יהיה טוב

אחרי כמה ימים לא רגועים בהם התכסחנו זה עם זה החליט הג'ינג'י להיטיב את דרכיו, והציע לי שייקח אותי סוף סוף לראות את עץ האלון העתיק שסיפר לי עליו פעם. בגלל הרגל השבורה ושאר בעיות הוא לא הספיק לקחת אותי לבקר בו ו הבוקר החלטנו שהגיע הזמן, השארנו את הילדים לישון עד מאוחר ונסענו לשם. להפתעתי הוא ירד עם הרכב בכביש צר שזכרתי מימי ילדותי כשהוא עוד היה דרך עפר והיינו הולכים משם ברגל לקיבוץ אלונים.

את האלון אני לא זוכרת. הוא כבר היה שם כמובן כי הוא בטח בן ארבע מאות שנה, אם לא יותר, אבל לאחרונה הוא התגלה וסומן כעץ עתיק במיוחד,  נגזם וגודר והוקף בספסלים נאים, ובשנתיים האחרונות הפך לעץ זיכרון לזכרו של אילן גבאי ז"ל שנפל בשנת 1984 בלבנון.

 

בזמן שנסענו בשביל המוליך לעץ עלה בי זיכרון עתיק של טיול לילי אחד שעשיתי עם חבורת ילדים מהכיתה שלי. היינו אז כבני שלוש עשרה, או ארבע עשרה, ילדים בכיתה ח' כנראה. היינו במסיבה שנערכה בבית של אחד מהילדים (הכיבוד כלל בייגלה, מקלות מלוחים ומיץ, על במבה או מים מינראליים איש לא שמע, ושתיית וודקה היה משהו שעשו קוזאקים שיכורים בסיפורים של י.ל. פרץ, לא אנשים שחיו בארץ ישראל) המסיבה הסתיימה מן הסתם באחת עשרה בלילה, אחרי שהוריו של הנער חזרו מהקולנוע, ומאחר ולא רצינו לסיים את המסיבה החלטנו משום מה לרדת בשביל ההוא (קראנו לו דרך קיצור) וללכת בלילה לקיבוץ.

היה חשוך מאוד והבנים הציעו שניתן כולנו ידיים זה לזה כדי שלא נלך לאיבוד. זו הייתה הפעם הראשונה שנתתי יד לנער זר לא מבני משפחתי ונורא התביישתי אבל החשש ללכת לאיבוד בחושך היה גדול מהבושה.

הזיכרון של הילדה הביישנית שהייתי אז (כולנו היינו כאלה, לא הייתי יוצאת דופן) הזכיר לי את ילדי הכיתה שלי בבית ספר יסודי "נרקיסים." למדתי שם מכתה א' עד כתה ח' – אז עוד לא המציאו את חטיבות הביניים – ובית הספר הזה, שקיים עד היום באותו מקום בדיוק, אחראי לחלק גדול ממי שאני כיום.

ובאותו נושא – בשבוע שעבר שוחחתי במקרה עם מישהו שבא לקנות אצלנו דבש על בית הספר הישן שלי שגם הוא למד בו, והוא זכר אפילו את מנחם גולן שהיה אז המנהל. עד היום אני זוכרת אותו, עומד ומצטט ברגש פסוק מספר תהילים, "כאייל תערוג על אפיקי נחל…" ומסביר לנו את פירוש הפסוק ולמה בחר המחבר בדימויי הזה דווקא.

מוזר איך דברים מסוימים מהילדות נתקעים לך בראש ולא עוזבים. ארבעים שנה חלפו מאז ועדיין אני זוכרת את פניו ואת קולו של המנהל שלנו שמן הסתם נפטר מאז.

אני זוכרת שהייתי ילדה מוזרה, בוגרת מגילה, תולעת ספרים, שתקנית ולא חברותית. הייתי שמנמונת וחסרת ביטחון, ילדה לא כל כך מקובלת כמו שנהוג להגיד היום – נדמה לי שאז הביטוי הזה עוד לא היה קיים – אבל לא ממש דחויה, רק מתבדלת מההמון, וכזאת אני עד היום.

אני חושבת שהייתי ילדה די מאושרת. לא רציתי להיות מלכת הכיתה, היה לי טוב במקום בו הייתי, ילדה שקטה ומופנמת, אבל לא אומללה.

חבל שאני לא יכולה לשלוח מסר לילדה הזו ולבקש ממנה להפסיק לדאוג כל כך, להירגע, להיות קצת פחות ביישנית ויותר שמחה ורגועה. להבטיח לה שהכול יסתדר בסופו של דבר, היא תתגבר על לוח הכפל ותצליח לעבור את הסקר האימתני, היא תשרוד את התיכון ולמרבה הצער השלום לא יגיע לפני שהיא תלך לצבא אבל היא תתגייס ותעבור פחות או יותר בשלום את הצבא, תמצא חתן ועבודה, יהיו לה ילדים ובית יפה. אף אחד לא יפטר את אבא שלה מהעבודה (אחד החששות הגדולים ביותר שלי בתקופת המיתון שלפני מלחמת ששת הימים) גם אחיה הצעיר והשובב יגדל ויהיה לאיש בוגר ובעל משפחה, ובסופו של דבר הכול יסתדר ויהיה טוב, לא צריך לקחת כל כך ללב כל דבר. יהיו צרות ובעיות וכאבי לב, אבל כדאי לקחת הכול בפרופורציות ולזכור שהכול עובר בסופו של דבר והחיים ממשיכים.