התקבלתי

זה היה צפוי כמובן, גם בשיא האופוריה היה לי ברור שבסופו של דבר ההתרגשות מעצם העובדה שהעזתי לקום ולהתפטר מעבודתי המאוסה ובכך להציל את חיי במו ידי תתפוגג בסופו של דבר. הרי לא ציפיתי שמעכשיו עד סוף ימי אחוש כל הזמן את ההרגשה הנהדרת הזו שהכל יתנהל למישרין ושום דבר רע או מרגיז לא יקרה לי יותר לעולם?

האמת שכן, ציפיתי שככה זה יהיה תמיד, הרגשתי שמגיע לי לחיות ככה, בלי שום קשיים, אם כי ברור שזה לא הגיוני ואף אחד לא חי בהרגשה כזן כל הזמן (אלא אם כן הוא משוגע עם קבלות), אין מצב!

הייתי צריכה להבין שזה זמני בלבד ושבסופו של דבר החיים יחזרו להיות אפורים ורגילים, הרי מובן לכל אחד שאי אפשר לחיות תמיד בלי אף בעיה, אין דבר כזה, אבל בכל זאת… למה זה לא היה יכול להימשך עוד קצת, לפחות עד יום ההולדת שלי?

 

ולא, לא קרה שום דבר נוראי, בגדול הכול התנהל בדיוק כמו שרציתי, אבל מהרגע שמנחת החוג אמרה לי במין חוסר רצון רטנוני (ככה היא מדברת רוב הזמן, זה מין קטע כזה של פרופסורים) שמה ששלחתי לה במייל הוא די חלש ויש לי אפילו שגיאה דקדוקית נגוזה התרוממות הרוח והקלילות הזו שנשאה אותי על כנפיה מהרגע שהחלטתי לנתץ את הכבלים ולעזוב את מקום עבודתי שהפך לכלא.

ואולי טוב יותר ככה? הרי אי אפשר לחיות כל הזמן בהרגשה שאת כל יכולה, שתמיד הכול יעלה יפה ותקבלי כל מה שתרצי ותצליחי בכל אשר תפני, וכולם יחמיאו לך ללא הרף ושום דבר מעולם לא ישתבש לך?

זה פשוט לא מציאותי, ובטח גם לא בריא, אבל במשך מעט הימים שחשתי ככה זה היה נהדר.

 

לא עניתי לה, לפרופסורית החשובה והרטנונית שתמיד ממהרת נורא ואין לה זמן לשום דבר, כי מה יש להגיד על דבר כזה כמו קטע חלש ויש לך שגיאה בלשון?

נכון, יכולתי להעיר שאם לא היו לי שגיאות אז לא הייתי טורחת לבזבז את זמני וכספי על לימודים מפני שמי שיודע הכול לא צריך לטרוח ללמוד, ויכולתי גם להתחצף ולשאול אותה מי מת ומינה אותה למבקרת ספרותית ולמה בעצם היא מבקרת אותי על יכולותיי הספרותיות? הרי אני רוצה ללמוד עריכה, לא כתיבה והיא מנחה חוג לעריכה לא סדנת כתיבה? וחוץ מזה, גם אם נניח שביקשתי ממנה ביקורת ספרותית (ולא ביקשתי, זה היה רעיון שלה שאשלח לה דוגמא מהכתיבה שלי כי אין לה פנאי לראיון אישי רציני) איך היא מעזה לשפוט אותי על סמך דף אחד שיש בו פחות משמונה מאות מילים? (והדף היה קצר כי היא הבהירה מיד שיותר מזה אין לה זמן וכוח לקרוא), אבל שתקתי בתבונה, (זה משהו שהגיל מלמד אותך, לשתוק לפעמים ולא להגיד כל מה שעולה על הלשון) מניחה לאכזבה ולעלבון שלי לחלחל אליה דרך השפופרת.

אולי היא קלטה את רגשותיי ואולי סתם לא היה לה אכפת – לדעתי קצת מזה וקצת מזה – אבל כך או כך, אחרי שתיקה קצרצרה היא הפטירה בחוסר רצון שאם אני מרגישה שהלימודים יועילו לי אז בסדר, למה לא, היא מקבלת אותי ללימודים ונתנה לי את הטלפון של המזכירות כדי שאתקשר ואסדר את כל מה שדרוש סידור כדי להפוך לתלמידה מהמניין.

טוב, לנה הרי אמרה לי מיד שאם אני אסכים לשלם הם יסכימו לקבל אותי ללימודים, כי מה אכפת להם בעצם? הרי גם האוניברסיטה היא עסק כמו כל מקום אחר שלוקח כסף ונותן תמורה.

ובכל זאת, ההערה של הפרופסורית ערערה את בטחוני ואת התחושה הזו שמהיום אני כל יכולה והרסה לי את היום שעד לרגע זה היה כמעט מושלם.

היום הזה, היום הראשון של שארית חיי היה באמת כמעט מושלם, גם כי כבר לא חם, וממש הרגישו את התחלת החורף וזה נהדר, וגם כי הצלחתי ללכת ברגל עד המרכז ובחזרה למרות שלא היה לי קל וכאב לי הגב, אבל עשיתי זאת למרות הקושי (אני כנראה מתחילה לחזור לכושר) וקניתי לצץרץ בגד ים שמתאים לו בדיוק למרות שהוא סירב לבוא איתי למדוד אותו (כמה עצלן אפשר להיות?) והייתה לי שיחה מקסימה עם הדודה היקרה שלי שחוגגת יום הולדת כמה ימים לפני – היא מבוגרת ממני בחמש שנים – ואני בטוחה שמחר יתקשרו שוב מהעבודה למסור לי מה ימי התורנות שלי לשבוע הבא, ואם הם לא יתקשרו אני אתקשר, כי מי שלא מתגבר כארי, קם ועושה מעשה, נשאר תקוע באותו מקום כל החיים ונושם את האוויר המפויח של אזור התעשייה עד הפנסיה.

אם העזתי להתקשר לפרופסורית המלאה מעצמה והרטנונית למרות שאיבדתי איכשהו את מספר הטלפון שלה (הצלחתי לחלץ אותו מתוך הנייד שלי ולאתר אותה) ולעמוד בשיחה הלא כל כך נעימה איתה, ולצאת כשכמעט כל תאוותי בידי, (ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, אני לוקה בפוביית טלפונים מנעורי) והתגברתי למרות כל הקשיים סימן שאצליח להתגבר גם על הלימודים וגם על העבודה החדשה.

אם יש משהו שלמדתי מעלילות השבוע האחרון זה שאסור להניח לפחדים שלנו לעצור אותנו. השד שאנחנו פוחדים ממנו אף פעם לא נורא כל כך כמו המציאות והכי חשוב זה להעז ולקחת סיכון, וזה בסדר שיש פה ושם קצת אכזבות ומעקשים, זה מחזק ומחשל ומגביר את הביטחון ובכלל, אי אפשר לרחף כל הזמן מהצלחה להצלחה, זה לא בריא לקארמה ולעור הפנים וגם נורא משעמם.

אז אמרה, אז מה? העיקר שהיא קיבלה אותי ללימודים ויש לי עבודה חדשה ואני לא צריכה לחזור יותר לעבודה הקודמת חוץ מעוד פעם אחת ביום ראשון. אני אבוא עם עוגות כדי להיפרד יפה מכולם ואסדר את כל הניירת עם הבוס (שהבטיח לתת לי את כל הפיצויים למרות שאני זו שהתפטרתי) וזהו, הם לא יראו אותי יותר שם לעולם ואמרו אמן!