חנוך לנער על פי דרכו

הנושא החם תפס אותי במיוחד הפעם כי מאז שחזרתי מבית חולים אני שקועה בהתבוננות בסרטי הווידאו שצילמתי כשהילדים היו קטנים. לפני שהתאשפזתי מצאתי חנות בחיפה (רחוב גאולה 10) ובמחיר של 20 ₪ לדיסק הם הפכו את ערמות הקלטות הענקית שצברתי לחבילה קטנה ונחמדה של דיסקים שאפשר לצפות בהם במחשב וזה מה שאני עושה לאחרונה, נדהמת כשאני רואה כמה קשה עבדתי פעם כשהייתי אימא לילדים קטנים. פתאום נזכרתי שוב כמה עבודה יש סביבם וכמה הם זקוקים להשגחה ותשומת לב מתמדת ושמחתי שלפחות הפרק הזה בחיים כבר מאחורי.

אם מישהו חושב לתומו שמשפחות זה מה שמראים בפרסומות למוצרי חלב ולטלפונים ניידים כדאי שירד מהרעיון הזה ומהר, המשפחות הבלונדיניות החייכניות ההן שנשקפות מהמסך הן פיקציה לא מציאותית. משפחות זה מה שאפשר לראות בקטעי הסרטים שצילמתי – ילדים שנמרחים באוכל, רבים וצועקים, מפזרים צעצועים, נאבקים בתוקפנות על תשומת לב הורית ומשאבים משפחתיים, מציקים ומנדנדים, שואלים המון שאלות ולא נותנים להורה המותש לנוח או סתם לקרוא ספר.

אני הייתי הצלמת העיקרית ורק במבט לאחור אני קולטת כמה ברור שצץרץ הוא הכוכב שלי, לא שלא צילמתי גם את עוגי ואת לילי, אבל אותו היה לי תמיד נעים יותר לצלם וזה מורגש וגורם לי כיום מעט אשמה, אבל מה יכולתי לעשות? הוא היה ילדון כזה חמוד ומשעשע….

אני מתגעגעת לפעמים לילדון המתוק והשמנמן ההוא שכיום מזהיר אותי בחומרה לא להעז ולשים תמונות שלו באינטרנט ולא מוכן ללמד אותי להוציא תמונות מהדיסקים – כי את ישר תכניסי אותם לבלוגים שלך! – הוא נוהם בזעף גברי.

כיום, כמעט חמש עשרה שנים מאז האימוץ, הילדון תפוח הלחיים והמצחיק שרצה שאקח אותו כל הזמן על הידיים הפך למתבגר גבוה ורזה, ומאז שיש לי רישיון נהיגה הוא בכלל תפס תחת ומרגיש בוגר ועצמאי להפליא, ואוי ואבוי למי שיעז לחטט לו בתיק.

ובכל זאת היום כשיצאנו מהחנייה (אני עדיין צריכה לבוא איתו כנהג מלווה) הוא עשה רוורס לא מוצלח ושבר לשכן את הפנס האחורי, ומיד אמר שחייבים לספר לאבא ואוי ואבוי, מה הוא יגיד כשהוא ידע שהייתי כל כך לא זהיר?

היה לו נורא לא נעים והוא היה מאוד נבוך מהפשלה הקטנה שהוא עשה ולמזלנו השכן דווקא יצא גבר וניחם אותו שלא נורא, וככה לומדים, וכולם דופקים טיפה את הרכב כשהם לומדים לנהוג, אבל הוא עדיין נשאר מבואס, וכמובן שמיד טלפן לג'ינג'י לספר לו על הפדיחה ולשמוע מה דעתו ונשם לרווחה כשהג'ינג'י לא נזף בו.

הוא תמיד היה מין ילד כזה שחש צורך לספר הכל, שונה מאוד מכפי שאני הייתי כילדה. לא שהייתי ילדה רעה או פרועה במיוחד, למעשה הייתי חננה מצויה, אבל לא אהבתי לשתף אף אחד בחיים שלי ועוד כשהייתי רק ילדונת שנאתי שניסו לחטט בעסקי הפרטיים. גם לילי כזו, שומרת הכול לעצמה. את אימא שלי זה הטריף והיא לקחה את זה כעלבון אישי, (עד היום היא פגועה מכך שלא רצתי וסיפרתי לה מיד כשקיבלתי וסת, וזה קרה אגב לפני איזה ארבעים שנה) אבל אני דווקא מבינה את הבת שלי, מכבדת את הפרטיות שלה ומנסה לא לחטט למרות הסקרנות והדאגה לתינוקת שלי שלא חלפה גם אחרי שמלאו לה עשרים ואחת.

ולכן לדעתי בנושא הזה של עד כמה צריך להיות מעורב בחיים של הילד ושל המתבגר צריך שוב לחזור לכלל הישן והטוב של – חנוך לילד לפי דרכו.

יש ילדים שאוהבים לספר הכול ומרגישים נוח לשתף, ויש ילדים שזה נראה להם כפגיעה בפרטיות וכמה שתנסה לדעת עליהם יותר ככה הם ישתבללו יותר.

כדי לענות על השאלה עד כמה מותר לבלוש ולחקור אחרי הילדים ומתי זה מתחיל להיות מוגזם ומיותר צריך לדעת באיזה ילד מדובר וכדי לדעת את זה ההורים חייבים להכיר את הילד שלהם, לדעת איזה בן אדם הוא ולהשלים עם כך שהוא לא שלוחה שלהם, ומרגע שהוא נולד הוא שוקד במרץ על הפיכתו לאדם עצמאי.

התפקיד של ההורה הוא להוביל את הצאצא שלו בשלום בדרך החתחתים המובילה מילדות לבגרות, ולעזוב את ידו ברגע שהוא מוכן ללכת לבד.

כדי לבצע כראוי את המשימה הקשה הזו הורה טוב חייב להקדיש לילד שלו תשומת לב וזמן, לעקוב אחרי ההתפתחות שלו מילד קטן ותלותי לאדם בוגר ועצמאי, לדעת מתי להתערב ומתי לעמוד בצד, ולהבין שמדובר בתהליך איטי ומפרך, מסע מתיש שרצוף בצד הישגים ושמחה גם שגיאות, כעסים ונסיגות, והכי חשוב – אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילך, זו המשימה שלך כהורה וזו העבודה הכי קשה וחשובה שתעשה אי פעם בחייך.

כל מי ששוקל להיות הורה כדאי שיבין שמדובר בעבודה שאין בה חופשות או הקלות, וגם אם אתה נורא עסוק ונשבר לך חינוך זה משהו שאי אפשר להפריט, או להעביר למקורות חיצוניים.

ילדים לומדים להיות בני אדם מעצם ההתבוננות בהורים שלהם, ובשביל זה ההורה צריך להיות בסביבה אפילו אם הוא מנהל חברה חשובה או אפילו את הממשלה, ואם הוא כבר ליד הילד אז עדיף שיתנהג כמו בן אדם כי אם אתה בהמה גם הילד שלך יצא כזה גם אם תטיף לו מוסר עד שפניך יכחילו.

ואולי זה לא הוגן אבל מי ששואף להיות הורה מוצלח צריך לקחת בחשבון שאם ההורים שלו פישלו הוא יתקשה יותר להצליח מאשר אלו שבאו מבתים טובים, והכוונה לא לבתים שיש בהם שפע כסף ורווחה כלכלית אלא בתים ששמים בהם לב לילד, מתייחסים אליו, מקדישים לו זמן ותשומת לב מצד אחד, אבל לא מניחים לו להפוך לעריץ קטן ומפונק מצד שני.

 

אני תוהה אם הורים צעירים באמת מבינים כשהם נושאים את הרך הנולד מבית החולים שבמשך עשרים שנה, פחות או יותר, רוב זמנם והמשאבים הרגשיים והחומריים שלהם יופנו לדור הצעיר, ושהם יוכלו לחזור ולהתפנות לחיות את חייהם כמו שעשו לפני שהילדים נולדו רק אחרי שהצאצאים שלהם יעמדו פחות או יותר ברשות עצמם.

איך עושים את זה בלי לצאת מהדעת? שאלה טובה. אני ממליצה להצטייד בבן זוג משתף פעולה ששותף להשקפות שלכם פחות או יותר, וזה אומר שכדאי מאוד לדבר איתו על חינוך ילדים לפני שהם נולדים וכדאי מאוד לפני שרצים להתחתן גם לשים לב איך הוא מתנהג אל הוריו, אם כי מצד שני ההורים לא צריכים להיות תאומים סיאמיים וזה לא נורא אם הילדים רואים שלאבא יש לפעמים דעות שונות משל אימא, ושאפשר לחיות ולנהל משפחה מתפקדת גם אם יש חילוקי דעות, וויכוחים, כי אחרת ממי הם ילמדו לריב ולהתפייס, מהאח הגדול?

חשוב מאוד להבין שברגע שאתם נעשים הורים אתם הופכים על כורחכם דוגמא לילדים שלכם. כל מה שאתם עושים, ממריבה עם השכן ועד ויכוח עם בן הזוג נקלט נרשם ומשפיע. הילדים שלכם מביטים בכם כל הזמן וקולטים אתכם בדייקנות מזעזעת. המצלמות של האח הגדול זה קייטנה לעומת החושים שלהם, הם בוחנים אתכם ללא הרף ודרככם הם לומדים הכול על החיים ומגבשים דעה על נימוסים, אהבה, עבודה ומוסר. דרך העיניים שלכם הם לומדים מה הם שווים, מי הם, מה צריכות להיות השאיפות שלהם בחיים, ומה זה בכלל כל העסק המשונה הזה שנקרא חיים, אז שימו לב ואל תגידו שלא הזהרתי אתכם.