חוות דעת שנייה

כל מי שסובל מבעיית בריאות יודע שצריך וחשוב לקבל חוות דעת שנייה, ואפילו שלישית ורביעית.


טיפול רפואי נעשה בימינו מצרך וכמו שלא קונים את הבגד הראשון או את הרהיט הראשון שרואים ככה צריך לשאול כמה רופאים מה דעתם ולהתייעץ בהם מה עושים.


זה נשמע מאוד הגיוני, אבל למה אף אחד לא אומר לך למי מהרופאים להאמין ומה עושים אחרי שאוספים כמה חוות דעת מכמה רופאים שכולם מלומדים ומשכנעים ומרשימים מאוד אבל לא מסכימים על שום דבר?


לצערי, בניגוד לשיטוט בין חנויות בגדים או רהיטים השיטוט בין משרדים של רופאים הוא תענוג קטן מאוד, בעיקר אם יש לך רגל אחת לא מתפקדת ומדרגות מהוות מכשול מייגע ומכאיב.


בכל זאת הלכנו לעוד רופא, אחד שבבקרים עובד ברמב"ם הזכור לרע. הוא כבר שמע עלי ומסתבר שהתלונה ששלחתי הגיעה אליהם ואפילו נעשתה חקירה בנוגע אלי, אם אני אחיה מספיק שנים אולי אפילו אקבל תגובה מסודרת מבית החולים.


הרופא הזה, שהוא מן הסתם מוכשר ומלומד בדיוק כמו הרופא הקודם, טען שהשבר שלי הוא מסובך יותר מכפי שחשבתי, וגילה לי שהעצם שנשברה – פטישון לטרלי בשוקית רגל שמאל – סובלת מאוסטאופורוזיס והרופאים שתקעו בה ברגים התאוננו שהיא הייתה רכה ומתפוררת וכנראה שהסיבה לכך הם הסטרואידים שאני לוקחת בגלל דלקת הפרקים שלי.


יופי, רק את זה עוד הייתי צריכה לשמוע כדי לבאס אותי עוד יותר.

חוץ מזה לדעתו עדיף היה אם היו שמים לי גבס פלסטי ולא את מגף האייר קאסט שעלה לי אגב מעל אלף שקל (שמהם אקבל החזר מקופ"ח רק בעוד כחודשיים).


הוחלט שאני אמשיך להיות תקועה בבית עוד שבועיים ורק כשימלאו שישה שבועות לניתוח (שחל ב – 25.12.09 )אלך לצלם שוב את רגלי ואז, אם המצב יאפשר, אתחיל לעשות פיזיותרפיה ובהדרגה אתחיל ללכת שוב, קודם עם המגף ואחר כך לאט לאט גם בנעלים רגילות.


בינתיים אני מתכוונת להוריד את מינון הפרידינזון ולקוות שהרגל הבריאה שלי שנושאת את רוב הנטל הלא קל של גופי תעמוד בעוד שבועיים כאלה.


 


אין לי מושג איך אנשים אחרים ששברו רגל מתמודדים עם העניין הזה אבל לי נורא קשה. אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר ומתולעת ספרים חובבת קריאה הפכתי לאדם קצר רוח וחסר יכולת ריכוז מינימלית. הדבר היחיד שאני מסוגלת לקרוא זה עיתונים ובלוגים. אין לי סבלנות אפילו לראות סרטים בטלוויזיה. מזל שיש את ערוץ E  האידיוטי ואת ערוץ הבריאות שלפעמים יש בו כתבות מועילות ומעניינות.  


למזלי יש חופשת סמסטר ואני לא צריכה לדדות יותר ללימודים, אבל אני לא יכולה להגיע לספריה כדי לעשות את העבודה של סוף הסמסטר בדקדוק, ואין לי סבלנות להתעמק בעבודה השנייה שעלי להשלים.


נכון שלא ממש כואב לי, אבל נמאס לי מחוסר האונים ומהתלות במשפחתי ומזה שכל דבר נורא מסובך וקשה ושאפילו להתרחץ או להשתין נעשה מבצע מעייף ומכאיב.


אולי אני מפונקת וקוטרית אבל כמה אפשר להיות באותו חדר בלי לצאת מהדעת? וכמה אפשר להיות מנותק מהעולם ותקוע בבית כמו אסיר?


 


לא נעים ואפילו מביך להתלונן כל הזמן על שטויות כאלה, יש לי מכרה שגילתה שיש לה סרטן שד בערך באותו הזמן שבו שברתי את הרגל – 15.12.09 הבעיות שלה גדולות הרבה יותר משלי והיא בטח הייתה שמחה להתחלף איתי. כל פעם שרמת המרמור שלי עולה אני חושבת עליה ומנסה להיכנס לפרופורציות. גם התמונות האיומות מהאיטי משתיקות את הרטינות המתפנקות שלי, אבל בכל זאת אני לא יודעת איך אחזיק מעמד עוד שבועיים בלי לצאת מדעתי.


 


להפתעתי הג'ינג'י מתפקד לא רע, מתפרץ מידי פעם בכעס, אבל סך הכול עושה מה שצריך. מטפל בי יפה ועושה מאמצים גדולים לעודד אותי ולמכור הרבה דבש כדי שנסתדר גם בלי המשכורת שלי. אפשר להגיד שאנחנו מחזיקים איכשהו מעמד, אבל לאט לאט אני מתחילה להשלים עם העובדה שכנראה אסבול מנכות מסוימת כל חיי.


מה שהכי כואב לי זו העובדה הברורה שאי אפשר להתכחש לה שאני מתחילה להחליק לאט לאט ממצב של בריאות טובה וכושר סביר לעבר מצב של זקנה, עוני ומוגבלות.


זה קרה לי מהר מידי וזה מכאיב ומעליב וברגעים ממש רעים גורם לי להרהורים שעדיף המוות על חיים שהולכים ונעשים קשים ומשפילים ככל שהשנים חולפות.


אני מאוד מודעת לכך שגם אם אצליח להתגבר ולחזור וללכת איכשהו, ואולי אפילו למצוא איזה עבודה, ברור שבעוד כמה שנים שוב יקרה לי משהו לא טוב כי צעירה יותר הרי אני כבר לא אהיה. האופטימיות והביטחון שהסוף יהיה טוב שליוו אותי כל חיי הולכים ואוזלים. כל פעם שאני קמה מהמיטה אני פוחדת ששוב אפול, שעוד משהו ישבר לי, שאגמור את חיי נכה וחסרת תועלת, אסירה של גוף מזדקן ומתפורר. לאחרונה אני מוצאת את עצמי הולכת על ארבע במקום לנסות לקפץ על רגל אחת מרוב פחד שגם הרגל השנייה תינזק. אני זזה מעט ככל האפשר ונשארת במיטה כשאני לבד בבית מחשש שאפול שוב.


אני מבינה עכשיו שהפסימיות והחששות האלו הם הנזק הכי חמור שנגרם לי, חמור יותר מהפציעה הגופנית. הפחד מהעתיד הצפוי לי וחוסר הביטחון הנוראי שמעיק עלי לאחרונה מגבילים אותי כמו אזיקים.


אני יודעת שהילדים שלי, שהשקעתי בהם את מיטב שנותיי, לא ירצו לטפל בי כשהיה מבוגרת וחסרת אונים, ואני אפילו לא יכולה לבוא אליהם בטענות כי גם אני בגילם לא הייתי רוצה לקחת עלי את נטל הטיפול בזקנים חסרי ישע.


לפני כמה ימים ג'ינג'י סיפר לי שדיברתי מתוך שינה דבר שאף פעם לא קרה לי קודם ושאמרתי רק – לא, לא, לא – כמה טוב שאני לא זוכרת על מה חלמתי אז.


פלא שאני חושבת לאחרונה הרבה על מוות?  



38 תגובות בנושא “חוות דעת שנייה

  1. הי צופיפה
    אני שומעת מהתיכה שאת נמצאת במצב לא פשוט
    וטבעי שתרגישי כמו שאת מרגישה
    אני רק רוצה להגיד לך משהו על הילדים
    הם היו מורגלים עד היום לאמא בריאה שעושה בשבילם את הכל.. לכן גם לא הראו כל נכונות לעזור
    אני יכולה להגיד לך מנסיון שיש משהו מבגר במחלה של הורה
    בשלב כלשהו הם יבינו שהם צריכים לקחת אחריות ויעשו יותר.
    אני גם מבינה את הכעס שלך עליהם ועל הפינוק
    לא היתה להם סיבה עד היום לנהוג אחרת. תני להם הזדמנות- הם יפתיעו אותך.
    הג’ינג’י הצליח להפתיע  ונראה שהוא תומך
    מה שנותר לי זה לאחל לך שתרגישי טוב

    אהבתי

    1. אה ועוד משהו
      אני רואה שאת פוחדת ליפול שוב
      מחקרים מוכיחים שפחד מנפילות הוא אחת הסיבות לירידה בתפקוד אצל אנשים מבוגרים. ירידה בתפקוד שמובילה לדכאון, לבעיות בריאותיות שונות שנובעות מאי הזזה של הגוף. עדיף שתלכי בזהירות על הרגליים ולא שתלכי על ארבע ותשמרי על עצמך.

      אהבתי

  2. בימים האחרונים קראתי ספר שנקרא מועדון העינב. ספר מופלא, אבל מה שעוד יותר מופלא הוא הסיפור של הסופר שכתב אותו ג’ון פנטה. ג’ון היה חולה בסכרת וכתוצאה מכך כרתו לו את שתי הרגליים והוא התעוור. למרות זאת הוא המשיך לכתוב, בעצם להכתיב לאשתו. היצירה הכי טובה שלו נכתבה אז, מתוך חוסר האונים הזה שבו היה נתון. מקווה שהמידע הזה מעודד אותך קלות.
    וחוץ מזה אני מזדהה איתך לחלוטין למרות שאף פעם לא שברתי רגל, אבל יש לי גב דפוק ואני יודעת מה זה להיות מרותקת למיטה. הדיכאון מגיע כמה ימים אחרי ההתקף. בדרך כלל אחרי שלושה ימים של כאבים, ואז אני מתחילה לחשוב על המוות. אני יודעת שהדיכאון הזה יגיע, אני יודעת שהוא יעבור כשארגיש יותר טוב, אבל כל פעם כשאני נופלת אני בטוחה שאף פעם לא ארגיש יותר טוב ושאין יותר טעם לחיי. מקווה שהמידע הזה לא מדכא אותך יותר. 

    אהבתי

    1. תודה על התיקון, את צודקת כמובן, ואני לא בדיכאון, אני מקווה, סתם מצוברחת.
      ההדרדרות הגופנית שלי מצערת אותי מאוד, אין לי מושג איך הסופר ההוא התעלה מעל המגבלות הבריאותיות שלו ואני אנסה להשיג את הספר ולשאוב ממנו השראה.
      תודה

      אהבתי

  3. מאד עצוב לשמוע על מה שאת עוברת כרגע. אני חשובת מידע אישי כשככל שמוגבלים יותר בתנועה הגוף מיצר פחות אנדורפינים. תוסיפי לזה את הדאגות הקיומיות ותקבלי דיכאון.
    אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף את המצב הרפואי שלך אבל כצופה מהצד אני חושבת שתהיי יותר שמחה אם תצאי למרות המגבלה מהבית. תחליפי אוויר ככל שתוכלי. אל תתבישי להיעזר גם במשפחה וחברים. זה נשמע לי חיוני כמו אוויר לנשימה לצאת מהבית אפילו אם זה כרוך בלוגיסטיקה מסובכת.
    מסכימה עם איסולד שהילדים יתבגרו . תחושת החובה שלהם כלפיך קיימת כגם אםא תם לא רואים אותה כרגע. אל תתבישי לדבר ולשתף אותם במה שעובר עליך. ואם לא אותם אז חברות.  אולי מחוכים לך קשיים ויתמודדויות מעבר לפינה אבל אני מאמינה שגם שמחות.

    מקווה שלא יצאתי שיפוטית מהתגובה כי זו לחלוטין לא הייתה הכוונה.

    אהבתי

    1. אני אנסה לצאת מהבית ולשבת קצת בחוץ כשיהיה יפה, הבעיה שאני חוששת נורא ליפול שוב ויש אצלנו כל כך הרבה מדרגות.
      אני מקווה שבעוד שבועיים אתחיל להיות ניידת קצת יותר.

      אהבתי

  4. אני חושבת שהפסימיות והחששות הם חלק מכל מצב של מחלה.  ילדים יוצאים מזה מהר,  ברגע שסימני המחלה עוברים  –  אבל אצל המבוגרים יותר נשאר המטען הזה במשך זמן מה עד שהוא נעלם,  ואצל הזקנים ממש,  עד כמה שהצלחתי להתרשם,  הוא לא נעלם.
    אני חושבת שאחרי  שתחזרי לפעילות,  המחשבות הפסימיות האלה יחלפו בהדרגה.  את עוד לא מספיק מבוגרת בשביל שהן תישארנה…. אבל אני מאד מבינה את מה שאת מתארת.  ומותר לך להרגיש כך,  למרות האסון בהאיטי.  
    ותרגישי טוב.  זה יסתדר בסופו של דבר.

    אהבתי

  5. צופה יקרה.
    בדקי את עצמך ואם יש צורך, יש בימינו טיפולים שעוצרים את האוסטופורוזיס ואם יש מזל, אפילו לפעמים מעלים את אחוז הסידן בעצם.
    מאחלת לך החלמה מהירה
    ברני

    אהבתי

    1. הטיפול הטוב ביותר הוא התעמלות, ככה מעלים את אחוז הסידן בעצמות וזו הסיבה בה בגללה שברתי את הרגל, כי הלכתי בשביל הספורט  
      חוץ מזה אני לוקחת כדורי קלציום.

      אהבתי

      1. אני עושה בדיקות צפיפות עצם כבר שנים ותמיד התוצאות היו טובות.
        בגלל זה הופתעתי מדברי הרופא. הוא טוען שהבעיה היא שבבדיקות האלו בודקים רק עצמות גדולות ואצלי הבעיה התחילה בקצות השלד וייקח זמן עד שאחוש בכך במפרקים גדולים יותר.
        מצד שני בטח רופא אחר יגיד בדיוק ההפך.
        נורא קשה לדעת מי צודק ומה לעשות ולרופאים נוח להטיל את ההחלטה על חולים ולהסיר מעצמם אחריות.

        אהבתי

  6. היי שוב. אני משלימה פערים איתך,והנה קראתי על מה שעשו לך בעבודה.נשמע לי מכוער להפליא,ואף עילה לתביעה.אינני משפטנית,אבל למה לא תלכי להתייעץ בעניין עם מישהו. הרי,ברור שה(פוסטמה)גבירה הנאווה ק’ פיטרה אותך בגלל שלא התאים לה שאת מחלימה לך חודש בביתך, ועקב כך שלא הכירה אותך,ולא ראתה סיבות להתחשב. כמו שאסור לפטר אשה בהריון או את מי שהולך למילואים, לא נראה לי מוסרי שיהיה מותר לפטר אותך.

    נ.ב: אם זה היה מגיע לעיתון,היו מחזירים אותך לעבודה.יש לי תקדים של מקרה דומה בעניין.

    חזק ואמץ. לא להשבר,סתם תקופה קשה…

    אני קצת שמחה שהפרזיטים בביתך,מכל מקום,התחילו לתפקד.

    אהבתי

    1. מאחר ושברתי את הרגל כשהייתי עדיין בתקופת ניסיון קשה להוכיח שלא היו מפטרים אותי גם בלי עניין הרגל השבורה ובכל מקרה אני לא רוצה לעבוד במקום שבו לא רוצים בי.

      אהבתי

  7. כל כך כואב לי לראות אותך ככה! זה כל כך לא מתאים לך!
    גם אני שברתי רגל לפני שנתיים בערך ונעדרתי כחודש מהעבודה, והדבר שהכי הפחיד אותי אחר כך הייתה המחשבה שזה יקרה שוב..
    אל תכנסי לדיכאון! זה ממש לא מקום טוב להיות בו…

    אהבתי

    1. הבעיה היא שאין לי מושג אם העניין ימשך עוד חודש או שישה שבועות או חודשיים.
      נורא קשה לשמור על אופטימיות כשהעתיד לא ברור וכל פעם ניחתת עלי צרה חדשה.
      ולכן אם כבר לשבור רגל אז כדאי לעשות את זה כשאתה צעיר וספורטיבי ולא קשיש ועייף.

      אהבתי

  8. ודאי שהמצב חרא, לא נעים בלשון המעטה לשבור איברים אבל את חייבת לשוב לתפקוד הרגיל כמה שיותר מהר.
    אבי אבות הקושי הוא לשכב במיטה בחוסר מעש. אני יודע שזה מעצבן, אין חשק לעשות כלום, בקושי לחשוב אפילו, אבל את ממש חייבת להתחיל להפעיל את עצמך ולחזור לעצמך ואפילו בכוח אם יש צורך בכך.
    מכירה את המשפט "משלא לשמה, בא לשמה?" אז אפילו אם אין חשק, צרי חשק מלאכותי, אם אין כוח, צרי כוח מלאכותי, אם קשה לך לחייך צרי חיוך מזויף. לאחר מספר ימים כל מה שתעשי מלאכותית יתחיל לקבל גוונים של אמת.

    רפואה שלמה ומהירה

    אהבתי

  9. אחרי קריאת פוסט כזה המשפט "העיקר הבריאות" מקבל משמעות אחרת, יותר עמוקה ויותר אמיתית.

    מקווה שאת תסדתרי ושהכל יעבור ושתחזרי בריאה ופעילה כמה שיותר מהר.

    אהבתי

    1. תאמין לי, מוותרת על כסף ופרסום, לא אכפת לי מכלום, רק להיות בריאה.
      אין דבר חשוב יותר מבריאות.
      כדאי להתחיל לעבוד על זה עוד כשצעירים, אין חשוב יותר מבריאות טובה.

      אהבתי

  10. תחזיקי מעמד, זה נשמע ממש ממש לא קל, מבינה אותך לגמרי בעניין התחושות וחוסר היכולת להתרכז בכל מיני דברים. אני מקווה שלאט לאט היכולת תחזור אלייך, ואז גם החשק, ומאוחר יותר גם השגרה

    אהבתי

  11. צופה, את מוכשרת, חכמה, חיונית, חרוצה. את הרבה יותר מזוג רגליים. אני בטוחה שיש ביקוש לכישורים האלה. נפלת על מקומות מעאפנים במיוחד, אבל אל תתני לזה לייאש אותך.

    אהבתי

  12. יום  טוב עבר על כוחותיך אתמול. אז מה אם צריך לרכך באקמול.?!נראה לי שיש לך צורך ביוזמות חדשות והדבר הראשון  שעליך לשנות זה ההגדרות בהן את מתעטפת כי מילים יוצרות מציאות.
    צר עולמך – יש להחליף למשהוא שישמע כמו לשמים אין גבול, או ים ההזדמנויות
    וצופה מהצד????תיכנסי בדלת הראשית. קדימה….
    חוץ מזה שאת נחמדת.

    אהבתי

  13. תתחדשי! מקווה שתיהני מהמקרר (ובעיק מתכולתו).
    לגבי צד ימין תפוס קשות – אני ממליצה לך בחום רב (מאד מאד) על פילאטיס. זה ספורט שאפשר לעשות בשכיבה על הגב על מיטות מיוחדות או על מזרון, ומעבר לעבודה על השרירים הוא גם טוב לחיזוק עצם. ועכשיו אחרי שקיבלת את הפצויים יש לך גם כסף לבזבז על עצמך
    (אני באמת חסידה נלהבת של פילאטיס. אם את רוצה עוד מידע את יכולה לשאול במייל)

    אהבתי

    1. בזמנו הלכתי באדיקות לחוג פילטיס ומאוד אהבתי את ההתעמלות הזו.
      גם המורה הייתה מקסימה ולצערי היא עזבה ומאז לא חזרתי לפילטיס אם כי עד היום אני זוכרת תרגילים ועושה אותם לבד.
      ברגע שאוכל להסתובב חופשי אני מיד חוזרת לפילטיס, אין על ההתעמלות הזו, טובה גם לגוף וגם לנפש

      אהבתי

  14. התחדשי על המקרר.
    רואה שאין לך מה לדאוג? הנה הג’ינג’י וצץרץ מתפקדים כהלכה והם כן מתפקדים כהלכה, אפילו עבודה חדשה מצטיירת באופק ולא חשוב אם תקחי אותה או לא – זה רק כדי להראות לך שהדברים אינם כל כך אפורים…

    רפואה שלמה ומלאה.
    קיבלת את האימייל שלי?
    מקווה שיישמת משהו…

    אהבתי

    1. לא רק אתה מרגיש ככה, גם טכנאים שבאים אלי לתקן מכשירים תמיד טוענים שהישנים בני העשרים טובים יותר מהחדשים וממליצים בתוקף לא לרוץ להחליף אותם.
      ברצון הייתי משאירה את המקרר הוותיק אבל חלקי הפלסטיק שבתוכו פשוט נשברו.
      כנראה שנעביר אותו למכון הדבש.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s