עושה תיקון

"ואני שחשבתי שמזכירה יושבת כל היום בנחת על התחת, מקשקשת בטלפון ומשייפת את הציפורנים." צחקתי, כשדהרתי בפעם העשירית בערך לקומה השנייה, הפעם עם קרטון עמוס סופגניות, וביקשתי מאב הבית – שרק רצה לעשן בנחת סיגריה עם הקפה שלו – שירוץ מהר עם הסופגניות לאולם למעלה כדי להביא אותן לבנות שעושות חזרה כי כל הזמן באים אנשים לקנות כרטיסים להופעה ואני לא מצליחה להיות בשני מקומות באותו הזמן.

"זה מה שחשבת?" שאלה אותי המזכירה הבכירה שמלמדת אותי את העבודה, וצחקה מכל הלב.

היא אישה נחמדה, מבוגרת ממני בכמה שנים, ואלופת הארץ בלעשות כמה דברים בבת אחת בלי להתעצבן ובלי להתבלבל. כל פעם שאני מסתבכת אני רצה אליה לבקש עצה ועל הדרך גומאת ק"מ של מדרגות ונהנית מכל רגע.

העבודה החדשה שלי בכלל לא רגועה ואנמית כמו שחשבתי בהתחלה, אין רגע דל, כל שנייה יש משהו חדש, אני לומדת המון דברים ומתמודדת עם החששות שלי מעיסוק בכספים בהצלחה שמפתיעה אותי. ביום ראשון יש לי יום עבודה של עשר שעות והוא עובר לי כהרף עין – הסימן הכי טוב לזה שזו עבודה מוצלחת כי מבחינתי עבודה משעממת שהזמן לא עובר לי זה העונש הכי גדול בעולם.

העבודה הזאת מאלצת אותי להתגבר על נושאים שברחתי מהם שנים רבות. פתאום אני מתעסקת בכסף ובתשלומים, מתחילה סוף סוף להבין איך עובדות חברות אשראי, וביום שבת בערב אעמוד שוב מול הסיוט הגדול של חיי שמאז שמכרתי כרטיסים כחיילת חמקתי ממנו בחלחלה –

במוצ"ש אני שוב אהיה קופאית שמוכרת כרטיסים להופעה, בתקווה שהפעם זה לא ייגמר במשפט ובקנס כמו פעם, כשהייתי חיילת.

לפני יותר משלושים שנה, אי אז בתחילת שנות השבעים לפני שהמציאו את הריאליטי ובטלוויזיה היה רק ערוץ אחד בשחור לבן שירתי בחיל האוויר ואז היה נהוג להקרין כל ערב סרט לטובת החיילים שנשארו בבסיס. כמו על כל הרב"טיות הטילו עלי לעשות פעם בכמה חודשים תורנות קולנוע ולמכור כרטיסים לקולנוע.

משום מה שכחתי להגיע לאולם הקולנוע, נרדמתי או משהו, נשפטתי בפני קצינת הח"ן וכעונש הטילו עלי למכור כרטיסים במשך שבוע שלם.

זה היה כישלון נוראי – למרות שכל כרטיס עלה רק לירה, ולאנשי קבע לירה וחצי, וכמה מסובך זה יכול להיות? עובדה שפישלתי, באו המון אנשים בבת אחת ואני הסתבכתי עם העודף והחישובים, והפסדתי כסף שירד מהמשכורת הדלה שלי, שעמדה על סך מאה לירות לחודש.

ואם מדברים על משכורות – לחיילים לא היה אז חשבון בנק וכרטיסי אשראי היו בבחינת מדע בדיוני ולכן כל חודש היה מגיע השלם, נושא קופה אפורה מפלדה, מתיישב מול שולחן קטן עם חוברת גדולה של תלושי משכורת (המכונים לוקשים), והחיילים היו עומדים בתור ומקבלים איש איש בתורו את משכורתו בכסף בלי שהבנק יתערב ויגבה את חלקו – אני מתגעגעת לימים האלו.

אז תחזיקו לי אצבעות ובואו נקווה שהתבגרתי מאז וכישורי מתן העודף שלי השתפרו והמשכורת שלי תישאר שלמה הפעם.