלו.


כמה ימים לפני ששברתי את הרגל עוד טיילנו בכל חנויות הדלתות באזור המפרץ, ואפילו נהנינו מהעניין כי תמיד נחמד לנו להיות רק אנחנו שנינו, מסתובבים, בודקים ומסתכלים, משוחחים זה עם זה בנחת בלי ילדים שנדחפים ומפריעים, מה שנקרא זמן איכות זוגי, ואז פתאום שברתי רגל וכל עניין הדלת נשכח מאיתנו.


עד שחזרתי ללכת על רגלי הכסף של הפיצויים כבר הלך בינתיים לדברים אחרים, ואז חוזר הג'ינג'י לפני כמה ימים הביתה ומספר לי שראה, בנצרת דווקא, חנות עם מבחר גדול של דלתות, ומה דעתי שנלך לראות?


אמרתי בסדר, כי אם יש משהו שיש לי בשפע זה זמן פנוי, ועל הדרך נוספו לנו עוד כמה משימות – לקנות אוכל לכלב, מחסנית דיו למדפסת, ואולי גם דיסק און קי חדש כי הישן התקלקל ואין לי גיבוי לכל המסמכים והתמונות שאני שומרת במחשב?


נכנסנו לחנות מחשבים ברמת ישי ושם צחקו מראש הדיו שהראיתי להם ותהו בנימוס מאיזה מוזיאון ירשתי אותו. האמת, צדקו, המדפסת שלי ממש עתיקה, ובמונחים של עולם ההייטק היא מוצג פרהיסטורי ולמה שלא יהיה לנו גם פקס וגם סורק בבית במקום להטריח את הורי או את המזכירה של ג'ינג' כל פעם שצריך לשלוח פקס או לסרוק מסמך?
בסוף קנינו, ודי מהר להפתעתי, מדפסת שהיא גם פקס וגם סורק והפלגנו לנצרת.


 


דגם פנורמהנסענו בכביש ממש יפה עם נוף מקסים והגענו בלי בעיות לחנות ההיא, וראינו בה דלתות מדהימות ביופיין ודי החלטנו מה אנחנו רוצים, אבל המוכרת החביבה הסבירה שעד שליאוניד לא יעשה לנו ביקור בית אין על מה לדבר.


בינתיים הזמן נעשה דוחק כי היה לי תור לפיזיותרפיה וגם רצינו להגיע לסדר איזה עניין במועצה האזורית שלא ידענו איפה היא נמצאת בדיוק. השארנו שם וכתובת ונסענו הלאה לעפולה, מגלים בדרך שאנחנו רעבים ולמרבה השמחה המועצה האזורית ממוקמת ברוב נוחות ממש ליד המסעדה של מזרע, ויש לנו זמן להספיק לעשות שם קניות של דברים טעימים מאוד, אם כי כשרים בלבד כי אחרת צץרץ (שנשאר מצונן וחולה בבית) לא יסכים לטעום כלום.


חזרנו בדיוק בזמן לקופת חולים, ודקה לפני ירדתי מהרכב התקשר ליאוניד וקבע להגיע אלינו בעוד שעה לביקור בית. בגלל הבלגן הרגיל בפיזיותרפיה בסוף לא היה לי טיפול, (הם נורא נחמדים אבל לא הכי מאורגנים בעולם) וקבעתי תור לשבוע הבא, ובמקום לתרגל באולם ההתעמלות כמו שמקובל חזרתי הביתה ברגל.


זה לא מרחק גדול, אבל פעם ראשונה מאז שנשברה לי הרגל שאני עושה את הדרך הזו במו רגלי  – מדובר בערך בעשר דקות הליכה בירידה מתונה, מה שקשה לי יותר מעליה – עמדתי בזה בכבוד ועוד עצרתי בסופר לקנות גלידה לילד.


הגעתי מתנשפת ומזיעה הביתה, ובעזרת צץרץ (שמגלה כישרון טכני, אם כי אפס סבלנות) הרכבתי את המדפסת החדשה, ובעודי נאבקת בה הופיע ליאוניד שהסתבר כאיש נחמד, מצויד בהמון קטלוגים, אחד יותר הסורג הנבחריפה מהשני.


ישבתי בשקט ועלעלתי בהם, מגלה להפתעתי שלא ממש משנה לי מה יהיה הצבע של הדלת, ולא אכפת לי להניח לג'ינג'י לבחור דגם של סורג, ובאמת שזה לא משנה לי במיוחד, אם עדיפים בעיניו ריבועים ולא דגם מסולסל לא אכפת לי, העיקר שהוא יהיה מרוצה.


מדהים לראות כמה השתניתי בעשרים השנה האחרונות. במקום לריב ולהתנצח, להילחם ולהתעקש עד חורמה ויתרנו זה לזה בנדיבות וחיש קל הסכמנו על דלת מתכת דגם פנורמה עם חלון וסורג בצבע אפור עדין וידית פשוטה וחלקה כמו שהג'ינג'י וגם אני אוהבים.


הייתי בטוחה שג'ינג'י יפוצץ בסוף את העסקה בגלל המחיר, הוא כבר עשה דברים כאלה לא פעם בעבר, אבל הוא המשיך להיות גמיש ונוח לבריות, ואפילו הסכים להוסיף עוד כסף כדי שצבע המשקוף יהיה כמו של הדלת, למרות שלדעתי אם הוא המשקוף יהיה לבן לא יקרה שום דבר, אבל לג'ינג'י זה היה משנה אז מילא, שיהיו עוד מאתיים ₪ בעוד שנה לא נזכור את זה אפילו.


זהו, אז יש לי מדפסת חדשה ומודרנית, ודיסק און קי קטן וחמוד, ובעוד חודש תהיה לנו סוף סוף דלת חדשה, עכשיו רק נותר להתחיל לדאוג איך נעמוד בתשלומים.


טוב, ברור שאיש לא ישלם לנו שוחד ולכן לא נותר לנו אלא לשנס מותניים ולעבוד ואולי תוך כדי הקמת המכון החדש גם נספיק לצבוע את הבית ולהתקין גגונים למרפסות? עוד משימה שדחינו בגלל הרגל השבורה שלי ואם לא נספיק השנה נדחה לשנה הבאה, רק שנהיה בריאים.

15 תגובות בנושא “דלת חדשה בפתח

  1. את רואה? ויתורים הדדיים הם האמ…אמא של יחסי האנוש בכלל ושל בני זוג בפרט.
    ולדלת הזו שבחרתם יש יתרון עצום – היא באה עם חור מוכן. אמנם חור מלבני אטום בזכוכית וסורג אבל חור… כך שצץרץ יוכל לדהור על המטאטא שלו ללא חשש…

    אהבתי

    1. הוא כבר התקדם ממטאטאים למכוניות, עכשיו הוא דוהר על המכונית שלי, שרק לא יתקע בשום דבר.

      וחבל שלקח לנו שלושים שנה ללמוד להתפשר אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

      אהבתי

    1. צץרץ הוא הבן הצעיר שלנו, יש בת גדולה בשם לילי פה בבלוג בחיים שמה אחר ובן אמצעי בשם עוגי.
      הבנים מאומצים וכמובן שמתקין הדלתות הביט בי הלבנבנה ובבעלי הג’ינג’י ובילד השחום ושחור העיניים ושאל איך זה?
      תמיד זה קורה לנו, וכמו תמיד ישר אמרתי את האמת למרות שלפעמים אני מרגישה שהילדים אמצו אותנו, לא אנחנו אותם.

      אהבתי

      1. המשפחה שלנו היא ממש קיבוץ גלויות.
        קשה מאוד לא לשים לב כמה הבנים שונים ממני ומבעלי ועוד יותר מהבת הגדולה שהיא ממש בלונדינית כחולת עיניים. כשהילדים היו קטנים בלטנו מאוד בשטח בכל מקום חדש.
        לשמחתי אנחנו גרים במקום קטן, כולם מכירים אותנו והתרגלו אלינו.

        אהבתי

    1. בגלל שאני כותבת עליו רק כשאנחנו רבים נוצר אולי רושם שאנחנו כל הזמן בכסח אבל זו טעות, אנחנו רבים כמובן וגם נריב בעתיד אבל בדרך כלל המצב מאוד רגוע ואפילו נעים, אחרת מה הטעם לחיות יחד?
      ובכלל, מאז שנשארנו רק עם ילד אחד בבית הכל הרבה יותר רגוע וקל לנו יותר.

      אהבתי

  2. מזל טוב על הקניות. אנחנו צריכים לקנות מיטה חדשה, הישנה נשברה ואנחנו ישנים על מזון שמונך על ריצפה, פינת ישיבה לסלון שהישנה הולכת ומתפרקת ואפילו לא התחלנו לצאת מהבית. בקשר לפינת ישיבה אני שונאת את הספות שלא רואים ידיות עץ, ולכי לחפש ספה עם ידיות. כמו כן, אני רוצא שהספה תהיה בהירה, נמאס לי מהחומים ומהצבעים הכהים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s