הנס הפרטי שלנו

לפני שלושים ושתיים שנים, בחורף 1977 החורף הראשון שלי אחרי השחרור מהצבא פגשתי בהסעה שהסיעה

עובדים מקריית אתא, מרכסים ומטבעון לטכניון בחור אחד, ג'ינג'י חוצפן, שהזמין אותי לסרט.

הפגישה נקבעה ל – 13.12.77 ועברנו בה על כל החוקים האפשריים – הוא איחר לפגישה, ונכנס אחרי שהסרט

כבר התחיל, ואני שכבר השלמתי עם זה שהוא הבריז לי קניתי לעצמי כרטיס וישבתי לי לבד לצפות בסרט.

הופתעתי מאוד כשהוא צץ פתאום באיחור ואמר לי שגם אם הוא מאחר הוא בסוף תמיד מגיע. שלושים ומשהו

שנה אחר כך זה עדיין נכון.

על ההתחלה עוד לפני תום הסרט אמרתי לו שלא מתאים לי חבר ושאני בכלל לא רוצה להתחתן ובתגובה

הוא אחז בידי ולא עזב ובסוף הסרט הוא הסיע אותי הביתה בגשם חזק וכנשיקת לילה טוב נתן לי נשיקה

שבהחלט לא מתאימה לפגישה ראשונה, ואפילו לא לשנייה או שלישית, ומה שעשינו אחר כך יישאר חסוי ביני

לבינו, אבל זה היה מעשה שלדעת כל המומחים לזוגיות ולפגישות בהחלט לא מומלץ לעשותו בפגישה ראשונה

ואם לא די בכך הוא גם הודיע לי מיד אחר כך שאני מוצאת חן בעיניו והוא רוצה שנתחתן.

אמרתי לו שלא ידבר שטויות וכמה ימים אחר כך, בלי להזהיר אותי מראש, הוא הביא אותי אליו הביתה לפגוש את

הוריו… השאר הוא כבר היסטוריה.

וזה הנס שלי שמרות שלא עשינו שום דבר לפי הכללים והחוקים, ולמרות כל הצרות והתקלות והמכשלות שניצבו

בדרך – בעיות פוריות, ובניית בית, ואימוץ ילדים וצרות כספיות, וכיום גם בעיות בריאות ופרנסה ושאר תענוגות

המזומנים לכל מי שנאלץ לחיות בעולמנו זה, העולם היחיד שיש לנו – אני והוא עדיין יחד, עדיין ישנים באותה

מיטה, עדיין צוחקים ומדברים, רבים ומתפייסים, ועושים זה בזה מעשים חסויים ומשמחים ביותר שמן הסתם

הקוראים הצעירים יותר שלי לא משערים שקשישים בגילנו עדיין מסוגלים להם.