לראשונה מאז שנשברה לי הרגל, 15.12.09 למי שלא זוכר, שטפתי לבד את כל הקומה התחתונה. ניגבתי אבק, הזזתי רהיטים ושטפתי רצפה.
לקח לי שעה וחצי והיה עלי לעשות הרבה הפסקות בגלל כאבי גב, אבל עשיתי כל מה שתכננתי.
אם הייתי בריאה הייתי מנקה גם את החלונות ומסדרת את החדר של לילי, אבל עשיתי לעצמי הנחה ענקית כי בכל זאת….
הרגל כואבת לי מאוד וקצת נפוחה וגם הגב, ובכל זאת לא התכחשתי לחובותיי כבת ישראל כשרה – ניקיתי לפסח!
לצערי נשארתי לבד במאבק נגד הלכלוך שבאביב עושה בנו שמות (הכל בחוץ פורח וכל הבית מכוסה אבקה צהובה) כי ג'ינג'י כמעט לא בבית לאחרונה. האביב שהקדים תפס אותו לא מוכן והוא מתרוצץ בין הכוורות, עובד קשה מאוד, ישן כמעט כל לילה אצל אימו כדי שיוכל לעבוד במחסן על מסגרות, ומאיים שבחול המועד נתחיל רדייה.
לשמחתי אני מסתדרת לבד לא רע, נסעתי לבד לזבולון וכבר פעמיים הסעתי את עצמי ללימודים וטיפסתי בכוחות עצמי על הגבעה שבראשה ממוקמת הכיתה בה אני לומדת. זה מעייף, אבל אני לא מוכנה להפסיד לימודים, ולג'ינג'י פשוט אין זמן לשום דבר שלא קשור לכוורות.
והבקשה שלי אם הייתי גונבת את האפיקומן היא שג'ינג'י והורי יתפייסו סוף סוף ויפסק הברוגז שלהם שנמשך עוד מלפני ראש השנה.
בזמנו הזכרתי את העניין בקיצור ולא סיפרתי עליו יותר כי זה מכאיב לי מידי. הריב התחיל בגללי, היו לי חילוקי דעות עם הורי, אבל גם אחרי שהתפייסנו הוא מתעקש להמשיך להחרים אותם. גם הרגל השבורה שלי לא עזרה לאחות את הקרע המשפחתי, אני קרועה בינו לבנם וזה מאוד לא נעים וקשה, הלוואי והוא לא היה עקשן כזה.
השנה הוא ילך לחגוג את פסח עם אימא שלו ואחיו שבא להתארח אצל חמותי עם בנותיו ואני אהיה עם הילדים אצל הורי.
וכדי לא לסיים בנימה עצובה אוסיף בדיחה מהסוג שהאמת, קצת מעצבן אותי. אני לא מבינה למה גברים כל כך להוטים להתלונן על נשותיהם ולספר כמה הם אומללים וקשה להם להיות נשואים.
אין ספק שיש נשים שהן קלפטות ונצלניות אבל למרות שאני פולנייה מקורית, ילידת פולין מבטן ומלידה, אני ממש לא כזאת.
למרות מוצאי אני לא מתאימה לקלישאות הכל כך נפוצות על פולניות ואפילו הרומני הקוטר שלי לא יכול להתלונן עלי.
הכל דבש 
שלום ,
אני אדיטה :] .
ראשית ,אני רוצה לציין כי פרשתי מהבלוג ,
ועכשיו ח ז ר ת י ובגדול D:
משעת חזרתי , הבלוג עודכן המוןןן ונוספו לו דברים חדשים.
וכמובן שהעיצוובבבבב חדש .
[לכניסה לחצי על הלוגו]
, ביוש , אוהבתתת בהמוניייים אדיטה [:
אהבתיאהבתי
ביוש אדיטה.
אהבתיאהבתי
בדיחה טובה
ברכת חג שמח לך ולכל בני ובאי ביתך
אהבתיאהבתי
חג שמח גם לך!
ואם הייתי שמה בדיחה על גברים שמוציאה אותם אלימים ואנסים ובהמות אני מניחה שלא היית חושב שזו בדיחה טובה כל כך.
אהבתיאהבתי
כל בדיחה טובה מצחיקה אותי גם היא על חשבון הסטראוטיפ הגברי
אהבתיאהבתי
Congrats on the new activity 🙂
And it’s too bad about the separation… I won’t let my husband do this.. I am not telling you this is what you should do, just pointing out what I would do.
Although… when people work as hard as you two do… sometimes it’s hard to resolve the dramas of life just because there’s no time to hash things out.
אהבתיאהבתי
הוא עקשן והם עקשנים…
שלושים שנה הם משכו אותי כל אחד לצד שלו, עכשיו די, עייפתי מזה.
שישברו לבד את הראש.
אהבתיאהבתי
חג שמח צופה
אני לא חושב שהיית צריכה במצבך הרפואי ההולך ומתקדם לנסות לשבור שוב את הרגל ובשביל מה? בשביל נקיונות פסח?
אהבתיאהבתי
יחסית למה שצריך לעשות בבית לא עשיתי הרבה, כמעט כלום אבל פשוט נמאס לי לראות את האבק הזה בכל מקום.
ואל תדאג עבדתי לאט ובזהירות עם הרבה מנוחות.
אני אצטרך לחזור בסופו של דבר לכושר.
אהבתיאהבתי
למה שלא תצטרפו לג’ינג’י לסדר אצל חמותך? אולי זה ידרבן את ההורים שלך להשלים איתו. ובכל מקרה, שיהיה לכם חג שמח, מהנה ורגוע!
אהבתיאהבתי
סרבן הפיוס הוא בעלי.
הורי כבר מנסים חצי שנה להתפייס אבל הוא מסרב, עלה על עץ גבוה ולא רוצה לרדת.
מציק ומביך מאוד
אהבתיאהבתי
אני שמחה לקרוא שאת חוזרת לעצמך..
אני מתארת לעצמי שמצב הזה הנקיון היה בו משהו מעורר לחיים…
אני מצטערת לשמוע על סרבנותו של אישך..
אני לא חושבת שיש טעם ללחוץ. במצב כזה אנשים נוטים בדרך כלל להתבצר עוד יותר עמוק בעמדותיהם (הלא הגיוניות..)
עם כל הצער שבעניין, את צריכה להניח לזה כרגע
הוא זה שמפסיד..
אהבתיאהבתי
הנחתי לזה כבר מזמן.
הם אף פעם לא חיבבו זה את זה וכנראה שזה לא ישתנה לעולם.
אהבתיאהבתי
אחלה סבבה קולולולולולולו
עוד שבוע תוכלי לעשות שפגט וגם גשר לאחור. בטוח!
שיהיה לכם פסח מרנין ויפה וטעים ומלא אביב.
אהבתיאהבתי
פסח שמח גם לך
אהבתיאהבתי
חג שמח!
שמחה לראות שניקית לבדך…
אבא שלי כבר חודש מתקשר ומתחנן לרחמים
אמא שלי משתגעת
בתקווה שבקרוב תגיע הסולחה בין הג’ינג’י להורייך. נשיקות
אהבתיאהבתי
גם לפני ששברתי רגל לא השתגעתי בגלל פסח אבל דווקא עכשיו כשיש לי אישור רפואי לא להתאמץ אני בכל זאת…
לא רציני אבל בכל זאת.
אהבתיאהבתי
חג שמח!
שמחה לראות שניקית לבדך…
אבא שלי כבר חודש מתקשר ומתחנן לרחמים
אמא שלי משתגעת
בתקווה שבקרוב תגיע הסולחה בין הג’ינג’י להורייך. נשיקות
אהבתיאהבתי
אהבתי מאוד את הבדיחה.
קשה המצב הזה שבו את מצויה, אני מאחל לכם שהג’נג’י ינצל את תקופת החג בכדי להשלים עם הורייך.
חג שמח
אהבתיאהבתי
תודה אבל אני בספק אם זה יקרה.
הוא נורא עקשן ולכולנו נמאס להפציר בו, שיחנק עם העקשנות שלו.
אהבתיאהבתי
אני לחלוטין מבין אותך, את לא צריכה להתנצל.
יש משהו מציק (לא מצאתי מילה מתאימה יותר, אבל בטוח יש) בהתלהמות הפומבית הזו ושמתי לב אליה בעצמי. אולי המדינה הזאת מעודדת את זה.
אהבתיאהבתי
נ.ב.
חג שמח ושיעבור מהרררררררר!!!
אהבתיאהבתי
אמן, חג מאוס בהחלט.
חוץ מיום כיפור הייתי מוותרת בכיף על כל החגים היהודים.
נו, טוב, אולי גם שבועות, אבל בלי להעיק, רק עוגות גבינה.
אהבתיאהבתי
יש פולחן שכול במדינה שלנו.
אין לי מושג מה אפשר לעשות נגד זה, אם בכלל, לא נוח לי לדבר על זה אפילו ובאמת נשבר הלב על כל אחד שמת ואולי אפשר להתמודד רק ככה, לא יודעת, פשוט לא יודעת.
אהבתיאהבתי
להגיד לך את האמת – משהו הפריע לי בסיפור עם האמא,אבל לא ידעתי בדיוק מה.
אני שמח שהעלת את זה על הכתב, כי אני חושב שזה בדיוק מה שאני מרגיש
ובגלל זה, השלום שלנו לא מתקרב, הוא רק מתרחק
אל תרגישי אשמה
אהבתיאהבתי
הוקל לי לדעת שלא רק אני מרגישה ככה, הפתרון היחיד הוא כמובן שיהיה שלום אבל איך?
אין לי מושג
אהבתיאהבתי
ברגע שיבינו ששלום עושים עם אוייבים, ולא באמצעות כוח
נכון שעכשיו זה נראה בלתי אפשרי
אבל כבר היו סכסוכים עקובים מדם בעולם, וחלקם נפתרו
אז אפשר רק לקוות
עם המנהיגים הנוכחיים זה בטוח לא יקרה
אהבתיאהבתי
אין שום דבר רע בזה שאנשים מתים למען המדינה שלהם. (הם לא צריכים למות, הם צריכים לחיות כמובן, אבל הם צריכים לעשות את המשימה גם אם זה עולה להם בחייהם) אם לא היו חיילים כאלה ב-48 אז לא היינו איפה שאנחנו היום. להשוות את זה לשהידים זה קצת קיצוני. הם באים להרוג אנשים באמצע עיר ולא משנה להם את מי הם רוצחים. אנחנו נלחמים ונהרגים בשביל שדברים כאלה לא יקרו.
אהבתיאהבתי
אין לי שום רצון או יכולת להכנס לויכוח פוליטי, פשוט, הצורה שבה מתאבלים לאחרונה בארץ מתחילה להיות חולנית ונעשית דומה מידי לאבל של בני הדודים שלנו.
משהו פה נורא מציק לי ומעיק…
לא יודעת אפילו איך להגיד מה ובטח שאין לי זכות לדבר אבל בכל זאת….
עדיף שהיו מניחים להם לסיים את השבעה ורק אז לראיין אותם.
אהבתיאהבתי
לגבי זה אני מסכימה איתך. נהיה מחליא לראות חדשות לאחרונה. רק מחפשים דרמה ורייטינג.
אהבתיאהבתי
ביטאת בדיוק את הרגשת אי הנוחות שהרגשתי כששמעתי את האמא.
וגם אני חושבת שהכתבים היו צריכים לחסוך לה את זה ולהמנע מלראיין אותה בשלב הזה.
אהבתיאהבתי
כבר כתבתי על זה פעם, יש אצלנו לאחרונה מין פורנוגרפיה רגשית כזו…
אני מספיק מבוגרת לזכור איך היה לפני שלושים שנה.
אולי בגלל שאני פולניה קרה ולא פטריוטית אני מעדיפה את האיפוק של פעם, לא יודעת.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שיש קווי דמיון רבים בתגובות של אנשים שונים, לא חשוב מאיזה עם, לאבל. חלק מהם – יהודים ופלסטינים ואחרים – מרגישים כנראה שהם חייבים לדבוק בנרטיב כלשהו שיאפשר להם לשרוד. אני יכולה להבין את זה. אני גם מבינה את אי-הנוחות שלך.
הדבר היחידי שאני לא מקבלת הוא התפיסה של התקשורת (לא רק הישראלית, זה בכלל פופולרי היום במקומות רבים), לפיה הצצה לתוך בית שיש בו שכול נורא היא אייטם חדשותי. לדעתי, עורך אחראי היה צריך למנוע שידורים כאלה, וזה לא היה פוגע בזכות הציבור לדעת: לציבור יש זכות לדעת מה ואיך ולמה קרה, ומה תכניות הצבא והממשלה בנוגע להישנות האפשרית של דברים כאלה. כל השאר הוא בגדר מציצנות.
אהבתיאהבתי
אני מקווה שהיכולת לדבר ולנאום לפני כולם מקלה עליה, ואני מקווה שהיא לא תתחרט על כל הפומביות הזו בעתיד.
גם אני שולחת שני בנים לצבא מאוד בקרוב ואני יכולה רק להתפלל שלא אעמוד יום אחד בנעליה.
אהבתיאהבתי
אני מצטרפת לתפילה שלך.
הבעיה היא ששולחים כתבים למקומות כאלה, והם מציבים מקרופון בפני אנשים המומים שעולמם חרב עליהם – אני לא בטוחה שהאנשים האלה בכלל יודעים מה הם עושים. אני זוכרת את זה מימי הפיגועים הגדולים – חלק מהמרואיינים, שחלקם היו פצועים קשה, סיפרו אחר כך שהם בכלל לא זכרו שהם התראיינו.
לאט לאט מתגבשת מין נורמה מעוותת, שלפיה אם לא משתתפים בראיונות כאלה, זה כאילו פוגע בכבוד המתים ובהנצחתם. אני זוכרת שקראתי על זה משהו באיזה מקום. אני חושבת שהרבה אנשים בתקשורת מודעים לבעייתיות של זה, ולא אוהבים את זה – אבל כנראה לאף אחד שם אין מספיק אומץ כדי לומר: אני לא משתתף, אני לא שולח לשם כתבים, ולעזאזל שיקולי הרייטינג.
אהבתיאהבתי
היה בעיקר עצוב לראות ולשמוע את הגב’ פרץ
זה והאי נוחות מצורת הדיבור שלה
ברור לגמרי שהיא לא רצתה חס וחלילה שילדיה ימותו
אבל היא באמת נשמעה כמו אמא של שהידים
אני גם לא מצליח להבין את ההגיון שלה להתראיין
מה יש לך לרוץ להתראיים כשעוד לא קברו את בנך?
אהבתיאהבתי
אני לא מכירה אותה וכנראה שגם לא אכיר, אני בספק אם היא הייתה מודעת לזה שדבריה שודרו לכל עם ישראל ובכל הערוצים.
זו כנראה הדרך שלה להתנחם על האסון שקרה לה, אם זה מקל עליה אז מי אני שאגיד משהו?
בכל זאת, כדאי לתקשורת להיות מעט יותר מאופקת ולתת לפחות לאנשים לקום מהשבעה לפני שמתנפלים עליהם עם מצלמות ומקרופונים.
אהבתיאהבתי
איזו השוואה נלוזה. להשוות אם לחיילים ישראלים ברמה המוסרית הגבוהה ביותר, עם אם לרוצחי חפים מפשע.
לו הצבא שלנו נהג באינתיפדה הראשונה כפי שרבין אמר "לשבור להם את הידיים והרגליים", לא היתה אולי אינתיפדה שניה.
אהבתיאהבתי
צופה יקרה. האמת, האמא הזאת לא נרעתה לי לגמרי צלולה. ריחמתי על האחים והאחות ששימשו כתפאורה. איזה מסר הם קיבלו מהאמא? שהיא שולחת אותם לההרג?
ריחמתי על האמא שהתקשורת בציניות מנצלת את הכאב שלה כדי לקבל ריטינג גבוה יותר.
כעסתי על הצבא שלא שם סוף להצגות מסוג זה. לדעתי, המערכת הצבאית צריכה להעביר את האחים ואת האחות לשרת ליד הבית. משפחה זו שילמה מחיר כבד מאד. אין פה מקום לבחירה. הצבא גם צריך לשים סוף לשידורים מסוג זה.
ואני לא מקנא. אני בת למשפחה שכולה והורי סרבו בגדולתם להופיע בטלוויזיה.
אהבתיאהבתי
אני בספק אם היא בכלל תזכור מה היא אמרה ומי שמע אותה, למעשה עדיף שתשכח.
וחבל שהעיתונאים שלנו שילחו כל רסן ותופסים בני אדם ברגעי צער ובלבול כדי להגביר רייטינג.
עלי זה לא עבד כלל, פשוט כיביתי את הטלוויזיה ודי.
אני לא צריכה לראות צער מצולם כדי להרגיש אמפתיה להורים השכולים.
אהבתיאהבתי
מסכימה אתך בכל מילה
אהבתיאהבתי
סבתי שכלה 2 בנים במלחמות ישראל וממשפחה בת 5 נפשות הם הפכו להיות 3. משולש……אני לא מוכנה לשפוט או לבקר את האמא הזו כי אם זה יתן לה כוח לשרוד, מי אני? השכול הזה הוא בלתי נתפס כאשר מאבדים ילד אחד ובטח כאשר שניים…למדתי עם השנים לשתוק גם מול אמירות של סבתי שזמחה שנולד נין יותר מאשר נינה…למדתי שלפעמים המשפט "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו יש בו כל כך הרבה חוכמה חיים שלפעמים עלינו לתת לחוכמת הזקנים להוביל אותנו ולא שאנחנו נוביל אותם.
אהבתיאהבתי
לא אהבתי לקרוא אצלך שאמירות כאלה גורמות לך לרצות לברוח מהארץ הזאת.אני מסכימה שארץ זו נוראית ואני בטח הראשונה שאהיה לקום וללכת מפה אבל לא בגלל אמירות כאלה אלא בגלל מעשים מזעזעים של מנהיגים, מובילים חברתיים, אנשי צבא ושאר פשוטי העם.
ורק לידיעה – אני מחזיקה בדעות שבהחלט נחשבות ציונית , גדלתי אצל אב מאד מאד ימני ובתי בשלב זה של חייה ימנית. מה שמעיד שדמוקרטיה היא הלך רוח ולא רק סלוגן. כל אחד בוחר מה שהוא מוצא לנכון כנכון.ולכן הביקורת שלי (אם אכן דברי נשמעים כביקורת ) איננה בגלל דעה פוליטית.ובכלל היה ראוי שנפסיק לתת לכל דבר תוית של שמאל וימין. יש גם חיים מעבר לשני הכיוונים האלה.ובלי קשר ועם -חג אביב שמח!שתגיע הפריחה האישית שלך אליך ולמדינה גם כן.
אהבתיאהבתי
הרבה שנים דבקתי בארץ והייתי ציונית גאה אבל בזמן האחרון… נשחקתי.
בקרוב יהיו לי שני חיילים וגם ביתי שירתה שירות קרבי מאוד ועדיין לא השתחררה ולא נראה שמשהו זז פה.
במקום לחתור לשלום שוקעים יותר ויותר במלחמה, החיים תמיד היו קשים במדינה הזו אבל לאחרונה איבדתי את התקווה שיום אחד זה ישתפר ועייפתי מאוד.
אני כבר בגיל העמידה, מצבי הכלכלי הולך ורע ויש הרגשה לא טובה שהספינה הזו שוקעת בגלל קברניטים רעים וטירוף מערכות.
כעסתי על אחי שבחר לחיות בארה"ב אבל כיום אני חושבת שאולי הוא צדק ואני טעיתי
אהבתיאהבתי
תומך בתגובתך. אסור לשפוט את האם ולהבין שישנם עדיין אנשים מאמינים הרואים בחשיבות תקומת הארץ. האמונה עוזרת לה במצב הקשה מכל של אובדן שני בניה.
אהבתיאהבתי
עצוב שבגלל עקשנות לגרום לכל כך הרבה כאב לב. האין צד שלישי שיכול לתווך ביניהם או להראות לו איך לרדת מהעץ. החיים קצרים מדיי למריבות מסוג זה. מה עם ההורים שלו? הם לא רוצים להתערב?
אני לא הייתי משתגעת כמוך לנקות במצבך. שום כאב גב לא שווה את זה. הרי הפולן הזה והאבק יחזרו יותר מהר ממה שאת יכולה לנקות אותם. חבל על הבריאות.
גם לי ולבני האלרגי העונה הזאת קשה ביותר. את צריכה לראות את ערימת התרופות שיש לנו, טבעיות, לא טבעיות, סבתא, שום, אכינציאה, אנטי-היסטמינים, שמן אקליפטוס, תה צמחים, you name it, we’ve got it
כדאי גם לעשות מנוי בבית חרושת לממחטות נייר. כתבנו קונצ’רטו לשתי אפים, אחד מקנח השני מתעטש. פשוט מרהיב.
חג שמח, תרגישי טוב.
אהבתיאהבתי
אם אני מקפידה לקחת כל לילה זילרג’י אני בסדר.
הילד סובל קצת יותר אבל מתנחם בידיעה שעוד מעט זה יעבור.
חבל שאין תרופה לעקשנות.
ולבעלי לא אכפת בכלל שאני אוכלת את הלב, הגאווה והעקשנות שלו חשובות לו יותר וכמובן שהוא בטוח שהוא צודק ואני טועה.
ככה זה בדרך כלל עם גברים
אהבתיאהבתי
אני מצטערת לשמוע שזה ככה. אני בכל זאת לא מסכימה איתך שככה זה בדרך כלל עם גברים. בעלי לדוגמא אחר לגמרי.
שאלתי אם ההורים שלו או מישהו שבעלך מעריך, לא יכול להתערב לטובת סיום הריב.
אהבתיאהבתי
אביו נפטר ואימא שלו היא מי שלימדה אותו להתנהג ככה.
הוא פשוט כזה, השלמתי עם זה ודי.
אני חיה את חיי ועושה את מה שצריך אבל לא מוכנה להכניס אותו יותר ללב שלי או להתרגש ממנו.
זה פשוט לא חשוב לי יותר והוא בין כה וכה אטום כל כך עד שהוא לא מרגיש בזה.
אהבתיאהבתי
אני מסכימה עמך מאד
חשתי תחושה של חוסר נוחות מול הדברים שלה
קשה לי כשמדברים על ילדים ככה.
ומצד שני, מי יכול לשפוט אותה…?
אהבתיאהבתי
אני לא שופטת אותה, רק רציתי לספר מה חשתי.
מסתבר שאני לא היחידה.
אהבתיאהבתי
לא ראיתי את הראיון אתה אבל מרוח הדברים שכתבת אני מבין את הכוונה.
איני רוצה כמובן להיכנס כאן לשטח הפוליטי מאחר ואני מקבל בחילה מהנושא הזה אבל מהבחינה הרוחנית, חופש הביטוי בדיוק כמו חופש התגובה לביטוי, חייבים להיות נר לרגלי כל מי שנוגע בדברים האלה.
מאחל לך ולשלך חג נפלא, המון בריאות, אור ואהבה והלוואי ונדע כולנו חופש פנימי אמיתי להיות מי שאנחנו.
אהבתיאהבתי
הייתי שמחה אם היית רואה את הראיון עם האישה האומללה הזו.
ליבי כואב עליה אבל בכל זאת יש משהו באבל שלה שהוא בוודאי אותנטי וכן שגרם לי צמרמורת.
אהבתיאהבתי
אני לא מסוגלת להקשיב לאמהות שכולות. לא מסוגלת לראות לוויות של חיילים בטלוויזיה. לא יכולתי להביא את עצמי ללחוץ על הלינק, ואני לא רוצה לשפוט אותה בשעת צערה.
חוץ מזה – גם אני שונאת את פסח. אני לא גזענית-חגים. אני שונאת את כל החגים, אבל פסח ויום כיפור הם השנואים עלי ביותר.
אהבתיאהבתי
חגי ישראל הם תיק די מעיק אבל יום כיפור הוא אחלה, כל כך שקט ורגוע.
מוכנה להחליף אותו בשאר החגים.
ואני בהחלט מבינה את הרתיעה שלך מנאומים של הורים שכולים
אצלי זה נובע בעיקר מפחד להיות חלילה יום אחד בנעליהם.
אהבתיאהבתי
שאהידים? באמת? את לא מתביישת?! השאהידים באים בכוונה לרצוח בעוד אותם חיילים באים בכוונה להגן. אני לא מבינה איך בן אדם מסוגל בכלל לחשוב על להגיד דבר כזה- וכל ההתגוננויות שלך, לא מעדנות את זה בשיט. אולי הצלחת לשכנע פה את כולם שכתבו לך תגובות סלחניות, אבל תסלחי לי מאוד- להגן על המדינה שלך, להיות מוכנה להקריב את החיים שלך כדי שאחרים יוכלו לחיות בה בחופש ובכבוד- זוהי באמת גבורה, שאין לך זכות לחלל על ידי השוואה לרוצחים קרי הדם האלה.
אהבתיאהבתי
חבל שאת לוקה בהבנת הנקרא ומגיבה על דברים שלא כתבתי.
אהבתיאהבתי
את אמיצה.
המחשבות האלו רצו לי בראש מיד. לא שאני מקל בכאב שלה כאמא, הרי ברור לי שהכאב שלה הוא נוראי, אבל דבריה והנרטיב הכללי של הדברים שלה לא היה במקום.
צר לי לכתוב את זה אבל זה הופך את השכול למשהו "לא כל כך נוראי", ויש כאן העצמה של המוות במקום לקדש את החיים.
בכל מקרה, חג שמח לך ולבני ביתך.
אהבתיאהבתי
לקח לי הרבה זמן להעז לכתוב את זה, יש הקלה מסוימת בזה שרוב המגיבים מסכימים איתי.
הלוואי ולא הייתי צריכה לכתוב בכלל את הפוסט הזה
אהבתיאהבתי
זה שהרוב תומך בך אינו אומר שהוא צודק, והיו דברים מעולם.
אהבתיאהבתי
אז לדעתך כן צריך לדחוף מקרופון להורים שכולים עוד לפני הלוויה ולצלם אותם כשהם עדיין המומים וכואבים ולא יודעים מימינם ומשמאלם?
אהבתיאהבתי
nאוד מזדהה עם מה שכתבת (אבל האם זה משהו חדש שלמדנו מבני דודינו, או שזה היה שם גם קודם?)
אהבתיאהבתי
אין לי מושג, אין ספק שאנחנו מושפעים מהם כמו שהם מושפעים מאיתנו.
אהבתיאהבתי
אני חושב שזו רק עוד דרך להתמודד עם אובדן, כמו הרבה דרכים אחרות אין הרבה קשר בין הדרך שהיא בחרה להתמודד עם האובדן לבין המציאות או ההיגיון הבריא. היא בחרה איזשהי פנטזיה יפה שתהפוך את הבן שלה לגיבור, את המוות לנס גדול, והכל כל כך נפלא כשלא מחוברים לקרקע… אני לא רואה גם בהתאבלות על אדם כאילו היה שאהיד (משהו שלא מוגבל לפלסטינים, דרך אגב, אני חושב שאפשר לראות אותו ברוב התרבויות), משהו יותר שלילי מכל פנטזיה אחרת. אבל גם לא צריך להתייחס לזה ברצינות ולחשוב שיש משהו בדבריה.
הבעיה באנשים במדינה הזאת שהם רגילים לטיעונים רגשניים שכאלה. הם יכבו את הטלוויזיה אחרי סוף מהדורת החדשות ובפעם הבאה שהם יחשבו על הקונפליקט יעלה להם בראש "אבל בשביל האישה הזאת, והאישה הזאת אמרה את זה ובגלל שזה היה כל כך מלא פאתוס, אז כנראה שזה נכון".
אם היו יודעים להתעלם פה מטיעונים רגשיים חלולים שמבוססים רק על איזושהי הזיה, דברים כאלה היו יכולים לא להדאיג אותנו. אבל אני לא חושב שזה ככה, הטיעונים האלה נתפסים כדי לגיטימיים פה.
אהבתיאהבתי
אנחנו חיים באזור מאוד לוהט ורגיש, הרגשות נפיצים, התגובות מתפרצות, אף אחד לא טורח לספור עד עשר לפני שהוא מדבר.
מקום מתלהם מאוד.
לא קל פה לאנשים מסוייגים יותר, כמוני למשל.
אהבתיאהבתי
כמה דברים.
אחד, בניגוד למה שאת אומרת, הגישה הזאת איננה מרוחו של הזמן האחרון. להיפך, פעם היא הייתה נפוצה הרבה יותר, אבל היא "התקררה" עם הזמן, לפחות בקרב חלק מסוים באוכלוסיה. את בטח זוכרת שבימי בן-גוריון הורים היו מולידים "עוד חייל בשביל המדינה". פולחן ההתנדבות וההקרבה לא נולד עכשיו.
דבר שני, לעניות דעתי, עם כל שאת משוכנעת בתחושה שלך, בצדק שלך, בתגובה שלך, נדמה לי שאמא העומדת לפני שני קברים – זכאית להנות משתיקה. לא שהיא באה וקוראת כאן ונפגעת, אבל יש מקרים בהם אולי לא חייבים לאמר את הדברים, גם אם הם נכונים, ואפילו אם הם בוערים בעצמותינו. הדברים לא חלים למשל על התקשורת אשר נמצאת במקום אחר לגמרי.
אהבתיאהבתי
בואי נעשה סדר. לדחוף מקרופון לפרצופה של אם שעולמה חרב עליה, הוא מעשה פשוט לא אנושי.
מכאן ועד להשוואה עם אימהות השאהידים, הדרך ארוכה.וזה לא שאני מתנפלת עלייך בשצף קצף, זכותך להירתע ולחוש חוסר נוחות כלפי הנאמר.
ולא, גם אני ממש לא רוצה להיגרר לויכוח פוליטי.
אבל אני מכירה מקרוב נשים כמו מרים פרץ, ובחורים כמו אלירז ואריאל. תחושת השליחות שלהם להגנה עלינו, אזרחי הארץ הזאת מפני אותם שאהידים ודומיהם, היא כל כך עמוקה , עד שקשה לעיתים לתפוס את עוצמתה, ואת הזיכוך שלה מכל אינטרס אנוכי, שלא לומר פוליטי.
אנחנו לא "למדנו מהם", והם בוודאי לא "למדו מאיתנו"(ע’’ע תשובתך לשצה המזועזעת מן העמק הרחוק, שדרכונה האמריקאי החדש מקנה לה את מותרות ההסתכלות האנתרופולוגית עלינו, ממרחק בטוח). הלוואי והיה אפשר לעשות שלום. לצערי, גם כאן הדרך עוד רחוקה.
עצוב, ולגמרי לא ויכוח פוליטי.
אהבתיאהבתי
אכן, כל הנושא באמת עצוב מאוד וכל מילה שאגיד תתפרש לא טוב, עדיף לשתוק.
אהבתיאהבתי