גבס הליכה

 אתמול ביליתי חצי יום בבית חולים כרמל ולמרות שגם שם עושים שיפוצים הסתדרנו לא רע, הכול בכרמל  קטן יותר, משפחתי ורגוע יותר, והרבה יותר ידידותי לחולה.

נתנו לנו להיכנס בלי בעיות למיון, ג'ינג'י השאיר אותי בכניסה ועד שהוא החנה וחזר כבר הביא לי סניטר חביב כסא גלגלים ואפילו רצה להצמיד לי מישהו שיביא אותי לאורטופדיה, אבל בינתיים חזר הג'ינג'י ועלינו יחד לחפש את מנהל המחלקה.

כמו שציפינו הרופא מזבולון שכח להביא את הצילום שלי ואולי זה היה רק לטובה כי נשלחתי חיש לעשות צילום סי. טי – הסי. טי. הוא גם צילום רנטגן אבל משודרג מאוד והוא כאילו חותך פרוסות בגוף החולה ומציג גם רקמות רכות ומאפשר הצצה לתוך האבר הפגוע בלי לחתוך אותו.

פעם ראשונה שעשיתי צילום כזה ושמחתי לראות שהחולה יכול להביט תוך כדי הצילום על צג מחשב גדול שתלוי בצד ולראות את עצמו במו עיניו. מרתק ביותר אם כי מעט מעורר חלחלה כשמדובר בגוף הפרטי שלך.

לפני שצילמו אותי הסירו את סד הגבס ואיזה כיף זה היה וכמה טוב לראות שהרגל פחות נפוחה ומצבה השתפר  יחסית לאיך שהיא הייתה ביום ראשון בזבולון.

לא אלאה את קוראי בתיאור עלילותי בכרמל ובתיאורי הרופאים שם אם כי בטח אצחק עוד הרבה זמן בגלל  האורטופד המצחיק של המיון והמריבות המשונות שלו עם האחות שהוצמדה אליו, אבל בסופו של עניין מתברר שיש לי בעיה לא פשוטה – האיחוי של השבר הוא תת אופטימלי, כלומר העצם השבורה התאחתה מחדש כמעט לגמרי, אבל טיפה עקום.

אפשר לתקן את זה בניתוח, אבל מדובר בניתוח קשה ומורכב שבו שוברים את הרגל שוב, לוקחים קצת עצם מהאגן ומנסים לתקן.

אמרתי לרופא שממש לא בא לי על ניתוח כזה ואני מעדיפה לחכות עוד קצת ולראות מה המצב ואנסה לתפקד גם עם איחוי תת אופטימלי. אם אחליט שזה בלתי נסבל אבקש שיתקנו, אבל לא בוער לי כלום ונכון לעכשיו אני רוצה קצת שקט.

בין לבין גם שוחחתי שיחה מאוד מדכאת עם הבוסית הישירה שלי שניסתה לפטר אותי בלי להגיד את זה מפורשות. אמרתי לה שמהשבוע הבא כבר יהיה לי גבס הליכה ואוכל לחזור לעבודה אבל היא לא מסכימה.

לא מתאים לה שבן אדם פצוע יסתובב אצלה במשרד, גם אם אביא אישור רפואי שאני יכולה שוב לעבוד לא מתאים לה, היא לא מוכנה לחכות יותר, יש לה כבר מחליפה ומאחר ולא ידוע מה יקרה איתי בעתיד אז ….

ניסיתי להתווכח ולהגיד שלא צריך כושר גופני פראי בשביל לשבת ליד מחשב ולענות לטלפונים אבל היא פשוט סירבה להקשיב ופתאום העניין הטכני הקטן של זה שלא חתמתי עדיין על חוזה עם המתנ"ס בגלל חופש חנוכה נעשה עקרוני ופועל לרעתי.

זה כולה מתנ"ס, זה לא שהעבודה שם בוערת ונגרמים נזקים איומים בגלל העדרותי, אבל עוד מההתחלה אני הייתי ברירת המחדל שלה בגלל שהמזכירה שהיא כן רצתה ברחה אחרי יומיים ועכשיו היא פשוט מנצלת את התאונה שעברתי כדי להיפטר ממני.

חוץ מזה, מההכרות איתה אני יודעת שהיא בן אדם שעיצוב ואסתטיקה מאוד חשובים לו, והרעיון שאצלע בסביבתה בטח מגעיל אותה. במחשבה שנייה גם אם בעוד שבועיים שלושה אתחיל להתרוצץ כאילה שלוחה אני לא רוצה לעבוד יותר עם האישה הזו ואני רק מאחלת לה שיום אחד גם היא תעבור תאונה ואז תבין על בשרה איזה הרגשה איומה זו להיות מושלך הצידה כמו צעצוע שבור בגלל משהו שאין לך שליטה עליו.

היום אני בבית, בלי הסד הכבד שהחזירו לי ושקצת נסדק בגלל כל התלאות שעבר, ומחר אגיע שוב לזבולון ואקבל מרשם לגבס הליכה.

לא די שעלי להתמודד עם הבעיה של הנכות שכנראה אסבול ממנה עכשיו אני גם מובטלת.

איזה חיים נפלאים.