כמה אמיתות משחררות לכבוד חג החירות

אף פעם לא אהבתי את פסח, לא התלהבתי מהמשפחתיות הדביקה, מליל הסדר המייגע, מהטקסט הסתום והמשמים של ההגדה, מטירוף הקניות, אכילה וניקיון שכרוך בחג הארוך מידי הזה.

כשהייתי אימא לילדים קטנים שנאתי במיוחד את השבוע חופש שתקעו לנו לפני החג, ואת פירורי המצות שחירבו לי את הניקיון.

גם תקופת השנה בה מתרחש הפסח הזה לא באה לי בטוב. נכון, הכול פורח ומוריק, בושם הדרים ממתיק את ריחות האקונומיקה הנישאים ברוח,  אבל למה כל האבקה הצהובה הזו חייבת לטנף לי את המרצפות שזה עתה שטפתי? ומי יקל עלי את הסבל מהאלרגיה בגלל הפריחה הזו?

ומילא זה, לוקחים כדור נגד אלרגיה, וחוזרים על המנטרה המשחררת שאבק זה לא חמץ, אבל מה עושים נגד מזג האוויר ההפכפך של האביב הישראלי המטורף הזה?

רגע חם ואביך, דקה אחר כך גשם בוצי מכתים לך את הכביסה. הולכת לישון עם שמיכה דקה ותוכניות להוריד את בגדי הקיץ, קמה בבוקר קפואה ומגלה ששוב החורף קפץ לביקור. עד ששלפת את הסוודר והמטריה נוחת עליך חמסין זוועתי שגורם לך לקלל את יומך ולהישבע שבשנה הבאה, לא חשוב מה תגיד אימא, את בורחת לחו"ל.

ולחג הזה יש עוד חוצפה להתהדר בתואר חג החירות!

 

והשנה, ממש ערב החג, שוב הלוויה של חיילים שרק לפני כמה שנים היו ילדים שחיפשו בלב הולם מהתרגשות את האפיקומן, ועכשיו הם שוכבים מתחת למצבה, ואם זה לא גרוע מספיק שוב מראיינים אם שכולה והפעם אטרקציה מיוחדת לחג – גם אחיו של ההרוג נפל בקרב.

למה אישה שגופת בנה עוד לא הוטמנה בעפר צריכה להתמודד עם שאלות מציקות ומצלמות טלוויזיה ולשפוך את ליבה בפני כל עם ישראל?

בשביל מה זה טוב?

למה לא לתת לה להתאבל בשקט?

ולא הייתי מזכירה את העניין הזה לולא דבריה של האם השכולה המסוימת הזו גרמו לי ולג'ינג'י להסכים לשם שינוי זה עם זה (חזיון מאוד לא נפוץ לאחרונה בבית צופה מהצד ואלוף נעוריה).

חלילה לי מלבוא בטרוניות או בביקורת על האישה האומללה הזו ששכלה שני בנים. יש לה דעות מאוד מוגדרות וסגנון התבטאות מלא פאתוס שלא חביב עלי (ואין לדעת אם הוא כזה בדרך כלל, או רק בגלל האבל והשכול שפקדו אותה פעם שנייה), אבל עדיין אנחנו חיים בדמוקרטיה וזכותה להביע את דעתה תחת כל מיקרופון עיתונאי רענן, ובכל זאת, הפעם, אחרי ששמעתי את דבריה, פניתי לג'ינג'י ושאלתי אותו מה דעתו על דבריה של מרים פרץ, האם השכולה.

על פי ארשת פניו ראיתי שהוא חש אי נוחות, (וכדרכו הוא לא ידע איך לבטא מה בדיוק מפריע לו), אבל על כורחו הוא הסכים איתי שצורת ההתבטאות ותפיסת העולם שלה מזכירות לו עד מאוד את האימהות של השאהידים שמכריזות למרבה החלחלה שהן מאושרות שבניהם זכו למות מות גיבורים.

לא שהיא אמרה את זה בדיוק, אבל צורת הדיבור המתלהם הזה, ההתייחסות מלאת הפאתוס הציבורי לכאב פרטי… בלי שום קשר לדעות הפוליטיות שלנו כואב לנו הלב עליה ועל משפחתה, אבל הצורה בה היא בטאה את כאבה גרמה לי אי נוחות, ומיד אחר כך חשתי רגשות אשמה ובושה איך העזתי לחוש מה שהרגשתי.

אני יודעת, אין לי זכות למתוח עליה ביקורת, או על אף אדם אחר כמובן, בטח לא בשעת צער נורא שכזה, אבל בכל זאת אני לא יכולה להכחיש שחשתי מבוכה ואפילו זעזוע כשהבחנתי עד כמה צורת ההתבטאות אצל חוגים מסויימים אצלנו נעשתה דומה לזו של הפלשתינאים.

מפחיד אותי להיווכח איך חלק מאיתנו חולק איתם את הפנאטיות ואת ההערצה למוות על קידוש השם, או הצבא, או הלאומיות… לא יודעת בדיוק מה, אבל הרגשתי שמשהו בצורת המחשבה של גברת פרץ, כפי שהבנתי אותה מדבריה בטלוויזיה, מפחיד אותי ומזעזע אותי וגורם לי חשק לברוח על נפשי מהארץ המטורפת הזו.

ועכשיו בטח יתנפלו עלי בשצף קצף ויכעסו על מה שכתבתי ולא אוכל להתגונן כי מי שמני ומה פתאום אני מעזה אפילו לחשוב דברים כאלה, שלא לדבר על לכתוב אותם במקום ציבורי.

האישה איבדה שני ילדים ואני מעזה לפתוח עליה פה שמאלני מטונף? אני צריכה להתבייש ואני באמת מתביישת ומודה שנכון, זה לא בסדר, ממש לא בסדר למתוח ביקורת על דברים שאומרת אם שכולה שמתה מונח לפניה, אבל ככה הרגשתי ולמרות שאני מרגישה אשמה ועוכרת ישראל (שלא לדבר על פלצנית צפונית סמאלנית) זו האמת.