מעשה בנייד אבוד

לפני כיומיים שב הג'ינג'י הביתה אחרי ביקור בקבר של אבא שלו עם טלפון נייד אבוד שמישהו שמט מכיסו דווקא בבית הקברות.


הג'ינג'י הוא טכנופוב מנעוריו ולא היה לו מושג איך לחפש את בעל המכשיר אבל צץרץ נכנס מיד לספר הכתובות ולפי שמות האנשים היה ברור שבעל הנייד הוא ערבי.


התקשרנו לכמה אנשים שלא ממש הבינו מה אנחנו רוצים מהם עד שעלינו על בנו של בעל המכשיר האבוד, הסברנו לו מה קרה והוא קלט מיד והבטיח שבקרוב אביו יגיע לאסוף את הנייד שלו. היום בבוקר צלצל האיש שהמכשיר שייך לו וקיבל ממני הוראות איך להגיע אלינו הביתה.


כשהוא בא הייתי לבד כי בדיוק אז צץרץ היה בקניות (הלך לשם רוטן וגונח וממורמר אבל הלך) והג'ינג'י יצא לאי שם להתעסק בענייני הדבורים.


בטלפון האיש נשמע אדם חביב דובר עברית רהוטה ובהחלט אדם מן היישוב, אבל פתאום עלה בי הרהור שהנה אני לבד בבית, חסרת אונים, וגבר זר לגמרי ועוד ערבי עומד להיכנס….


עד שהספקתי להניח לפרנויה להרים ראש האיש הגיע והתברר כאדם בגילי, ואולי קצת יותר, חביב ומנומס, אסיר תודה ומלא אמפטיה למצבי.


החלפנו כמה דברי נימוסין והוא הלך שמח וטוב לב הביתה משאיר אותי שוב לבד.


 


אני המון לבד לאחרונה, הג'ינג'י צריך לעבוד ולהתעסק בענייני הדבורים והבית וצץרץ לומד ועובד ומתאמן ויש לו גם חברים ועיסוקים משלו ואני תקועה לבד עם הגבס והטלוויזיה וערמת ספרים שאין לי כל כך חשק לקרוא.


מזל שיש לי מחשב לנחם אותי מעט.


כל השבוע לא זזתי מהבית חוץ מיוצא מהכלל אחד – ביום שני הייתי במכללה. היה מעייף מאוד ומסובך מאוד אבל טוב שהתעקשתי להגיע. כולם היו חביבים מאוד ושיתפו פעולה ועזרו לי בכל ליבם ואני שנאתי כל רגע.


לא נעים להיות מושא למבטי רחמים לקבל הצעות עזרה מזרים ולסמוך על טוב ליבם של אחרים, פשוט לא נעים. אני מלאת השתתפות בצערם של נכים שמצבם לא הפיך כמו מצבי והם צריכים לשאת את הצרה הזו כל החיים.


לכל המדוכאים והממורמרים שמתלוננים כל היום על מר גורלם – תפסיקו עם זה!


יש לכם ידיים ורגליים בריאות, אתם יכולים לצאת ולבוא כרצונכם, לרדת במדרגות, להתקלח ולחפוף ראש מתי שמתחשק לכם, לרוץ ולקפוץ ולא לפחד שאין מעלית או שאתם לבד בבית חסרי אונים ואין מי שיביא לכם אוכל, אין לכם סיבה להתלונן, תאמינו לי שלא.   


ביום ראשון אלך לצילום נוסף ואז יוחלט מה יעלה בגורלי, האם אני נידונה לעוד ימי מאסר בבית או שיתקינו לי גבס קל יותר וירשו לי להסתובב מחוץ לבית.


תחזיקו לי אצבעות.

20 תגובות בנושא “מעשה בנייד אבוד

  1. אין ספק שמצבם של נכים שלא יכולים להתנייד לבדם גרוע משל  אנשים כמונו
    ואין ספק שמצבם של שכמותך למרות שהוא זמני וטפו טפו טפו שתעמדי על רגלייך במהרה לא נחמד
    אבל  את בעלת תושיה את ונראה לי שניצלת את המצב  לטובתך
    בני ביתך נאלצים לחוות דברים שעיניהם היה מובן מאליו שאת עושה ואפילו אם זה לתקופה קצרה יחסית,על סמך הנסיון שהם צברו יהיה אפשר לדרוש מהם להמשיך ולעשות,אולי לא באותה צורה אבל  שישתתפו

    אני מחזיק אצבעות צופה שהסאגה תסתיים וישימו לך גבס קל יותר

    אהבתי

  2. צר לי, אבל קצת צרם לי כשכתבת "ועוד ערבי".
    כן – אדם זר זה נכון ל כ ו ל ם.

    וצריך להיזהר.

    רק שכולם יכולים להיות טובים וכולם יכולים להיות מסוכנים.

    יהודים וערבים כאחד.

    תרגישי טוב !

    אהבתי

    1. גם לי זה צרם שזו המחשבה שעלתה במוחי והרי מנוולים יש בלי שום הבדלי גזע ודת אבל כל צורת המחשבה שלך משתנה כשאת חסרת ישע ומתקשה ללכת.
      הפתאומיות והאלימות שבה הפכתי פתאום לחסרת ישע שינתה אצלי משהו בצורת המחשבה וכל פעם שמישהו מאחר להגיע אני מיד נבהלת וחוששת שאולי קרתה לו תאונה ופעם לא הייתי כזו.
      אני כנראה במין סוג של פוסטראומה.

      אהבתי

    1. תודה, וסליחה אם העלבתי אבל מה לעשות שלפחדים שלי אין שמץ של פוליטיקלי קורקט?
      כשאת אישה ועוד חסרת ישע בגלל רגל שבורה הכל נראה מפחיד ומסובך ובכל זאת לא נכנעתי לפחדים שלי והזמנתי את האיש פנימה והכל נגמר בחיוך ובהגשה טובה שהתגברתי על דעות קדומות ופראנויות ואני בדרך להחלמה.

      אהבתי

  3. בריאות שלמה
    ובתקווה שהכל יהיה שוב ורוד בקרוב
    בקשר לפלאפון
    לי זה גם קרה
    אבל עם אחותו הקטנה של בחור די חמוד
    הבחור בא לאסוף את הפון ולי לא היה כוח להתחיל איתו

    אהבתי

  4. כן… לאנשים אין מושג עד כמה זה נורא להיות נכה, מוגבל וחסר אונים.
    לצערי אני מכיר את זה ממקור ראשון – המורה שלי יונתן נכה 100% ואני חווה את הקשיים שלו.

    אחלה סיפור על הטלפון – הלוואי וירבו כמוכם בישראל.

    המון בריאות

    אהבתי

  5. לפני כמה ימים מישהו ברדיו דיבר על מצבם של הקשישים. הוא דוקא דיבר על משבר של גברים שמזדקנים ועדיין שקועים בקטע הזה של "לא לבקש עזרה" ושצריך לצאת מזה.
    תרגישי טוב!

    אהבתי

  6. אני עונה לך כאן על הפוסט החדש וסליחה מראש אבל הייתי חייבת לשלוח לך חיבוק ולהגיד לך כמה אני מזדהה איתך.
    היה לי סיפור דומה לפני שנתיים עם יד שבורה, לא ברמב"ם אלא באיכילוב ואין ספק שרגל זה יותר קשה מיד. אני יודעת שזה לא מנחם, אבל פאשלות רפואיות קוראות בכל מקום ולא רק בבית חולים ציבורי. לכן חשוב להגיע למנתח עם המלצות. יש לך איזה ביטוח משלים שאת יכולה להפעיל? כי זה יהיה הכי טוב שאת תבחרי את הרופא.
    בינתיים יש לך מחשב ובלוגים וזה עוזר להעביר את הזמן.

    רפואה שלמה

    אהבתי

כתיבת תגובה