היום נשברתי

 היום היה יום קשה ומבאס ברמות, באשמתי מן הסתם כי התעקשתי שיעשו לי בדיקה בבית חולים.

הם תכננו להזמין אותי ביום חמישי, אבל אני נחרדתי מהרעיון שעלי לבלות עוד כמעט שבוע כאסירה של הגבס הארור הזה, כלואה בחדר שלי שהוא אמנם נחמד ונעים ונוח, עם שירותיים פרטיים, מחשב וטלוויזיה וספרים, אבל בכל זאת…

לא יכולתי להפסיק לפנטז איך מסירים מעלי את גליל הגבס הכבד והלוחץ הזה ומשחררים את רגלי המסכנה לחופשי. התחלתי להתבכיין בטלפון לפקידה שאני לא יכולה יותר, והגבס לוחץ לי וקשה לי נורא ואני רוצה שרופא יבדוק אותי והיא, למרבה התדהמה, נעתרה לבקשתי ואמרה לי להגיע ב – 11:00 למרפאות חוץ של רמב"ם.

אם הייתי יודעת איזה פקק יש בכניסה לרמב"ם וכמה קשה להגיע לשם הייתי יוצאת מהבית מיד, אבל לא ידעתי ולכן לקחנו את הזמן ויצאנו רק שעה קודם – ביג מיסטייק!

מצד שני בבית חולים בין כה וכה מחכים שעות, לא משנה מתי הזמינו אותך, ומה זה משנה אם אני ממתינה על כסא ברזל מעוצב בחדר ההמתנה של האורטופדיה – מאז שהייתי חיילת הם שיפצו את המקום בטוב טעם, באמת כל הכבוד! – או במכונית שלנו, תקועה בפקק אינסופי מול בסיס חיל הים מתעצבנת ונלחצת?

אגב, לראשונה בחיי השתמשתי בשירותי הנכים בזכות, ובירכתי את הידיות האלה ששמים בצד האסלה, עזר לי מאוד וחבל שאין לי כאלו בבית.

לא רק שהגענו באיחור אלא גם למרבה הצער לא ידענו שאפשר לקבל כסא גלגלים בכניסה לבית החולים, ושיש דלת מיוחדת מול הרנטגן של אורטופדיה שאפשר להתגלגל ממנה בנחת ישר לשער הכניסה. עוד דבר שגילינו רק היום זה שהשומרים טובי הלב שבשער מאפשרים לרכב פרטי להיכנס לבית החולים כדי להעמיס נכים, עכשיו אנחנו יודעים ומבינים שמסע הייסורים שלי על קביים מהכניסה האחורית של רמב"ם עד למרפאות החוץ היה מיותר.

עוד דברים שלמדתי היום זה איך מסירים גבס (מנסרים עם מין דיסק מיוחד שלא פוצע, אבל מפחיד וגם חם מאוד במגע על העור) ושאי אפשר לנתח רגל נפוחה והרגל שלי נפוחה, נפוחה מאוד, ויש עליה שטפי דם בכל צבעי הקשת, בעיקר כחול וצהוב, וגם שריטה מגעילה, ועדיף היה לה אם הייתי משאירה אותה בבית עוד כמה ימים, רצוי מוגבהת על כרית.

פגשתי שוב את הרופא מהמיון – בחור צעיר ויפה, שחום וכחול עיניים ועייף מאוד שאני חושבת שהוא ערבי אבל לא סגורה על זה אבל לא הוא טיפל בי אלא רופא אחר. רוסי לא צעיר שראה המון רגלים שבורות בחייו ואחת כמוני עם שבר לא גדול במיוחד לא ממש מרשימה אותו.

הרופא ניסר מעלי את החצי העליון של הגבס, (מתעלם בקשיחות סובייטית מחרדתי ומהצווחות שלי) והצמיד את החצי השני (שרגלי תקועה בתוכו כמו עוגה בתבנית) עם תחבושות אלסטיות ששוקלות הרבה פחות מגבס וגם אפשר לגרד דרכן אם רוצים. אחרי שחבש אותי הוא התרכך קצת – אולי בגלל שראה כמה אני מיואשת מהמראה המחריד של הרגל המסכנה שלי – אמר שלא נורא ויהיה בסדר ואפילו טרח והתאים את הקבים למידותיי ונתן לי כמה טיפים להתנהלות עם קביים.

רמז, צריך להיות ספורטיבי, עם ידיים חזקות, שיווי משקל של לוליין בקרקס ורצוי מאוד להיות בלי עודף משקל.

הקטע הכי קשה היה כשחזרנו הביתה. אני לא מצליחה לעלות מדרגות עם קביים, פשוט לא. ג'ינג'י הציע את עצמו בתור תמיכה ונעלב כשטענתי שהוא לא חזק ויציב מספיק, אבל לצערי אני לא מרגישה בטוחה מספיק אם אני לא נשענת על משהו באמת חזק כמו כסא למשל, או מעקה. עם כל הכבוד לאלוף נעורי האהוב הוא פשוט לא חזק מספיק להחזיק את משקלי העודף, וגם על צץרץ אני לא סומכת, מזל שהשכנה השאירה בחוץ כסא.

את רוב הדרך עד לחדר השינה שלי עשיתי בזחילה על ישבני, ובדרך נעצרתי לנוח ובכיתי וייללתי והתבכיינתי ושאלתי למה דווקא עכשיו, אחרי שסוף סוף הרמתי טיפה את הראש ומצאתי עבודה נורמאלית והתחלתי ללמוד חטפתי מכה כזאת שתקעה אותי שוב במין מצב של חוסר ישע וכאבים.

אני יודעת, כל מה שקורה לך בחיים זה שיעור חשוב וצריך להפיק ממנו לקח ולמצוא את הטוב ברע וכל זה, אבל קשה מאוד להגיע לתובנות הנפלאות הללו כשיושבים על בטון קר ובוכים מרוב כאבים וחוסר ישע.

ביום חמישי עלי לשוב לשם שנית וכנראה שאתאשפז ואעבור ניתוח ומי יודע מתי אחזור הביתה, ואם לא די בכך, כאילו שחסרות לנו צרות, גם הרכב שלי נתקע בערב כשלילי והחבר שלה נסעו בו לעשות קניות.

והצילום הוא של הגבס שלי לפני הרופא ניסר מעליו חצי, הוא נורא נורא כבד ואני חוששת שגם אחרי שהרגל תתרפא ואני אחזור ללכת על שתי רגלי עדיין אסבול מכאבי גב בגלל הסיפור הזה.