חוזרת לעצמי

הנה, חזרתי. היה אשפוז נחמד, ניתוח קל ומהיר, ניתוחונצ'יק בעצם. הפעם לא הקאתי כלל ואפילו התבדחתי עם רופאי.

האשפוז הזה היה בגד תיקון שהייתי זקוקה לו מאוד אחרי הזוועה של רמב"ם. אז נכון שבית חולים כרמל קטן ופחות משופץ, הוילונות היו דהויים, והמקלחת קטנות, והיינו ארבעה בחדר, אבל קיבלתי מיטה ליד החלון, ואחרי שסיפרתי למרדים החביב על תלאותיי בניתוח הקודם הוא הבטיח שיהיה בסדר, ובאמת היה בסדר – עבר ממש בקלות אפילו שנתנו לאיזה מתלמד כבד יד להכניס לי את האינפוזיה (הרגשתי כאילו הוא תוקע לי מסמר בווריד) והטובוס הציק והכאיב (הגרון כאוב מעט עד עכשיו) אבל הבלגתי והתגברתי.

במשך שנותיי הארוכות עברתי כבר עשרות אשפוזים והספקתי להיות בכל בתי החולים בחיפה, ובגלל שצברתי המון ניסיון הייתי מאורגנת היטב. לקחתי רדיו קטן, ואת רשימת התרופות שאני לוקחת כל יום (זה חשוב מאוד, האחיות המתלמדות שהתאמנו עלי העריכו את זה מאוד) וכמובן גם את התרופות עצמן, ופיז'מה, ותחתונים, וחליפה דקה וקלה להסתובב אתה במשך היום, ונעלים שהן גם נעלי בית, וגם נעלי חוץ, ורק כפכפים שכחתי, אבל לא נורא.

מה שבעיני הכי מעניין הוא שלקחתי איתי שני ספרים וקראתי אותם עד תומם. אחרי ששלושה חודשים לא הצלחתי להתרכז בקריאה הפעם נעשה לי נס קטן וסיימתי אותם תוך שלושה ימים.

קודם קראתי את "היי לי הסכין" של גרוסמן שכבר קראתי פעם. החלטתי למצוא מתוכו קטע כדי לנתח בו את הסגנון בשביל עבודה למכללה (שאני צריכה להגיש בפסח) ובסוף קראתי הכול מהתחלה ועד הסוף והתענגתי מאוד. ומיד אחרי שסיימתי אותו הסתערתי על "הדרך לגן עדן" של פאולינה סיימונס. ספר עבה מאוד שבבית לא היה לי סבלנות לקרוא אבל בבית חולים סיימתי אותו תוך יממה של קריאה רצופה, משתקעת בתוכו עד כלות, כמו שהייתי קוראת פעם בנעורי.

אני ממליצה עליו כי למרות שהוא ספר אמריקאי מאוד, ונוצרי מאוד הוא בעיקר אנושי ומעמיק מאוד, ולמרבה השמחה מתרחש בשנות השמונים שאני מכירה היטב.

עיקר הספר הוא סיפור מסע והתבגרות רצוף הרפתקאות בתוך נוף אמריקאי מאוד המתואר בשפה נהדרת וברגישות רבה. חוץ מתיאורי המסע והנוף יש בספר הזה מתח, תובנות על סוגי משפחות ואהבות, דיון עוקצני ומשעשע על מוסר, יחסי בנות ואימהות, וגם שפע חוש הומור תבונה וחן וכמובן גם רומנטיקה מהסוג הנבון והאינטליגנטי ולא הדביק והמאוס.

במשך שלושה ימים לא ראיתי טלוויזיה ורוב הזמן – חוץ מכמה דקות שניצלתי את האינטרנט חינם בבית קפה, מסעדה פלפלת – הייתי מנותקת מהמחשב, וגם הייתי לבד רוב הזמן, חוץ מביקור קצר של הורי שבאו מיד אחרי הניתוח. הם ישבו איתי מעט ואחר כך, כשהשתכנעו שאני בסדר, שילחתי אותם הביתה לנוח.

גם את הג'ינג'י פטרתי מביקור כי חסתי עליו, נסיעה עד לבית חולים כרמל זה סיפור ארוך ומעייף אחרי יום עבודה, והאמת שהרגשתי טוב לבד. האשפוז הזה היה בשבילי כמו חופשה קטנה בחו"ל. שכבתי לי עם ספר ורדיו, מבודדת משאר המאושפזות בוילון אפרסקי דהוי ומוכתם, נהנית מנוף מאובך של מורדות הכרמל, ישנה, אוכלת וקוראת, קוראת, קוראת….

אחרי ששלפו מעצמותיי את המסמר הזה, שהוא בעצם בורג (בורג סינדמוטי), הצלחתי להניע את הרגל בקלות רבה יותר ולמרות שהיא עדיין נפוחה והחתך מציק מעט אני חשה שאני בדרך להחלמה.

היום בבוקר נתנו לי את הבורג למזכרת והודיעו לי חגיגית שאני פטורה ממגף הפלא, ובדיוק בזמן כי הוא מחמם נורא ובחמסין הזה שנפל עלינו הוא פשוט עונש.

לצערי אין לי תמונה חדשה של עצמותי נטולות הבורג כי הייתה תקלה במחשב, אבל בעוד שבועיים עלי לצלם את הקרסול שוב… והפעם אוכל להגיע בכוחות עצמי למרפאה ולטפס לבד במדרגות.

בבית כמובן המתין לי כל הבלגן, אפילו את המדיח הם לא טרחו להפעיל, שני הבטלנים שלי, ומחר כולם, כולל החבר של לילי, יהיו בבית, וזה אומר פיצה ובורקס על הבוקר וכדאי שיהיו לחמניות כי תסתובב במטבח שלי חבורה רעבתנית של מתבגרים שידרשו אוכל, ויערימו כביסה בלי התחשבות, אבל לא נורא, אני אהיה בסדר, עכשיו נשאר לי רק למצוא סוף סוף עבודה וחיי יחזרו למסלול.