חוות דעת שנייה

כל מי שסובל מבעיית בריאות יודע שצריך וחשוב לקבל חוות דעת שנייה, ואפילו שלישית ורביעית.

טיפול רפואי נעשה בימינו מצרך וכמו שלא קונים את הבגד הראשון או את הרהיט הראשון שרואים ככה צריך לשאול כמה רופאים מה דעתם ולהתייעץ בהם מה עושים.

זה נשמע מאוד הגיוני, אבל למה אף אחד לא אומר לך למי מהרופאים להאמין ומה עושים אחרי שאוספים כמה חוות דעת מכמה רופאים שכולם מלומדים ומשכנעים ומרשימים מאוד אבל לא מסכימים על שום דבר?

לצערי, בניגוד לשיטוט בין חנויות בגדים או רהיטים השיטוט בין משרדים של רופאים הוא תענוג קטן מאוד, בעיקר אם יש לך רגל אחת לא מתפקדת ומדרגות מהוות מכשול מייגע ומכאיב.

בכל זאת הלכנו לעוד רופא, אחד שבבקרים עובד ברמב"ם הזכור לרע. הוא כבר שמע עלי ומסתבר שהתלונה ששלחתי הגיעה אליהם ואפילו נעשתה חקירה בנוגע אלי, אם אני אחיה מספיק שנים אולי אפילו אקבל תגובה מסודרת מבית החולים.

הרופא הזה, שהוא מן הסתם מוכשר ומלומד בדיוק כמו הרופא הקודם, טען שהשבר שלי הוא מסובך יותר מכפי שחשבתי, וגילה לי שהעצם שנשברה – פטישון לטרלי בשוקית רגל שמאל – סובלת מאוסטאופורוזיס והרופאים שתקעו בה ברגים התאוננו שהיא הייתה רכה ומתפוררת וכנראה שהסיבה לכך הם הסטרואידים שאני לוקחת בגלל דלקת הפרקים שלי.

יופי, רק את זה עוד הייתי צריכה לשמוע כדי לבאס אותי עוד יותר.

חוץ מזה לדעתו עדיף היה אם היו שמים לי גבס פלסטי ולא את מגף האייר קאסט שעלה לי אגב מעל אלף שקל (שמהם אקבל החזר מקופ"ח רק בעוד כחודשיים).

הוחלט שאני אמשיך להיות תקועה בבית עוד שבועיים ורק כשימלאו שישה שבועות לניתוח (שחל ב – 25.12.09 )אלך לצלם שוב את רגלי ואז, אם המצב יאפשר, אתחיל לעשות פיזיותרפיה ובהדרגה אתחיל ללכת שוב, קודם עם המגף ואחר כך לאט לאט גם בנעלים רגילות.

בינתיים אני מתכוונת להוריד את מינון הפרידינזון ולקוות שהרגל הבריאה שלי שנושאת את רוב הנטל הלא קל של גופי תעמוד בעוד שבועיים כאלה.

 

אין לי מושג איך אנשים אחרים ששברו רגל מתמודדים עם העניין הזה אבל לי נורא קשה. אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר ומתולעת ספרים חובבת קריאה הפכתי לאדם קצר רוח וחסר יכולת ריכוז מינימלית. הדבר היחיד שאני מסוגלת לקרוא זה עיתונים ובלוגים. אין לי סבלנות אפילו לראות סרטים בטלוויזיה. מזל שיש את ערוץ E  האידיוטי ואת ערוץ הבריאות שלפעמים יש בו כתבות מועילות ומעניינות.  

למזלי יש חופשת סמסטר ואני לא צריכה לדדות יותר ללימודים, אבל אני לא יכולה להגיע לספריה כדי לעשות את העבודה של סוף הסמסטר בדקדוק, ואין לי סבלנות להתעמק בעבודה השנייה שעלי להשלים.

נכון שלא ממש כואב לי, אבל נמאס לי מחוסר האונים ומהתלות במשפחתי ומזה שכל דבר נורא מסובך וקשה ושאפילו להתרחץ או להשתין נעשה מבצע מעייף ומכאיב.

אולי אני מפונקת וקוטרית אבל כמה אפשר להיות באותו חדר בלי לצאת מהדעת? וכמה אפשר להיות מנותק מהעולם ותקוע בבית כמו אסיר?

 

לא נעים ואפילו מביך להתלונן כל הזמן על שטויות כאלה, יש לי מכרה שגילתה שיש לה סרטן שד בערך באותו הזמן שבו שברתי את הרגל – 15.12.09 הבעיות שלה גדולות הרבה יותר משלי והיא בטח הייתה שמחה להתחלף איתי. כל פעם שרמת המרמור שלי עולה אני חושבת עליה ומנסה להיכנס לפרופורציות. גם התמונות האיומות מהאיטי משתיקות את הרטינות המתפנקות שלי, אבל בכל זאת אני לא יודעת איך אחזיק מעמד עוד שבועיים בלי לצאת מדעתי.

 

להפתעתי הג'ינג'י מתפקד לא רע, מתפרץ מידי פעם בכעס, אבל סך הכול עושה מה שצריך. מטפל בי יפה ועושה מאמצים גדולים לעודד אותי ולמכור הרבה דבש כדי שנסתדר גם בלי המשכורת שלי. אפשר להגיד שאנחנו מחזיקים איכשהו מעמד, אבל לאט לאט אני מתחילה להשלים עם העובדה שכנראה אסבול מנכות מסוימת כל חיי.

מה שהכי כואב לי זו העובדה הברורה שאי אפשר להתכחש לה שאני מתחילה להחליק לאט לאט ממצב של בריאות טובה וכושר סביר לעבר מצב של זקנה, עוני ומוגבלות.

זה קרה לי מהר מידי וזה מכאיב ומעליב וברגעים ממש רעים גורם לי להרהורים שעדיף המוות על חיים שהולכים ונעשים קשים ומשפילים ככל שהשנים חולפות.

אני מאוד מודעת לכך שגם אם אצליח להתגבר ולחזור וללכת איכשהו, ואולי אפילו למצוא איזה עבודה, ברור שבעוד כמה שנים שוב יקרה לי משהו לא טוב כי צעירה יותר הרי אני כבר לא אהיה. האופטימיות והביטחון שהסוף יהיה טוב שליוו אותי כל חיי הולכים ואוזלים. כל פעם שאני קמה מהמיטה אני פוחדת ששוב אפול, שעוד משהו ישבר לי, שאגמור את חיי נכה וחסרת תועלת, אסירה של גוף מזדקן ומתפורר. לאחרונה אני מוצאת את עצמי הולכת על ארבע במקום לנסות לקפץ על רגל אחת מרוב פחד שגם הרגל השנייה תינזק. אני זזה מעט ככל האפשר ונשארת במיטה כשאני לבד בבית מחשש שאפול שוב.

אני מבינה עכשיו שהפסימיות והחששות האלו הם הנזק הכי חמור שנגרם לי, חמור יותר מהפציעה הגופנית. הפחד מהעתיד הצפוי לי וחוסר הביטחון הנוראי שמעיק עלי לאחרונה מגבילים אותי כמו אזיקים.

אני יודעת שהילדים שלי, שהשקעתי בהם את מיטב שנותיי, לא ירצו לטפל בי כשהיה מבוגרת וחסרת אונים, ואני אפילו לא יכולה לבוא אליהם בטענות כי גם אני בגילם לא הייתי רוצה לקחת עלי את נטל הטיפול בזקנים חסרי ישע.

לפני כמה ימים ג'ינג'י סיפר לי שדיברתי מתוך שינה דבר שאף פעם לא קרה לי קודם ושאמרתי רק – לא, לא, לא – כמה טוב שאני לא זוכרת על מה חלמתי אז.

פלא שאני חושבת לאחרונה הרבה על מוות?