נמאס לי!

אתמול סוף סוף קרה משהו ויש לי תירוץ לכתוב פוסט.

איזה יופי, כולי אושר והנאה!

מה שקרה זה שהורי קנו מקרר חדש ונתנו לנו את המקרר הישן שלהם. המקרר שלנו, שגם אותו אגב קיבלתי מהורי, עוד שייך לדור המקררים שלא ידעו את סין והוא עבד נפלא במשך למעלה מעשרים שנה, אבל לאט לאט הדפנות הפנימיים שלו התחילו להישבר אם כי המנוע המשיך לפעול כמו גדול.

נורא הצטערתי להיפרד ממנו, אבל כשהגענו לשלב שבו יכולתי לראות את המילוי שבתוך הדלת הבנתי שאין ברירה.

למרבה המזל אימא שלי חשקה במקרר חדש עם פריז'ר תחתון וכמו שהורי נוהגים לעשות הם פשוט הלכו וקנו להם חדש ושלחו לי את הישן, והכול מרגע לרגע בלי לתת לי זמן להתכונן.

בדיוק אתמול ג'ינג'י היה אצל אימא שלו, עובד על הציוד של הכוורת, וסוף סוף הייתה לי סיבה לצאת מחדר השינה ולקפץ למטבח בקומה למטה. למזלי צץרץ הגיע גם כן ועזר לי קצת, האמת, יותר קיטר והתלונן מאשר עזר, אבל מילא…

עכשיו יש לי מקרר מקסים, עם מדפים שקופים, רעיון באמת גדול, ובניגוד לישן הוא גם נקי ולא מתפורר, ואחרי שהוא ניצב במקומו עוד הספקתי לאלץ את צץרץ הבטלן לשטוף את המטבח. הוא לא ממש התלהב, אבל הזהרתי אותו שאם הוא לא ידע לעשות ספונז'ה כמו שצריך אף אחת לא תרצה להתחתן איתו, אני מקווה שהוא קנה את זה.

חוץ מזה עוד הספקתי בבוקר גם לנקות קצת את חדר השינה, תקראו לי פולניה, אבל מפריע לי להתעפש במיטה כשהחדר מטונף.

ניקיון וסדר גורמים לי להרגיש טוב יותר משום מה.

בערב ג'ינג'י הגיע בזמן, כמו שקבענו, ויחד נסענו לראיון עבודה שהספקתי לקבוע יומיים קודם. בעיקרון להגיע לראיון עבודה תוך קיפוצים על רגל אחת זה רעיון לא טוב, אבל זו עבודה במקום מגורי שאני מאוד מעוניינת בה והזהרתי את המראיינת מראש בנוגע למצבי.

חבל שהיא לא הזהירה אותי מראש שמי שיעשה את הראיון יהיה בעצם בעלה הקרציה שישאל אותי שאלות מפגרות והתנהג כאילו בחיים לא ראיתי מחשב.

בלי שום מבוכה הוא הגיש לי לפטופ ועשה לי מבחן, אני שונאת שעושים לי דברים כאלה אם כי הלפטופ שלו היה ממש חמוד. מזל שיצא לי להכיר במכללה את הגרסא הכי חדשה של הוורד שהיא אגב לדעתי פחות מוצלחת מהקודמת.

הוא גם שאל שאלות מפגרות כמו מה היתרונות ומה החסרונות שלך ומה תעשי אם ככה או ככה… שאלות מטופשות שמה שלא תענה להם תצא טמבל, וכמובן שאין קשר בינן לבין המציאות. הדרך היחידה לבחון בן אדם ולדעת איך הוא יתנהג היא פשוט להתחיל לעבוד איתו ולראות איך הוא מתנהג בפועל, אבל יש אנשים שמתעקשים לנבא את העתיד ולך תתווכח איתם.

דווקא האישה שזקוקה למזכירה, ושאיתה בעצם קבעתי את הראיון, עשתה רושם של בן אדם נחמד. אני חושבת שהייתי אוהבת לעבוד איתה אבל בתנאי שלא תיתן לבעלה להידחף ולהפריע.

גם אני וגם הג'ינג'י הסכמנו שאם לא אתקבל זה לא יהיה הפסד גדול.

חזרתי הרוסה מעייפות ועם צד ימין תפוס קשות. בגלל כל הפעילות שעשיתי במשך היום כאב לי כל כך עד שלקחתי כדור אקמול, ובכל זאת הייתי מרוצה כי סוף סוף קרה לי משהו ועשיתי עוד דברים חוץ מלשכב במיטה לחפש משהו מעניין לראות בטלוויזיה.

 

חוץ מזה אין לי הרבה חדש לספר – אני פשוט ממתינה לזמן שיעבור ומתרגזת על חוסר הישע של הג'ינג'י בנוגע לדברים פשוטים כמו קניית שמפו וקונדישנר, או החלפת ספרים בספריה. כשאבריא אני מתכוונת לתת לספרנית מנה הגונה על סוג הספרים שהיא שלחה לי, ממתי אני קוראת רומנים רומנטיים אוויליים?

הרגל שלי אולי שבורה אבל זה לא אומר שנעשיתי חסרת מוח.

אני חוששת שאני לא בנויה להיות חולה כל כך הרבה זמן, אין לי סבלנות לזה. הצורה בה בעלי וצץרץ מנהלים את הבית מעצבנת אותי, חוסר היכולת שלי לעשות משהו מועיל כמו לתלות כביסה, או אפילו להתרכז בקריאה משגע אותי, וחוץ מזה פשוט נמאס לי לשבת חסרת מעש ולחכות שהזמן יעבור.

לפחות קיבלתי סוף סוף את הפיצויים מהעבודה הקודמת וגם זה רק אחרי שצעקנו בטלפון על חברת הביטוח ועל סוכן הביטוח שגררו רגליים וסחבו את הזמן.

למה בארץ אתה תמיד צריך לצעוק ולריב עד שאתה מקבל את מה שמגיע לך?