עבדות מודרנית

הארץ כמרקחה, צנזורה, בגידות, שחיתויות, הולילנד פה, ולהלה לנד שם, ורק אני עסוקה בבעיות שלי, ויש לי בעיות שחבל על הזמן, נכון, הן מעניינות רק אותי (ומלבדי גם את אימא שלי ואולי את הג'ינג'י) אבל לא לחינם קוראים לבלוג שלי צר עולמי כעולם נמלה. כולם עוסקים בבעיות שעומדות ברומו של עולם ואני דואגת לעצמי בלבד.

כמו שסיפרתי בפוסט הקודם התקבלתי לעבודה זמנית והתחלתי לעבוד מיד אחרי החג במשרד המהנדסים הארור ההוא, והיה לי רע, מאוד רע. לא שעשיתי נזקים או הייתי גרועה במיוחד אבל סבלתי מכל רגע – לא אהבתי להיות תקועה מול המחשב יום שלם, כל הזמן טלפונים דורשים את תשומת ליבי מצד אחד, ומנהלת הלשכה מציקה מצד שני. היא לא בחורה גרועה אבל אחרי שבועיים בהם עבדה לבד היא קצת התחרפנה והיה מאוד לא נעים לשהות לצידה. אם לא די בצרות ההן היה מאחורי גבי מבוך של תאים ומחשבים שבכל אחד מהם ישב מהנדס, בדרך כלל דובר רוסית, ועסוק בשלו והייתי צריכה ללמוד מהר את שמות כולם ולדעת מי זה מי. למשל ציפו ממני להבין שהקשישה דוברת הרוסית בלבד שרצתה בטלפון את בוריה או אירקה היא אימא של המהנדס הראשי ושאירקה היא אשתו ושגם הבת שלו עובדת שם…. מאין יכולתי לדעת את זה?

 אמרתי למסכנה שיש לה טעות במספר וסגרתי לה את הטלפון ורק אז הסבירו לי מי היא.

היה שם מטבחון, צר מאוד ולא נוח, אבל לא היו שעות מסודרות להפסקה, המהנדסים יצאו לשתות קפה ולאכול מתי שרצו, אבל מהמזכירה ציפו להיות דרוכה, זמינה, ומלאת מרץ כל הזמן, ולשתות קפה בין טלפון אחד לשני כדי לא להפריע להתנהלות המשרד, ולהיות כל הזמן ערנית ומנומסת, ובעלת חלוקת קשב של תמנונה עם פיצול אישיות.

במשרד כוח האדם אמרו לי שצריך עובדת זמנית שתדע להדפיס בעברית ולענות לטלפונים, אבל פתאום התברר שעלי לדעת להדפיס גם אנגלית באותה המהירות בה אני מדפיסה בעברית… אז מה אם כל האותיות במקלדת שלך מחוקות? תתמודדי, ואיך זה שאת לא יודעת בינארית, במשרד מהנדסים את צריכה לדעת בינארית, ואת צריכה לעבוד תשע שעות רצוף במשך כל יום, ולהבין את כתב היד האיום של הבוס בלי לשאול אף אחד כי זה מפריע והבאנו אותך לעזור לא לשאול שאלות, את המשכורת תשלם לך חברת כוח האדם, לא יודעים מתי, אבל קודם צריך למלא מליון טפסים, והם לא יודעים מתי העבודה תסתיים כי אף אחד לא יודע מתי המזכירה שאת מחליפה חוזרת, בעיה שלך שיש לך חיים ותוכניות לעתיד, זה לא מעניין איש.

בקיצור, הם לא יודעים כלום חוץ מלבוא בדרישות, אבל את צריכה לדעת הכול על העבודה ולקבל פרצופים זועמים כל פעם שאת לא מבינה משהו כי הגעת לפה רק לפני חמש דקות.

אני מצטערת אם אני נשמעת מפונקת ובכיינית, אבל אני לא באמת כזו. תאמינו לי שכבר עבדתי קשה מאוד, ובתנאים לא נעימים, ועם אנשים לא סימפטיים, אבל העבודה הזו הוציאה לי את המיץ וגרמה לי לחוש חסרת תועלת וכישורים.

אולי יצאתי מההרגל של לעבוד קשה, או סתם התרככתי מאז שנשברה לי הרגל? הפעם היה לי ממש קשה.

ניסיתי להשתלב כמה שיותר מהר, לעזור למנהלת הלשכה הלחוצה ולהרוויח ביושר את המשכורת הדלה שלי, אבל האווירה במקום הזה הייתה מלחיצה ולא נעימה ואחרי יום אחד בלבד התחלתי לפתח כאבי גב ומגרנה כרונית.

הכי גרוע היה אתמול, יום חמישי, שעה ומשהו לפני שעמדתי לצאת הביתה, מתקשר צץרץ לבשר לי שיש יום הורים ועלי להגיע בעשרה לחמש לבית הספר.

מובן שמאוד כעסתי עליו, הלכתי למטבח כדי שלא ישמעו את השיחה ונזפתי בו שהוא נזכר ברגע האחרון, ובגללו אני צריכה לצאת מהעבודה לפני הזמן. תמיד הוא עושה לנו תרגיל כזה ונזכר ברגע האחרון שיש לו יום הורים, ואם לא די בזה בסוף עוד צעקו עלי שאני מעזה לדבר בטלפון, ואני מפריעה לעבוד.

במשך שלושה ימים דיברתי אולי פעמיים בנייד שלי, ובאמת נורא השתדלתי והבלגתי למרות שהתייחסו אלי מגעיל, אבל יש גבול לכל דבר, זה שאני מזכירה זמנית לא אומר שאין לי חיים ועניינים גם מחוץ לשעות העבודה, אני בן אדם לא רהיט אילם!

בגלל יום ההורים הייתי צריכה לצאת כמובן מוקדם יותר, ובדרך לרכב (אין חנייה מסודרת לעובדים, חונים איפה שמוצאים מקום) עברה משאית בתוך שלולית בכביש והתיזה עלי מים. הגעתי לבית הספר עם מכנסים רטובים ומצב רוח נורא רק כדי לשמוע מהמורה מה שאני כבר יודעת – שצץרץ תלמיד גרוע וכל ההשקעה שעשינו בתגבורים ירדה לטמיון.

יכולתי להגיד לה את זה בעצמי, לא היה צורך להטריח אותי לבית הספר בשביל זה.

זה באמת היה אחד הימים האומללים בחיי, גם צעקו עלי בעבודה, גם רבתי עם צץרץ שנעלב ואמר לי דברים איומים – שלא אחזור עליהם כאן – וגם השארתי את הג'ינג'י להתמודד לבד עם רדייה כי הייתי צריכה להיות בעבודה הזמנית המגעילה.

כל היום תייקתי וסידרתי תיקים מאובקים וממשמימים, הייתי בהחלט מעדיפה לעמוד במכון, דביקה ומוקפת דבורים, ולרדות דבש מאשר להיות תקועה במשרד המגעיל ההוא.

עוד יום קודם אמרתי למנהלת הלשכה שלא נראה לי שאני מתאימה למה שהיא זקוקה לו – לדעתי היא צריכה שם איזה סופרוומן עם כוחות על אנושיים שמסוגלת לעבוד עשרים שעות ביממה בלי להתעייף, ואני בטח לא כזו – ושתחפש משהי אחרת כי אני מרגישה שאני מאכזבת אותה ולא מסייעת לה כמו שצריך.

לשמחתי היום כשחזרתי מהרדייה היא צלצלה והודיעה לי שזהו, יש לה מישהי אחרת.

אני מסתכלת על הבחורה הזו, שצעירה ממני בעשר שנים וכבדה בעשר ק"ג, ונבהלת. היא מנהלת לשכה אבל איזה חיים דפוקים יש לה – כל יום היא בעבודה עד שמונה בערב, ואם צריך גם בימי שישי, הבוס מציק לה ורודה בה כל הזמן, אין לה חיים, וגם משפחה לא, רק אימא חולה וטונות של עבודה, ומאז שהמזכירה שעובדת אתה נעדרת יש לה גם כאבי גב ושיעולים אלרגיים.

אני מעדיפה לנקות בתי שימוש ולא לעבוד בעבודה כזאת. למה מעסיקים מרשים לעצמם לדרוש מאנשים לעבוד תשע ועשר שעות בעבודת פרך שהורסת להם את הבריאות והעצבים? לא יודעת כמה משלמים לה, אבל אין משכורת שמצדיקה חיים כאלה.

אחרי שלושת הימים האלו אני מרגישה קשישה איטית, חסרת תועלת ומאוד מאוד עייפה.

אשרי שברחתי משם.

אם לא די בהתנסות האומללה הזו בערב החג השני הייתה התפוצצות מתחת למכונית של בעל הסופר שלנו, ומאז הסופר סגור. כאילו שלא הייתי עמוסה מספיק הייתי צריכה לנסוע לעשות קניות רחוק מהבית, וזה הוסיף עוד טרחה על השבוע הנוראי והלחוץ שהיה לי. איך נשים אחרות עובדות תשע ועשר שעות כל יום וגם מנהלות בית? מפסיקות לישון?

מתי חזרנו לתקופת העבדות, ולמה יום עבודה חייב להיות ארוך כל כך ומתיש כל כך? זה היה שבוע עם שלושה ימי עבודה בסך הכול, אבל יצאתי ממנו סחוטה כאילו עבדתי רצוף במשך עשרה ימים.

אני באמת לא יודעת מה יהיה איתי, איזה עבודה מתאימה לי? קשה לי למצוא את עצמי. יש מקום שאני יכולה להשתלב בו ולהביא תועלת בלי להיות אומללה? למה חייבים להגיע לעבודה בחוסר רצון, להרגיש שכל דקה שם זו עונש ורק לקוות שהיום יסתיים כבר?

לפחות ביום שישי ליקקתי דבש והועלתי למישהו, ובשבוע הבא יתחדשו החיפושים אחרי מקום עבודה חדש.