עבדות מודרנית

הארץ כמרקחה, צנזורה, בגידות, שחיתויות, הולילנד פה, ולהלה לנד שם, ורק אני עסוקה בבעיות שלי, ויש לי בעיות שחבל על הזמן, נכון, הן מעניינות רק אותי (ומלבדי גם את אימא שלי ואולי את הג'ינג'י) אבל לא לחינם קוראים לבלוג שלי צר עולמי כעולם נמלה. כולם עוסקים בבעיות שעומדות ברומו של עולם ואני דואגת לעצמי בלבד.


כמו שסיפרתי בפוסט הקודם התקבלתי לעבודה זמנית והתחלתי לעבוד מיד אחרי החג במשרד המהנדסים הארור ההוא, והיה לי רע, מאוד רע. לא שעשיתי נזקים או הייתי גרועה במיוחד אבל סבלתי מכל רגע – לא אהבתי להיות תקועה מול המחשב יום שלם, כל הזמן טלפונים דורשים את תשומת ליבי מצד אחד, ומנהלת הלשכה מציקה מצד שני. היא לא בחורה גרועה אבל אחרי שבועיים בהם עבדה לבד היא קצת התחרפנה והיה מאוד לא נעים לשהות לצידה. אם לא די בצרות ההן היה מאחורי גבי מבוך של תאים ומחשבים שבכל אחד מהם ישב מהנדס, בדרך כלל דובר רוסית, ועסוק בשלו והייתי צריכה ללמוד מהר את שמות כולם ולדעת מי זה מי. למשל ציפו ממני להבין שהקשישה דוברת הרוסית בלבד שרצתה בטלפון את בוריה או אירקה היא אימא של המהנדס הראשי ושאירקה היא אשתו ושגם הבת שלו עובדת שם…. מאין יכולתי לדעת את זה?


 אמרתי למסכנה שיש לה טעות במספר וסגרתי לה את הטלפון ורק אז הסבירו לי מי היא.


היה שם מטבחון, צר מאוד ולא נוח, אבל לא היו שעות מסודרות להפסקה, המהנדסים יצאו לשתות קפה ולאכול מתי שרצו, אבל מהמזכירה ציפו להיות דרוכה, זמינה, ומלאת מרץ כל הזמן, ולשתות קפה בין טלפון אחד לשני כדי לא להפריע להתנהלות המשרד, ולהיות כל הזמן ערנית ומנומסת, ובעלת חלוקת קשב של תמנונה עם פיצול אישיות.


במשרד כוח האדם אמרו לי שצריך עובדת זמנית שתדע להדפיס בעברית ולענות לטלפונים, אבל פתאום התברר שעלי לדעת להדפיס גם אנגלית באותה המהירות בה אני מדפיסה בעברית… אז מה אם כל האותיות במקלדת שלך מחוקות? תתמודדי, ואיך זה שאת לא יודעת בינארית, במשרד מהנדסים את צריכה לדעת בינארית, ואת צריכה לעבוד תשע שעות רצוף במשך כל יום, ולהבין את כתב היד האיום של הבוס בלי לשאול אף אחד כי זה מפריע והבאנו אותך לעזור לא לשאול שאלות, את המשכורת תשלם לך חברת כוח האדם, לא יודעים מתי, אבל קודם צריך למלא מליון טפסים, והם לא יודעים מתי העבודה תסתיים כי אף אחד לא יודע מתי המזכירה שאת מחליפה חוזרת, בעיה שלך שיש לך חיים ותוכניות לעתיד, זה לא מעניין איש.


בקיצור, הם לא יודעים כלום חוץ מלבוא בדרישות, אבל את צריכה לדעת הכול על העבודה ולקבל פרצופים זועמים כל פעם שאת לא מבינה משהו כי הגעת לפה רק לפני חמש דקות.


אני מצטערת אם אני נשמעת מפונקת ובכיינית, אבל אני לא באמת כזו. תאמינו לי שכבר עבדתי קשה מאוד, ובתנאים לא נעימים, ועם אנשים לא סימפטיים, אבל העבודה הזו הוציאה לי את המיץ וגרמה לי לחוש חסרת תועלת וכישורים.


אולי יצאתי מההרגל של לעבוד קשה, או סתם התרככתי מאז שנשברה לי הרגל? הפעם היה לי ממש קשה.


ניסיתי להשתלב כמה שיותר מהר, לעזור למנהלת הלשכה הלחוצה ולהרוויח ביושר את המשכורת הדלה שלי, אבל האווירה במקום הזה הייתה מלחיצה ולא נעימה ואחרי יום אחד בלבד התחלתי לפתח כאבי גב ומגרנה כרונית.


הכי גרוע היה אתמול, יום חמישי, שעה ומשהו לפני שעמדתי לצאת הביתה, מתקשר צץרץ לבשר לי שיש יום הורים ועלי להגיע בעשרה לחמש לבית הספר.


מובן שמאוד כעסתי עליו, הלכתי למטבח כדי שלא ישמעו את השיחה ונזפתי בו שהוא נזכר ברגע האחרון, ובגללו אני צריכה לצאת מהעבודה לפני הזמן. תמיד הוא עושה לנו תרגיל כזה ונזכר ברגע האחרון שיש לו יום הורים, ואם לא די בזה בסוף עוד צעקו עלי שאני מעזה לדבר בטלפון, ואני מפריעה לעבוד.


במשך שלושה ימים דיברתי אולי פעמיים בנייד שלי, ובאמת נורא השתדלתי והבלגתי למרות שהתייחסו אלי מגעיל, אבל יש גבול לכל דבר, זה שאני מזכירה זמנית לא אומר שאין לי חיים ועניינים גם מחוץ לשעות העבודה, אני בן אדם לא רהיט אילם!


בגלל יום ההורים הייתי צריכה לצאת כמובן מוקדם יותר, ובדרך לרכב (אין חנייה מסודרת לעובדים, חונים איפה שמוצאים מקום) עברה משאית בתוך שלולית בכביש והתיזה עלי מים. הגעתי לבית הספר עם מכנסים רטובים ומצב רוח נורא רק כדי לשמוע מהמורה מה שאני כבר יודעת – שצץרץ תלמיד גרוע וכל ההשקעה שעשינו בתגבורים ירדה לטמיון.


יכולתי להגיד לה את זה בעצמי, לא היה צורך להטריח אותי לבית הספר בשביל זה.


זה באמת היה אחד הימים האומללים בחיי, גם צעקו עלי בעבודה, גם רבתי עם צץרץ שנעלב ואמר לי דברים איומים – שלא אחזור עליהם כאן – וגם השארתי את הג'ינג'י להתמודד לבד עם רדייה כי הייתי צריכה להיות בעבודה הזמנית המגעילה.


כל היום תייקתי וסידרתי תיקים מאובקים וממשמימים, הייתי בהחלט מעדיפה לעמוד במכון, דביקה ומוקפת דבורים, ולרדות דבש מאשר להיות תקועה במשרד המגעיל ההוא.


עוד יום קודם אמרתי למנהלת הלשכה שלא נראה לי שאני מתאימה למה שהיא זקוקה לו – לדעתי היא צריכה שם איזה סופרוומן עם כוחות על אנושיים שמסוגלת לעבוד עשרים שעות ביממה בלי להתעייף, ואני בטח לא כזו – ושתחפש משהי אחרת כי אני מרגישה שאני מאכזבת אותה ולא מסייעת לה כמו שצריך.


לשמחתי היום כשחזרתי מהרדייה היא צלצלה והודיעה לי שזהו, יש לה מישהי אחרת.


אני מסתכלת על הבחורה הזו, שצעירה ממני בעשר שנים וכבדה בעשר ק"ג, ונבהלת. היא מנהלת לשכה אבל איזה חיים דפוקים יש לה – כל יום היא בעבודה עד שמונה בערב, ואם צריך גם בימי שישי, הבוס מציק לה ורודה בה כל הזמן, אין לה חיים, וגם משפחה לא, רק אימא חולה וטונות של עבודה, ומאז שהמזכירה שעובדת אתה נעדרת יש לה גם כאבי גב ושיעולים אלרגיים.


אני מעדיפה לנקות בתי שימוש ולא לעבוד בעבודה כזאת. למה מעסיקים מרשים לעצמם לדרוש מאנשים לעבוד תשע ועשר שעות בעבודת פרך שהורסת להם את הבריאות והעצבים? לא יודעת כמה משלמים לה, אבל אין משכורת שמצדיקה חיים כאלה.


אחרי שלושת הימים האלו אני מרגישה קשישה איטית, חסרת תועלת ומאוד מאוד עייפה.


אשרי שברחתי משם.


אם לא די בהתנסות האומללה הזו בערב החג השני הייתה התפוצצות מתחת למכונית של בעל הסופר שלנו, ומאז הסופר סגור. כאילו שלא הייתי עמוסה מספיק הייתי צריכה לנסוע לעשות קניות רחוק מהבית, וזה הוסיף עוד טרחה על השבוע הנוראי והלחוץ שהיה לי. איך נשים אחרות עובדות תשע ועשר שעות כל יום וגם מנהלות בית? מפסיקות לישון?


מתי חזרנו לתקופת העבדות, ולמה יום עבודה חייב להיות ארוך כל כך ומתיש כל כך? זה היה שבוע עם שלושה ימי עבודה בסך הכול, אבל יצאתי ממנו סחוטה כאילו עבדתי רצוף במשך עשרה ימים.


אני באמת לא יודעת מה יהיה איתי, איזה עבודה מתאימה לי? קשה לי למצוא את עצמי. יש מקום שאני יכולה להשתלב בו ולהביא תועלת בלי להיות אומללה? למה חייבים להגיע לעבודה בחוסר רצון, להרגיש שכל דקה שם זו עונש ורק לקוות שהיום יסתיים כבר?


לפחות ביום שישי ליקקתי דבש והועלתי למישהו, ובשבוע הבא יתחדשו החיפושים אחרי מקום עבודה חדש.

29 תגובות בנושא “עבדות מודרנית

  1. אני יודע שזה נשמע רע ונורא אבל אמרתי לך:-)
     
    היית חוסכת מעצמך את השבוע הזה
    אישתי עובדת בסוג כזה של לחץ כבר 3 שנים פחות או יותר
    ומסוגלת לעשות מעט מאוד כשהיא חוזרת הבייתה
    אבל לפחות המשכורת שלה מצויינת,זה הדבר היחיד שמחזיק אותה
    זה ושבסוף הם לא עוברים למקום החדש

    אהבתי

    1. השאלה היא אם יש מקום עבודה שבו רואים בעובדים בני אדם ומתייחסים אליהם בצורה אנושית.
      איכשהו בשנים האחרונות נדמה לי שנוצרה תרבות של עבדות מודרנית שבה מנסים לרמוס ולדרוס בני אדם ולהפיק מהם עבודה בלי לתת להם לנשום.
      אני עוד שייכת לדור הישן שנובל באווירה כזו

      אהבתי

  2. סיפורים כמו שלך מקוממים אותי כל פעם מחדש. לשמחתי אני בעסקי הספרנות מה שאומר משכורת דלה אבל בהחלט יחס שונה ב 180 מעלות ממה שאת מתארת (אולי זה מזל שלי).זו לא עצלנות או רפיון שלך, זה סטייה של המקום שמתנהל כך.קיבלת את התשובה כשראית את החיים של עובדת שעונה על הדרישות שלהם.
    אני מכירה ומבינה את הלחץ למצוא עבודה מהר אבל באמת לא בכל מחיר. לא ביחס מבזה כזה.
    מאמינה שתמצאי משהו יותר טוב.

    אהבתי

    1. כל מה שאני רוצה זה להרוויח קצת כסף להשלים את התקציב המשפחתי ואם אפשר גם לא להרוס לעצמי את הבריאות תוך כדי כך.
      נראה שזו בקשה מאוד מוגזמת בימינו.

      אהבתי

  3. זה לגמרי לא אשמתך, שאת לא מתאימה לשם. אני צעירה ממך בהרבה מאוד (בערך בגיל של הילדים שלך) וגם לי עשו את הדברים האלו, עבדתי במשרד עו"ד שנשמע בדיוק כמו המשרד שאת עובדת בו, הייתי צעירה ממך ועם כל הכוח והיכולת לעבוד עשר שעות ביום במשכורת מינימום ובלי הפסקות. אל תרגישי רע עם עצמך ועם זה שאת לא מתאימה לשם, זה שהם בוחרים להיות מגעילים זה לא עושה אותך פחות טובה. זה מרגיז אותי עד כדי לכתוב לך תגובה כי אני מכירה את התחושה שנותנים לך שעושים לך טובה שנותנים לך לעבוד בכלל ואת צריכה להגיד תודה ולעשות הכל ולדעת הכל מהר ומצידם הם לא נותנים לך כלום, אפילו לא יחס סביר והבנה שזו רק ההתחלה ואת זמנית. זה לא הגיל שלך, שיש לו יתרונות (בגיל צעיר יותר כמו שלי אמרו לי כל הזמן כמה אין לי ניסיון ואנילא יודעת כלום) זה היחיס של מקומות העבודה לעובדים חדשים. 
    בהצלחה שיהיה לך

    אהבתי

  4. זה מזעזע שבוס מתייחס ככה. בעיני יש לבוס סוג של אחריות הורית כלפי הכפופים לו. אפשר לדרוש עבודה ואחריות, ואפשר, למרבה הצער, לשלם גם שכר דל, (זה לא תמיד תלוי בבוס) , אבל יש לך כממונה אחריות לרווחתם של הכפופים לך. גם של העוזרת בית ושל הצבעי והגנן וכל מי שעושה עבורך עבודה.

    תגידי מה דעתך לפתוח משפחתון או לבשל או משהו עצמאי מעין זה?
    ואם כבר מזכירה, אז לא במקומות פרטיים דורסניים כאלה, אולי בעיריה או בבית ספר?
    יש לך כח לקורס? אולי קוסמטיקאית או משהו כזה?

    אהבתי

    1. אני כבר לומדת לימודי תעודה, מקווה לסיים בשנה הבאה ולקבל תעודת עורכת לשונית.
      ועד אז אני אחפש עבודה כמטפלת לילד. לפחות בתחום הזה הגיל היחסית מבוגר שלי לא יהווה מכשול, אני מקווה.

      אהבתי

  5. מצוין שעזבת.
    את הרי מכירה את עצמך ואני לא מבין איך התחלת במקום כזה מלכתחילה – כסף הרי זה לא הכל.
    רדי לך דבש, פלרטטי עם הדבורים (ועם הג’ינג’י באותה הזדמנות חגיגית – גם הדבורים ג’ינג’יות…), חבקי את צץרץ ואמרי לו בפעם המיליון כמה שאת אוהבת אותו והמתיני – עבודה ראויה תצוץ.

    אהבתי

  6. לדעתי כל עניין העבדות המודרנית הזאת היא סוג של קונספירציה שלטונית שהמעסיקים הפרטיים משתפים איתה פעולה כי מדובר ב win-win. יש פה הסכם לא מודע שגורס כי ככל שהמעסיקים יעבידו את העובדים שלהם קשה יותר, לעובדים יהיה פחות זמן להתעסק בשחיתות השלטונית. הראית בדיוק איך זה עובד בפיסקה הראשונה של הפוסט שלך.
    מקווה שבעבודה הבאה שלך לא תישאבי לתוך החור השחור הזה.

    אהבתי

      1. ב"מיתוס היופי" נעמי וולף טוענת שנשים עובדות בשלוש עבודות:
        1. העבודה שמפרנסת אותן. 2. עקרות בית ואמהות. 3. שמירה על היופי שלהן.
        לטענתה, השמירה על היופי הוא מסר חברתי שנועד להעסיק את הנשים כך שלא יהיה להן זמן לחשוב על מהפיכות חברתיות כמו למשל לדאוג שגובה השכר שלהן יהיה שווה לשכרם של הגברים. אני לא בטוחה שאני מסכימה עם כל מה שכתוב בספר, אבל זה ספר ששווה לקרוא.
        את התובנה שכתבתי לך בפוסט הקודם ביססתי על קריאה בספרה. 

        אהבתי

      2. מעבודת שמירה על היופי שלי התפטרתי כבר מזמן, מסתפקת בשמירה על הבריאות וזו האמת, כבר חצי משרה.
        גם בעניין של עקרת בית ואימא אני עושה את המינימום, הילדים כבר גדולים והבית לא כל כך נקי, לא מפריע לי יותר.
        מה שכן מפריע לי זה שאני לא מרוויחה כסף וכל העול הכלכלי נופל על בעלי, אני עוזרת לו כמה שאפשר אבל זה פשוט לא מספיק כסף.
        בעיה

        אהבתי

  7. לא חייבים לקבל כל עבודה רק בגלל שאת "מובטלת"..את כבר מספיק גדולה בשביל להגיד "לא"….
    האם אתם כה זקוקים לכך שתעבדי? או שאפשר קצת זמן לחפש ביתר דקדקנות את העבודה אותה כם תאהבי???!!!
    מאחלת לך הצלחה !!

    אהבתי

    1. האמת שכן, אנחנו מאוד זקוקים לעוד הכנסה, אחרת הייתי מרשה לעצמי לשבת בבית עוד כמה חודשים ולהניח לרגל שלי להחלים לגמרי, ולצערי אנשים בגילי לא יכולים להרשות לעצמם להיות בררנים, אם אתה מעל גיל חמישים אתה לא נחשב לקשיש עובר בטל שלא ראוי להשתלב במעגל העבודה

      אהבתי

  8. שלום צורבת,
    בפוסט הנ"ל הזכרת לי את העבודה שעבדתי בה לפני כ-6 שנים. כל מה שתיארת התאים בדיוק לעבודה שבה עבודתי. רק שזה היה משרד לראיית חשבון ולא היו בו הרבה רוסים. עבדתי במשרד זה 3 שנים ואפשר לומר שזאת הייתה חוויה נוראית אך יחד עם זאת למדתי המון. אחרי שעזבתי התחלפו במשרד זה 12! מזכירות תוך חצי שנה. אף אחת מהן לא היתה מוכנה לסבול כמו שאני סבלתי. ואני בהחלט יכולה לומר לך שזה לא שווה לא את הזמן שלך ולא את הכסף (שבמקרה שלי היה דל מאוד) אבל אז הייתי צעירה מאוד ופחדנית גדולה ולכן נתקעתי שם כל כך הרבה זמן. אבל, כמו שכבר אמרתי, לפחות למדתי שם הרבה דברים שעזרו לי אחר כך. שיהיה בהצלחה!
    דוריטה

    אהבתי

    1. נכון, גם אני הספקתי בשלושת הימים הללו ללמוד הרבה דברים מועילים ואחד החשובים שבהם היה שאני לא מגיבה טוב למצבי לחץ, ושאם אני מתעסקת במשהו שמשעמם אותי אני מתעייפת נורא מהר.
      למזלי בעלי מאוד תומך בי וכל הזמן אומר לי למצוא עבודה שיהיה לי נעים ומעניין לעשות אחרת עדיף להתפטר כי אף משכורת לא תפצה אותי על הבריאות שתיהרס לי ועל הזמן שיילך לי לאיבוד ובגילי פשוט אין די זמן לבזבז על מקומות מגעילים כאלה.

      אהבתי

  9. כמו שאת רואה, את ממש לא לבד. הצלחת להכניס אל עולמך ה"צר כעולם נמלה", חברים רבים, חוץ מהג’ינג’י "ואולי גם אמא" שאיכפת להם ממה שקורה לך, הם כועסים ביחד איתך, מתעצבנים על המעבידים הגועליים, ומנדבים עצות שגם אם לא תצליחי להיעזר בכולן, לפחות מהוות עידוד ותמיכה.
    אגב, אחת מהן היתה ספרנית, ולא יכולתי , כמי שמכירה את עולמך הנמלתי כבר המון זמן, שלא לחשוב עד כמה משרה כזו היתה מתאימה לך….
    אני מאד מאד מקווה בשבילך, מחזיקה לך אצבעות, שתמצאי משהו טוב ,ובקרוב!

    אהבתי

    1. אני תמיד מתפלאת שהחיים הדי משמימים שלי מעוררים עניין אצל אנשים.
      באמת מוזר.
      היה מאוד מתאים לי להיות ספרנית אבל לצערי לא השכלתי להוציא תואר בספרנות, בזמנו דווקא חשבתי על זה אבל איכשהו זה לא יצא ובסוף הלכתי ללמוד טכנאות רנטגן.
      אני מקווה שאחרי שאסיים את לימודי העריכה אוכל למצוא עבודה בתחום הזה שבאמת הולם אותי.
      בינתיים אני מתעסקת בענייני ומנסה להחלים כי למרבה הכאב אני עדיין גוררת רגל. נכון לעכשיו לא משעמם לי, הג’ינג’י מעסיק אותי בענייני המכון שלנו שעומד בקרוב לעבור למקום החדש, אמנם באיחור אופנתי של שלוש שנים אבל יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא.
      עבודה לא חסרה אבל משכורת כן. 

      אהבתי

    1. מתאים לי להיות עשירה ולא לעבוד בכלל
      לא באמת כמובן אבל נמאס לי לקום כל בוקר ולרוץ מהר לעבודה ולארגן את כל שאר סדר היום שלי סביב העבודה שמהווה מקור למתח ולשעמום.
      אולי בעזרת העבודה עם בעלי אני אצליח להיות עצמאית ולהיפטר מעול של בוסים ותלושי משכורת, אני מקווה כך אבל עוד ארוכה הדרך.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s