שבתות הדבש שלנו

  מאז שפתחנו את המכון השבתות שלנו נעשו עסוקות מאוד ובעצם אין לנו שבת. לקח לי די הרבה זמן להתרגל לזה שאצלנו שבת כבר לא יום המנוחה, ההיפך.

בהתחלה גם הרגשתי קצת מרירות שכולם מבלים עם המשפחה, נוסעים ומטיילים, ורק אני עסוקה, אבל מה לעשות שצריך להתפרנס ואנחנו מתפרנסים דווקא מיום החופש של כל עם ישראל חובב הטיולים והקניות?

גם הילדים התלוננו מאוד בשנים הראשונות בעיקר כי אחד מהם היה צריך לחזור יחסית מוקדם מבילוי הלילה כדי שיוכל לקום ולחלק פליירים אבל עם הזמן הם קלטו שאין ברירה, אם הם רוצים דמי כיס צריך לעבוד והם השלימו עם המצב.

כדי שבכל זאת נהנה קצת מסוף השבוע אנחנו מתחילים את השבת ביום שישי, בצהרים אחרי שאני מסיימת את הקניות והניקיונות אני תמיד מכינה פיצה משפחתית גדולה (שהבצק שלה תופח לו לאט עוד מהבוקר) ומוסיפה גם בורקס, ואחר כך אנחנו פורשים לנו לשנ"ץ בין עיתוני סוף השבוע.

בין שלוש אחרי הצהרים לחמש בערב יש ברשת ג' תוכנית של שירים יפים בעברית ואין לי תענוג גדול יותר מאשר לקרוא את המדורים החביבים עלי בעיתון – המדור הספרותי, דנה ספקטור, רענן שקד, מאיר שלו ולפעמים יאיר לפיד – להקשיב לשירים הנפלאים של פעם, ולשקוע אט אט בשנת צהרים מתוקה.

בחורף יש גם לג'ינג'י זמן להיות גם איתי, אבל ברגע שהאביב מתחיל הוא נעשה עסוק נורא וכמעט שלא רואים אותו בבית, וגם כשהוא בא זה רק כדי לאכול ולצנוח לשינה כבדה.

בערב אנחנו הולכים לאכול אצל הורי, או סתם מתבטלים מול הטלוויזיה, ובשבת (אלא אם כן זה ביולי אוגוסט שאז המכון סגור) אנחנו עובדים.

ג'ינג'י קם תמיד ראשון, מכין סלט גדול, מביא לי קפה, מתארגן עם שלטים ונוסע למכון.

עד שעה עשר אני צריכה להקים את אחד הבנים, כיום זה בדרך כלל צץרץ כי עוגי לא נמצא כמעט בבית, לדאוג שיאכל וישתה ויתאושש מבילוי הלילה ויגיע לצומת עם פליירים.

כשהיה לי גבס ולא יכולתי לנהוג הילד היה הולך ברגל לצומת, די רחוק אבל לא נורא, אבל כיום הוא מסיע אותי ואני מחזירה את המכונית הביתה, אוכלת מהסלט, מתאפקת לא לגעת בבורקס, ומחכה שהוא יתקשר אלי, ואז חוזרת לאסוף אותו.

לפני שנשברה לי הרגל נהגתי לנסוע למכון אחרי שהייתי משאירה את הילד בצומת כדי לעזור קצת לג'ינג'י ולהביא לו אוכל, אבל עכשיו אפילו עם מגף הפלא שלי אני די חסרת תועלת, והוא נאלץ להתמודד לבד עם הקונים.

למרות שאני סקרנית לדעת מה קורה ואיך הלך היום אני משתדלת לא להתקשר כדי לא להפריע לו, וממתינה בסבלנות עד שהוא חוזר, וברגע שהוא נכנס אני יודעת לפי הפנים שלו אם היה יום טוב או רע. בתקופה הזו של השנה הימים הם בדרך כלל די טובים. השבתות הכי מוצלחות הן שבתות בהירות שבאות אחרי כמה ימי גשם. בטלוויזיה מראים כתבות על הפריחה בצפון ואנשים שהיו כלואים בבית נוהרים לטייל ברחבי הגליל, בוהים בכלניות וברקפות, עושים פקקי תנועה ובסופו של דבר מגיעים למכון לקנות דבש, יערות ופרופוליס.

בתקופה הזו הג'ינג'י נכנס הביתה עם ארנק תפוח ומצב רוח טוב. הוא אוכל ארוחת צהרים ומתלונן שהיה כל כך עסוק כל היום עד שלא הספיק לאכול וכשאנחנו סופרים את הכסף ומתכננים איזה חורים בתקציב נסתום איתו הוא מספר לי סיפורים מצחיקים על הקונים שמצליחים ללכת לאיבוד באלוני אבא הקטנטונת, מתלונן על קמצנים שטועמים המון ולא קונים כלום, מתגאה בקונים ותיקים שחוזרים אלינו שוב וגם שולחים את המכרים שלהם לקנות אצלנו, ובעיקר שמח כשאנשים משבחים את הדבש שלו, קונים המון ויש לנו כסף לשים בבנק.

ככל שמזג האוויר מתחמם והקיץ מתקרב ככה יש לנו פחות קונים ואחרי פסח הרווחים יורדים יותר ויותר עד שבתחילת החופש הגדול אנחנו סוגרים את המכון והשבתות שלנו נעשות רגילות כמו של כולם – קמים מאוחר ויש לנו זמן לנוח ולהתבטל ולהתלונן כמה חם עד ששוב מגיע ספטמבר ואנשים מתחילים להגיד 'אחרי החגים' ואז אנחנו מדפיסים שוב פליירים, פותחים את המכון ושוב אין לנו שבת.