רוצה לחזור לעצמי

כמה זמן לא כתבתי… המון.

מה קרה בינתיים? שום דבר בעצם, לא מצאתי עבודה ואפילו לראיון לא קראו לי למרות שאני מתמידה לשלוח קורות חיים.

הלכתי שוב לרמב"ם והפעם הייתה לי חוויה מתקנת, לא חיכיתי הרבה זמן ופגשתי רופאה נמרצת שהסתכלה עלי כעל בן אדם שלם ולא אוסף של סימפטומים ובדקה מה באמת קורה לי והסבירה לי בסבלנות שלמרות שצפיפות העצם אצלי בסדר בכל זאת אני בקבוצת סיכון לדלדול העצם כי אני בגיל הבלות ואני לוקחת סטרואידים והכי חשוב – יש לי מחסור רציני בויטמין די.

כן, ויטמין די שפעם חשבו שאין מצב שאנשים שחיים בישראל יסבלו ממחסור בו. בבת אחת נזרקתי לילדותי כשאחי הקטן היה מקבל טיפול נגד רככת בקרני אולטרא סגול בקופת חולים. היו שמים אותו ערום על סדין ומרכיבים לו משקפים כהות ומאירים עליו במנורות חזקות.

כמובן שקינאתי מאוד ורציתי גם וגם לי נתנו משקפים כאלו… היה כיף, והיה נעים מאוד ללכת לים בלי לפחד מהשמש, מי ידע אז על חור באוזון? פעם הים היה נהדר למרות שתמיד חזרתי עם כוויות כי לא היה קרם הגנה, רק שמן אגוזים או קרם ולווטה.

היום יש קרמים מיוחדים שחוסמים את הקרניים המזיקות, וכולם יודעים שיש חור באוזון ושהשמש מזיקה ונזהרים מאוד ולא יודעים שמרוב זהירות נוצר אצלם מחסור בויטמין די, ועד שלא מגיעים לגיל חמישים ומגיעים למחלקה אורטופדית בגלל נפילה קטנה לא שמים לב כמה הויטמין הזה חיוני.

התחלתי לצרוך ויטמין די ואני כבר מסתובבת די חופשי בבית, לאט ובזהירות, אבל על שתי הרגלים. לילי גמרה את הפרק הצבאי בחייה ועכשיו היא בחיל חינוך ויכולה לשרת בלי מדים במרכז הארץ ובלי נשק למרבה שמחתה, עוגי עושה חייל בשנת השירות וצץרץ גילה את נפלאות הלפטופ ויתרונותיו על פני מחברת רגילה ואפילו הספיק לשבור מסך אחד… שרק יהיה לנו בריא.

והנה כבר מרץ ומתחיל סמסטר ב' ואפילו הספקתי לעשות את העבודה בדקדוק נורמטיבי למרות שהזעתי בשיניים כדי לסיים אותה, והאמת, קצת חיפפתי אבל זה הכי טוב שיכולתי לעשות בנסיבות הנוכחיות מפני שמשום מה אני סובלת מחוסר יכולת להתרכז ומפיזור נפש מוזר שמונע ממני לקרוא ספרים, או לראות תוכניות רציניות בטלוויזיה.

התמכרתי לערוץ E האידיוטי, זה פשוט נורא  

מאז ששברתי את הרגל ואיבדתי את מקום עבודתי גיליתי שקל מאוד להידרדר ולהישמט מהחיים, וקשה מאוד לחזור למסלול. אני נאבקת כיום להשתלט שוב על החיים שנעצרו לי ברגע אחד של חוסר זהירות וזה קשה ומעייף מאוד ודי מייאש.

בשבוע הבא אתאשפז שוב להוצאת מסמר מהרגל ואני מקווה שהניתוח הזה – בבית חולים כרמל – יעבור מהר ובלי טראומות ושאחר כך אוכל להתחיל לעשות פיזיותרפיה ולהתחיל ללכת חופשי בלי מגף הפלא. אני משתוקקת לחזור לכושר, להסתובב חופשי בלי כאבים ואולי למצוא סוף סוף עבודה?

נכון לעכשיו אני מרגישה כמו מכונית שנתקעה בצד הדרך מסתכלת איך כולם דוהרים קדימה ואני נשארת מאחור, מחלידה לי בצד.

נמאס לי. אני כל כך רוצה לחזור למסלול ולהמשיך להתקדם, להיות שוב חלק מהעולם, להרוויח שוב כסף, להיות ניידת ופעילה ועסוקה כמו שהייתי תמיד.