כמה אמיתות משחררות לכבוד חג החירות

אף פעם לא אהבתי את פסח, לא התלהבתי מהמשפחתיות הדביקה, מליל הסדר המייגע, מהטקסט הסתום והמשמים של ההגדה, מטירוף הקניות, אכילה וניקיון שכרוך בחג הארוך מידי הזה.


כשהייתי אימא לילדים קטנים שנאתי במיוחד את השבוע חופש שתקעו לנו לפני החג, ואת פירורי המצות שחירבו לי את הניקיון.


גם תקופת השנה בה מתרחש הפסח הזה לא באה לי בטוב. נכון, הכול פורח ומוריק, בושם הדרים ממתיק את ריחות האקונומיקה הנישאים ברוח,  אבל למה כל האבקה הצהובה הזו חייבת לטנף לי את המרצפות שזה עתה שטפתי? ומי יקל עלי את הסבל מהאלרגיה בגלל הפריחה הזו?


ומילא זה, לוקחים כדור נגד אלרגיה, וחוזרים על המנטרה המשחררת שאבק זה לא חמץ, אבל מה עושים נגד מזג האוויר ההפכפך של האביב הישראלי המטורף הזה?


רגע חם ואביך, דקה אחר כך גשם בוצי מכתים לך את הכביסה. הולכת לישון עם שמיכה דקה ותוכניות להוריד את בגדי הקיץ, קמה בבוקר קפואה ומגלה ששוב החורף קפץ לביקור. עד ששלפת את הסוודר והמטריה נוחת עליך חמסין זוועתי שגורם לך לקלל את יומך ולהישבע שבשנה הבאה, לא חשוב מה תגיד אימא, את בורחת לחו"ל.


ולחג הזה יש עוד חוצפה להתהדר בתואר חג החירות!


 


והשנה, ממש ערב החג, שוב הלוויה של חיילים שרק לפני כמה שנים היו ילדים שחיפשו בלב הולם מהתרגשות את האפיקומן, ועכשיו הם שוכבים מתחת למצבה, ואם זה לא גרוע מספיק שוב מראיינים אם שכולה והפעם אטרקציה מיוחדת לחג – גם אחיו של ההרוג נפל בקרב.


למה אישה שגופת בנה עוד לא הוטמנה בעפר צריכה להתמודד עם שאלות מציקות ומצלמות טלוויזיה ולשפוך את ליבה בפני כל עם ישראל?


בשביל מה זה טוב?


למה לא לתת לה להתאבל בשקט?


ולא הייתי מזכירה את העניין הזה לולא דבריה של האם השכולה המסוימת הזו גרמו לי ולג'ינג'י להסכים לשם שינוי זה עם זה (חזיון מאוד לא נפוץ לאחרונה בבית צופה מהצד ואלוף נעוריה).


חלילה לי מלבוא בטרוניות או בביקורת על האישה האומללה הזו ששכלה שני בנים. יש לה דעות מאוד מוגדרות וסגנון התבטאות מלא פאתוס שלא חביב עלי (ואין לדעת אם הוא כזה בדרך כלל, או רק בגלל האבל והשכול שפקדו אותה פעם שנייה), אבל עדיין אנחנו חיים בדמוקרטיה וזכותה להביע את דעתה תחת כל מיקרופון עיתונאי רענן, ובכל זאת, הפעם, אחרי ששמעתי את דבריה, פניתי לג'ינג'י ושאלתי אותו מה דעתו על דבריה של מרים פרץ, האם השכולה.


על פי ארשת פניו ראיתי שהוא חש אי נוחות, (וכדרכו הוא לא ידע איך לבטא מה בדיוק מפריע לו), אבל על כורחו הוא הסכים איתי שצורת ההתבטאות ותפיסת העולם שלה מזכירות לו עד מאוד את האימהות של השאהידים שמכריזות למרבה החלחלה שהן מאושרות שבניהם זכו למות מות גיבורים.


לא שהיא אמרה את זה בדיוק, אבל צורת הדיבור המתלהם הזה, ההתייחסות מלאת הפאתוס הציבורי לכאב פרטי… בלי שום קשר לדעות הפוליטיות שלנו כואב לנו הלב עליה ועל משפחתה, אבל הצורה בה היא בטאה את כאבה גרמה לי אי נוחות, ומיד אחר כך חשתי רגשות אשמה ובושה איך העזתי לחוש מה שהרגשתי.


אני יודעת, אין לי זכות למתוח עליה ביקורת, או על אף אדם אחר כמובן, בטח לא בשעת צער נורא שכזה, אבל בכל זאת אני לא יכולה להכחיש שחשתי מבוכה ואפילו זעזוע כשהבחנתי עד כמה צורת ההתבטאות אצל חוגים מסויימים אצלנו נעשתה דומה לזו של הפלשתינאים.


מפחיד אותי להיווכח איך חלק מאיתנו חולק איתם את הפנאטיות ואת ההערצה למוות על קידוש השם, או הצבא, או הלאומיות… לא יודעת בדיוק מה, אבל הרגשתי שמשהו בצורת המחשבה של גברת פרץ, כפי שהבנתי אותה מדבריה בטלוויזיה, מפחיד אותי ומזעזע אותי וגורם לי חשק לברוח על נפשי מהארץ המטורפת הזו.


ועכשיו בטח יתנפלו עלי בשצף קצף ויכעסו על מה שכתבתי ולא אוכל להתגונן כי מי שמני ומה פתאום אני מעזה אפילו לחשוב דברים כאלה, שלא לדבר על לכתוב אותם במקום ציבורי.


האישה איבדה שני ילדים ואני מעזה לפתוח עליה פה שמאלני מטונף? אני צריכה להתבייש ואני באמת מתביישת ומודה שנכון, זה לא בסדר, ממש לא בסדר למתוח ביקורת על דברים שאומרת אם שכולה שמתה מונח לפניה, אבל ככה הרגשתי ולמרות שאני מרגישה אשמה ועוכרת ישראל (שלא לדבר על פלצנית צפונית סמאלנית) זו האמת.

44 תגובות בנושא “כמה אמיתות משחררות לכבוד חג החירות

  1. אני לחלוטין מבין אותך, את לא צריכה להתנצל.
    יש משהו מציק (לא מצאתי מילה מתאימה יותר, אבל בטוח יש) בהתלהמות הפומבית הזו ושמתי לב אליה בעצמי. אולי המדינה הזאת מעודדת את זה.

    אהבתי

      1. אמן, חג מאוס בהחלט.
        חוץ מיום כיפור הייתי מוותרת בכיף על כל החגים היהודים.
        נו, טוב, אולי גם שבועות, אבל בלי להעיק, רק עוגות גבינה.

        אהבתי

    1. יש פולחן שכול במדינה שלנו.
      אין לי מושג מה אפשר לעשות נגד זה, אם בכלל, לא נוח לי לדבר על זה אפילו ובאמת נשבר הלב על כל אחד שמת ואולי אפשר להתמודד רק ככה, לא יודעת, פשוט לא יודעת.

      אהבתי

  2. להגיד לך את האמת – משהו הפריע לי בסיפור עם האמא,אבל לא ידעתי בדיוק מה.
    אני שמח שהעלת את זה על הכתב, כי אני חושב שזה בדיוק מה שאני מרגיש

    ובגלל זה, השלום שלנו לא מתקרב, הוא רק מתרחק
    אל תרגישי אשמה

    אהבתי

      1. ברגע שיבינו ששלום עושים עם אוייבים, ולא באמצעות כוח

        נכון שעכשיו זה נראה בלתי אפשרי
        אבל כבר היו סכסוכים עקובים מדם בעולם, וחלקם נפתרו
        אז אפשר רק לקוות

        עם המנהיגים הנוכחיים זה בטוח לא יקרה

        אהבתי

  3. אין שום דבר רע בזה שאנשים מתים למען המדינה שלהם. (הם לא צריכים למות, הם צריכים לחיות כמובן, אבל הם צריכים לעשות את המשימה גם אם זה עולה להם בחייהם) אם לא היו חיילים כאלה ב-48 אז לא היינו איפה שאנחנו היום. להשוות את זה לשהידים זה קצת קיצוני. הם באים להרוג אנשים באמצע עיר ולא משנה להם את מי הם רוצחים. אנחנו נלחמים ונהרגים בשביל שדברים כאלה לא יקרו.

    אהבתי

    1. אין לי שום רצון או יכולת להכנס לויכוח פוליטי, פשוט, הצורה שבה מתאבלים לאחרונה בארץ מתחילה להיות חולנית ונעשית דומה מידי לאבל של בני הדודים שלנו.
      משהו פה נורא מציק לי ומעיק…
      לא יודעת אפילו איך להגיד מה ובטח שאין לי זכות לדבר אבל בכל זאת….
      עדיף שהיו מניחים להם לסיים את השבעה ורק אז לראיין אותם.

      אהבתי

    1. כבר כתבתי על זה פעם, יש אצלנו לאחרונה מין פורנוגרפיה רגשית כזו…
      אני מספיק מבוגרת לזכור איך היה לפני שלושים שנה.
      אולי בגלל שאני פולניה קרה ולא פטריוטית אני מעדיפה את האיפוק של פעם, לא יודעת.

      אהבתי

  4. אני חושבת שיש קווי דמיון רבים בתגובות של אנשים שונים,  לא חשוב מאיזה עם,  לאבל.  חלק מהם  –  יהודים ופלסטינים ואחרים   –  מרגישים כנראה שהם חייבים לדבוק בנרטיב כלשהו שיאפשר להם לשרוד.  אני יכולה להבין את זה.  אני גם מבינה את אי-הנוחות שלך. 

    הדבר היחידי שאני לא מקבלת הוא התפיסה של התקשורת (לא רק הישראלית,  זה בכלל פופולרי היום במקומות רבים),  לפיה הצצה לתוך בית שיש בו שכול נורא היא אייטם חדשותי.  לדעתי,  עורך אחראי היה צריך למנוע שידורים כאלה,  וזה לא היה פוגע בזכות הציבור לדעת:  לציבור יש זכות לדעת מה ואיך ולמה קרה,  ומה תכניות הצבא והממשלה בנוגע להישנות האפשרית של דברים כאלה.  כל השאר הוא בגדר מציצנות. 

    אהבתי

    1. אני מקווה שהיכולת לדבר ולנאום לפני כולם מקלה עליה, ואני מקווה שהיא לא תתחרט על כל הפומביות הזו בעתיד.
      גם אני שולחת שני בנים לצבא מאוד בקרוב ואני יכולה רק להתפלל שלא אעמוד יום אחד בנעליה.

      אהבתי

      1. אני מצטרפת לתפילה שלך.
        הבעיה היא ששולחים כתבים למקומות כאלה, והם מציבים מקרופון בפני אנשים המומים שעולמם חרב עליהם  –  אני לא בטוחה שהאנשים האלה בכלל יודעים מה הם עושים.  אני זוכרת את זה מימי הפיגועים הגדולים  –  חלק מהמרואיינים,  שחלקם היו פצועים קשה,  סיפרו אחר כך שהם בכלל לא זכרו שהם התראיינו. 
        לאט לאט מתגבשת מין נורמה מעוותת,  שלפיה אם לא משתתפים בראיונות כאלה,   זה כאילו פוגע בכבוד המתים ובהנצחתם.  אני זוכרת שקראתי על זה משהו באיזה מקום. אני חושבת שהרבה אנשים בתקשורת מודעים לבעייתיות של זה,  ולא אוהבים את זה  –  אבל כנראה לאף אחד שם אין מספיק אומץ כדי לומר:  אני לא משתתף,  אני לא שולח לשם כתבים,  ולעזאזל שיקולי הרייטינג.

        אהבתי

  5. היה בעיקר עצוב לראות ולשמוע את הגב’ פרץ
    זה והאי נוחות מצורת הדיבור שלה
    ברור לגמרי שהיא  לא רצתה חס וחלילה שילדיה ימותו
    אבל היא באמת נשמעה כמו אמא של שהידים
    אני גם לא מצליח להבין את ההגיון שלה להתראיין
    מה יש לך לרוץ להתראיים כשעוד לא קברו את בנך?

    אהבתי

    1. אני לא מכירה אותה וכנראה שגם לא אכיר, אני בספק אם היא הייתה מודעת לזה שדבריה שודרו לכל עם ישראל ובכל הערוצים.
      זו כנראה הדרך שלה להתנחם על האסון שקרה לה, אם זה מקל עליה אז מי אני שאגיד משהו?
      בכל זאת, כדאי לתקשורת להיות מעט יותר מאופקת ולתת לפחות לאנשים לקום מהשבעה לפני שמתנפלים עליהם עם מצלמות ומקרופונים.

      אהבתי

    2. איזו השוואה נלוזה. להשוות אם לחיילים ישראלים ברמה המוסרית הגבוהה ביותר, עם אם לרוצחי חפים מפשע.
      לו הצבא שלנו נהג באינתיפדה הראשונה כפי שרבין אמר "לשבור להם את הידיים והרגליים", לא היתה אולי אינתיפדה שניה.

      אהבתי

  6. צופה יקרה. האמת, האמא הזאת לא נרעתה לי לגמרי צלולה. ריחמתי על האחים והאחות ששימשו כתפאורה. איזה מסר הם קיבלו מהאמא? שהיא שולחת אותם לההרג?
    ריחמתי על האמא שהתקשורת בציניות מנצלת את הכאב שלה כדי לקבל ריטינג גבוה יותר.
    כעסתי על הצבא שלא שם סוף להצגות מסוג זה. לדעתי, המערכת הצבאית צריכה להעביר את האחים ואת האחות לשרת ליד הבית. משפחה זו שילמה מחיר כבד מאד. אין פה מקום לבחירה. הצבא גם צריך לשים סוף לשידורים מסוג זה.
    ואני לא מקנא. אני בת למשפחה שכולה והורי סרבו בגדולתם להופיע בטלוויזיה.

    אהבתי

    1. אני בספק אם היא בכלל תזכור מה היא אמרה ומי שמע אותה, למעשה עדיף שתשכח.
      וחבל שהעיתונאים שלנו שילחו כל רסן ותופסים בני אדם ברגעי צער ובלבול כדי להגביר רייטינג.
      עלי זה לא עבד כלל, פשוט כיביתי את הטלוויזיה ודי.
      אני לא צריכה לראות צער מצולם כדי להרגיש אמפתיה להורים השכולים.

      אהבתי

  7. סבתי שכלה 2 בנים במלחמות ישראל וממשפחה בת 5 נפשות הם הפכו להיות 3. משולש……אני לא מוכנה לשפוט או לבקר את האמא הזו כי אם זה יתן לה כוח לשרוד, מי אני? השכול הזה הוא בלתי נתפס כאשר מאבדים ילד אחד ובטח כאשר שניים…למדתי עם השנים לשתוק גם מול אמירות של סבתי שזמחה שנולד נין יותר מאשר נינה…למדתי שלפעמים המשפט "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו יש בו כל כך הרבה חוכמה חיים שלפעמים עלינו לתת לחוכמת הזקנים להוביל אותנו ולא שאנחנו נוביל אותם.

    אהבתי

    1. לא אהבתי לקרוא אצלך שאמירות כאלה גורמות לך לרצות לברוח מהארץ הזאת.אני מסכימה שארץ זו נוראית ואני בטח הראשונה שאהיה לקום וללכת מפה אבל לא בגלל אמירות כאלה אלא בגלל מעשים מזעזעים של מנהיגים, מובילים חברתיים, אנשי צבא ושאר פשוטי העם.
      ורק לידיעה – אני מחזיקה בדעות שבהחלט נחשבות ציונית , גדלתי אצל אב מאד מאד ימני ובתי בשלב זה של חייה ימנית. מה שמעיד שדמוקרטיה היא הלך רוח ולא רק סלוגן. כל אחד בוחר מה שהוא מוצא לנכון כנכון.ולכן הביקורת שלי (אם אכן דברי נשמעים כביקורת ) איננה בגלל דעה פוליטית.ובכלל היה ראוי שנפסיק לתת לכל דבר תוית של שמאל וימין. יש גם חיים מעבר לשני הכיוונים האלה.ובלי קשר ועם -חג אביב שמח!שתגיע הפריחה האישית שלך אליך ולמדינה גם כן.

      אהבתי

      1. הרבה שנים דבקתי בארץ והייתי ציונית גאה אבל בזמן האחרון… נשחקתי.
        בקרוב יהיו לי שני חיילים וגם ביתי שירתה שירות קרבי מאוד ועדיין לא השתחררה ולא נראה שמשהו זז פה.
        במקום לחתור לשלום שוקעים יותר ויותר במלחמה, החיים תמיד היו קשים במדינה הזו אבל לאחרונה איבדתי את התקווה שיום אחד זה ישתפר ועייפתי מאוד.
        אני כבר בגיל העמידה, מצבי הכלכלי הולך ורע ויש הרגשה לא טובה שהספינה הזו שוקעת בגלל קברניטים רעים וטירוף מערכות.
        כעסתי על אחי שבחר לחיות בארה"ב אבל כיום אני חושבת שאולי הוא צדק ואני טעיתי

        אהבתי

      2. תומך בתגובתך. אסור לשפוט את האם ולהבין שישנם עדיין אנשים מאמינים הרואים בחשיבות תקומת הארץ. האמונה עוזרת לה במצב הקשה מכל של אובדן שני בניה.

        אהבתי

  8. אני מסכימה עמך מאד
    חשתי תחושה של חוסר נוחות מול הדברים שלה
    קשה לי כשמדברים על ילדים ככה.

    ומצד שני, מי יכול לשפוט אותה…?

    אהבתי

  9. לא ראיתי את הראיון אתה אבל מרוח הדברים שכתבת אני מבין את הכוונה.

    איני רוצה כמובן להיכנס כאן לשטח הפוליטי מאחר ואני מקבל בחילה מהנושא הזה אבל מהבחינה הרוחנית, חופש הביטוי בדיוק כמו חופש התגובה לביטוי, חייבים להיות נר לרגלי כל מי שנוגע בדברים האלה.

    מאחל לך ולשלך חג נפלא, המון בריאות, אור ואהבה והלוואי ונדע כולנו חופש פנימי אמיתי להיות מי שאנחנו.

    אהבתי

    1.  הייתי שמחה אם היית רואה את הראיון עם האישה האומללה הזו.
      ליבי כואב עליה אבל בכל זאת יש משהו באבל שלה שהוא בוודאי אותנטי וכן שגרם לי צמרמורת.

      אהבתי

  10. אני לא מסוגלת להקשיב לאמהות שכולות. לא מסוגלת לראות לוויות של חיילים בטלוויזיה. לא יכולתי להביא את עצמי ללחוץ על הלינק, ואני לא רוצה לשפוט אותה בשעת צערה.
    חוץ מזה – גם אני שונאת את פסח. אני לא גזענית-חגים. אני שונאת את כל החגים, אבל פסח ויום כיפור הם השנואים עלי ביותר.  

    אהבתי

    1. חגי ישראל הם תיק די מעיק אבל יום כיפור הוא אחלה, כל כך שקט ורגוע.
      מוכנה להחליף אותו בשאר החגים.
      ואני בהחלט מבינה את הרתיעה שלך מנאומים של הורים שכולים
      אצלי זה נובע בעיקר מפחד להיות חלילה יום אחד בנעליהם.

      אהבתי

  11. שאהידים? באמת? את לא מתביישת?! השאהידים באים בכוונה לרצוח בעוד אותם חיילים באים בכוונה להגן. אני לא מבינה איך בן אדם מסוגל בכלל לחשוב על להגיד דבר כזה- וכל ההתגוננויות שלך, לא מעדנות את זה בשיט. אולי הצלחת לשכנע פה את כולם שכתבו לך תגובות סלחניות, אבל תסלחי לי מאוד- להגן על המדינה שלך, להיות מוכנה להקריב את החיים שלך כדי שאחרים יוכלו לחיות בה בחופש ובכבוד- זוהי באמת גבורה, שאין לך זכות לחלל על ידי השוואה לרוצחים קרי הדם האלה.

    אהבתי

  12. את אמיצה.

    המחשבות האלו רצו לי בראש מיד. לא שאני מקל בכאב שלה כאמא, הרי ברור לי שהכאב שלה הוא נוראי, אבל דבריה והנרטיב הכללי של הדברים שלה לא היה במקום.
    צר לי לכתוב את זה אבל זה הופך את השכול למשהו "לא כל כך נוראי", ויש כאן העצמה של המוות במקום לקדש את החיים.

    בכל מקרה, חג שמח לך ולבני ביתך.

    אהבתי

      1. אז לדעתך כן צריך לדחוף מקרופון להורים שכולים עוד לפני הלוויה ולצלם אותם כשהם עדיין המומים וכואבים ולא יודעים מימינם ומשמאלם?

        אהבתי

  13. אני חושב שזו רק עוד דרך להתמודד עם אובדן, כמו הרבה דרכים אחרות אין הרבה קשר בין הדרך שהיא בחרה להתמודד עם האובדן לבין המציאות או ההיגיון הבריא. היא בחרה איזשהי פנטזיה יפה שתהפוך את הבן שלה לגיבור, את המוות לנס גדול, והכל כל כך נפלא כשלא מחוברים לקרקע… אני לא רואה גם בהתאבלות על אדם כאילו היה שאהיד (משהו שלא מוגבל לפלסטינים, דרך אגב, אני חושב שאפשר לראות אותו ברוב התרבויות), משהו יותר שלילי מכל פנטזיה אחרת. אבל גם לא צריך להתייחס לזה ברצינות ולחשוב שיש משהו בדבריה.
    הבעיה באנשים במדינה הזאת שהם רגילים לטיעונים רגשניים שכאלה. הם יכבו את הטלוויזיה אחרי סוף מהדורת החדשות ובפעם הבאה שהם יחשבו על הקונפליקט יעלה להם בראש "אבל בשביל האישה הזאת, והאישה הזאת אמרה את זה ובגלל שזה היה כל כך מלא פאתוס, אז כנראה שזה נכון".
    אם היו יודעים להתעלם פה מטיעונים רגשיים חלולים שמבוססים רק על איזושהי הזיה, דברים כאלה היו יכולים לא להדאיג אותנו. אבל אני לא חושב שזה ככה, הטיעונים האלה נתפסים כדי לגיטימיים פה.

    אהבתי

    1. אנחנו חיים באזור מאוד לוהט ורגיש, הרגשות נפיצים, התגובות מתפרצות, אף אחד לא טורח לספור עד עשר לפני שהוא מדבר.
      מקום מתלהם מאוד.
      לא קל פה לאנשים מסוייגים יותר, כמוני למשל.

      אהבתי

  14. כמה דברים.
    אחד, בניגוד למה שאת אומרת, הגישה הזאת איננה מרוחו של הזמן האחרון. להיפך, פעם היא הייתה נפוצה הרבה יותר, אבל היא "התקררה" עם הזמן, לפחות בקרב חלק מסוים באוכלוסיה. את בטח זוכרת שבימי בן-גוריון הורים היו מולידים "עוד חייל בשביל המדינה". פולחן ההתנדבות וההקרבה לא נולד עכשיו.

    דבר שני, לעניות דעתי, עם כל שאת משוכנעת בתחושה שלך, בצדק שלך, בתגובה שלך, נדמה לי שאמא העומדת לפני שני קברים – זכאית להנות משתיקה. לא שהיא באה וקוראת כאן ונפגעת, אבל יש מקרים בהם אולי לא חייבים לאמר את הדברים, גם אם הם נכונים, ואפילו אם הם בוערים בעצמותינו. הדברים לא חלים למשל על התקשורת אשר נמצאת במקום אחר לגמרי.

    אהבתי

  15. בואי נעשה סדר. לדחוף מקרופון לפרצופה של אם שעולמה חרב עליה, הוא מעשה פשוט לא אנושי.
    מכאן ועד להשוואה עם אימהות השאהידים, הדרך ארוכה.וזה לא שאני מתנפלת עלייך בשצף קצף, זכותך להירתע ולחוש חוסר נוחות כלפי הנאמר.
    ולא, גם אני ממש לא רוצה להיגרר לויכוח פוליטי.
    אבל אני מכירה מקרוב נשים כמו מרים פרץ, ובחורים כמו אלירז ואריאל. תחושת השליחות שלהם להגנה עלינו, אזרחי הארץ הזאת מפני אותם שאהידים ודומיהם, היא כל כך עמוקה , עד שקשה לעיתים לתפוס את עוצמתה, ואת הזיכוך שלה מכל אינטרס אנוכי, שלא לומר פוליטי.
    אנחנו לא "למדנו מהם", והם בוודאי לא "למדו מאיתנו"(ע’’ע תשובתך לשצה המזועזעת מן העמק הרחוק, שדרכונה האמריקאי החדש מקנה לה את מותרות ההסתכלות האנתרופולוגית עלינו, ממרחק בטוח). הלוואי והיה אפשר לעשות שלום. לצערי, גם כאן הדרך עוד רחוקה.
    עצוב, ולגמרי לא ויכוח פוליטי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s