התקבלתי


זה היה צפוי כמובן, גם בשיא האופוריה היה לי ברור שבסופו של דבר ההתרגשות מעצם העובדה שהעזתי לקום ולהתפטר מעבודתי המאוסה ובכך להציל את חיי במו ידי תתפוגג בסופו של דבר. הרי לא ציפיתי שמעכשיו עד סוף ימי אחוש כל הזמן את ההרגשה הנהדרת הזו שהכל יתנהל למישרין ושום דבר רע או מרגיז לא יקרה לי יותר לעולם?


האמת שכן, ציפיתי שככה זה יהיה תמיד, הרגשתי שמגיע לי לחיות ככה, בלי שום קשיים, אם כי ברור שזה לא הגיוני ואף אחד לא חי בהרגשה כזן כל הזמן (אלא אם כן הוא משוגע עם קבלות), אין מצב!


הייתי צריכה להבין שזה זמני בלבד ושבסופו של דבר החיים יחזרו להיות אפורים ורגילים, הרי מובן לכל אחד שאי אפשר לחיות תמיד בלי אף בעיה, אין דבר כזה, אבל בכל זאת… למה זה לא היה יכול להימשך עוד קצת, לפחות עד יום ההולדת שלי?


 


ולא, לא קרה שום דבר נוראי, בגדול הכול התנהל בדיוק כמו שרציתי, אבל מהרגע שמנחת החוג אמרה לי במין חוסר רצון רטנוני (ככה היא מדברת רוב הזמן, זה מין קטע כזה של פרופסורים) שמה ששלחתי לה במייל הוא די חלש ויש לי אפילו שגיאה דקדוקית נגוזה התרוממות הרוח והקלילות הזו שנשאה אותי על כנפיה מהרגע שהחלטתי לנתץ את הכבלים ולעזוב את מקום עבודתי שהפך לכלא.


ואולי טוב יותר ככה? הרי אי אפשר לחיות כל הזמן בהרגשה שאת כל יכולה, שתמיד הכול יעלה יפה ותקבלי כל מה שתרצי ותצליחי בכל אשר תפני, וכולם יחמיאו לך ללא הרף ושום דבר מעולם לא ישתבש לך?


זה פשוט לא מציאותי, ובטח גם לא בריא, אבל במשך מעט הימים שחשתי ככה זה היה נהדר.


 


לא עניתי לה, לפרופסורית החשובה והרטנונית שתמיד ממהרת נורא ואין לה זמן לשום דבר, כי מה יש להגיד על דבר כזה כמו קטע חלש ויש לך שגיאה בלשון?


נכון, יכולתי להעיר שאם לא היו לי שגיאות אז לא הייתי טורחת לבזבז את זמני וכספי על לימודים מפני שמי שיודע הכול לא צריך לטרוח ללמוד, ויכולתי גם להתחצף ולשאול אותה מי מת ומינה אותה למבקרת ספרותית ולמה בעצם היא מבקרת אותי על יכולותיי הספרותיות? הרי אני רוצה ללמוד עריכה, לא כתיבה והיא מנחה חוג לעריכה לא סדנת כתיבה? וחוץ מזה, גם אם נניח שביקשתי ממנה ביקורת ספרותית (ולא ביקשתי, זה היה רעיון שלה שאשלח לה דוגמא מהכתיבה שלי כי אין לה פנאי לראיון אישי רציני) איך היא מעזה לשפוט אותי על סמך דף אחד שיש בו פחות משמונה מאות מילים? (והדף היה קצר כי היא הבהירה מיד שיותר מזה אין לה זמן וכוח לקרוא), אבל שתקתי בתבונה, (זה משהו שהגיל מלמד אותך, לשתוק לפעמים ולא להגיד כל מה שעולה על הלשון) מניחה לאכזבה ולעלבון שלי לחלחל אליה דרך השפופרת.


אולי היא קלטה את רגשותיי ואולי סתם לא היה לה אכפת – לדעתי קצת מזה וקצת מזה – אבל כך או כך, אחרי שתיקה קצרצרה היא הפטירה בחוסר רצון שאם אני מרגישה שהלימודים יועילו לי אז בסדר, למה לא, היא מקבלת אותי ללימודים ונתנה לי את הטלפון של המזכירות כדי שאתקשר ואסדר את כל מה שדרוש סידור כדי להפוך לתלמידה מהמניין.


טוב, לנה הרי אמרה לי מיד שאם אני אסכים לשלם הם יסכימו לקבל אותי ללימודים, כי מה אכפת להם בעצם? הרי גם האוניברסיטה היא עסק כמו כל מקום אחר שלוקח כסף ונותן תמורה.


ובכל זאת, ההערה של הפרופסורית ערערה את בטחוני ואת התחושה הזו שמהיום אני כל יכולה והרסה לי את היום שעד לרגע זה היה כמעט מושלם.


היום הזה, היום הראשון של שארית חיי היה באמת כמעט מושלם, גם כי כבר לא חם, וממש הרגישו את התחלת החורף וזה נהדר, וגם כי הצלחתי ללכת ברגל עד המרכז ובחזרה למרות שלא היה לי קל וכאב לי הגב, אבל עשיתי זאת למרות הקושי (אני כנראה מתחילה לחזור לכושר) וקניתי לצץרץ בגד ים שמתאים לו בדיוק למרות שהוא סירב לבוא איתי למדוד אותו (כמה עצלן אפשר להיות?) והייתה לי שיחה מקסימה עם הדודה היקרה שלי שחוגגת יום הולדת כמה ימים לפני – היא מבוגרת ממני בחמש שנים – ואני בטוחה שמחר יתקשרו שוב מהעבודה למסור לי מה ימי התורנות שלי לשבוע הבא, ואם הם לא יתקשרו אני אתקשר, כי מי שלא מתגבר כארי, קם ועושה מעשה, נשאר תקוע באותו מקום כל החיים ונושם את האוויר המפויח של אזור התעשייה עד הפנסיה.


אם העזתי להתקשר לפרופסורית המלאה מעצמה והרטנונית למרות שאיבדתי איכשהו את מספר הטלפון שלה (הצלחתי לחלץ אותו מתוך הנייד שלי ולאתר אותה) ולעמוד בשיחה הלא כל כך נעימה איתה, ולצאת כשכמעט כל תאוותי בידי, (ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, אני לוקה בפוביית טלפונים מנעורי) והתגברתי למרות כל הקשיים סימן שאצליח להתגבר גם על הלימודים וגם על העבודה החדשה.


אם יש משהו שלמדתי מעלילות השבוע האחרון זה שאסור להניח לפחדים שלנו לעצור אותנו. השד שאנחנו פוחדים ממנו אף פעם לא נורא כל כך כמו המציאות והכי חשוב זה להעז ולקחת סיכון, וזה בסדר שיש פה ושם קצת אכזבות ומעקשים, זה מחזק ומחשל ומגביר את הביטחון ובכלל, אי אפשר לרחף כל הזמן מהצלחה להצלחה, זה לא בריא לקארמה ולעור הפנים וגם נורא משעמם.


אז אמרה, אז מה? העיקר שהיא קיבלה אותי ללימודים ויש לי עבודה חדשה ואני לא צריכה לחזור יותר לעבודה הקודמת חוץ מעוד פעם אחת ביום ראשון. אני אבוא עם עוגות כדי להיפרד יפה מכולם ואסדר את כל הניירת עם הבוס (שהבטיח לתת לי את כל הפיצויים למרות שאני זו שהתפטרתי) וזהו, הם לא יראו אותי יותר שם לעולם ואמרו אמן!

28 תגובות בנושא “התקבלתי

  1. שינית תמונה!
    תתחדשי!!!
    ואם בארבע בבוקר וקצת, טרום זריחה את מסוגלת לסלוח לפרופ’ את כנראה קדושה 🙂
    שיהיה בהצלחה ואין ספק שהפחדים שלנו הם רק שלנו 🙂

    אהבתי

    1. לא יודעת למה התעוררתי כל כך מוקדם, שעות השינה שלי התבלבלו לגמרי מאז שעזבתי את העבודה.
      ואין על מה לסלוח, היא אמרה את דעתה וזו זכותה, אני לא סופרת ולא ביקשתי ממנה חוות דעת על כישרון הכתיבה שלי, רק רציתי ללמוד אצלה, זה הכל.
      ובכל זאת מוזר שאלף מחמאות נלהבות וכנות לא משפיעות עלי כמו שמשפיעה ביקורת אחת שנאמרת כלאחר יד

      אהבתי

    1. האמת, זה לא היה ממש ראיון, דיברנו עד כה רק בנייד כשהיא תוך כדי נסיעה ולא ממש מרוכזת.
      היא אישה משכילה מאוד ורבת פעלים ובטח גם מאוד חכמה והכל, אבל מההתרשמות שלי ממנה כאישיות אני יכולה להגיד שאין לי שום רצון שהיא תהיה חברה שלי.
      היא אוהבת להקשיב בעיקר לעצמה ולא לאחרים ויש בה מין קוצר רוח ופיזור נפש רטנוני כזה שלא מוצא חן בעיני.
      היא מלחיצה אותי וגורמת לי להרגיש שקופה.
      דווקא המורה לדקדוק חביבה עלי יותר, היא פשוט מתוקה וגם המורה שמלמדת עריכה במחשב נחמדה ואנושית מאוד.

      אהבתי

  2. הפגיעה שלך מובנת, ובכל זאת, קחי אותה בערבון מוגבל מאד.
    ראשית, כי כתיבה היא משהו מאד סובייקטיבי, ומה שמעקם את אפה של הפרופסורית הנכבדה, עשוי מאד מאד למצוא חן בעיני רבים אחרים. ככה זה גם לגבי כתיבה של סופרים מוערכים ומקובלים.
    שגיאה דקדוקית גם היא תופעה נפוצה שתופיע בכתביהם של רבים וטובים, ותכוסח בקלילות בידי עורכים לשוניים ואחרים. אז מה קרה? אישית, ידוע לי לפחות על סופר מוערך אחד, שכל, כן, כל, ספריו משוכתבים! 
    האמיני לי שגם הפרופסורית הרטנונית שלך יודעת את זה היטב, אבל יש כאלה שהם גיבורים על חלשים.
    אז בואי תהיי כמו שאת, תזקפי את הראש למעלה, תלמדי מה שראוי ללמוד,(אני רק מקווה בשבילך שהיא לפחות טובה במקצועה, כי יש המון שרלטנים בתחום), ותזכרי שיש לך את זה, והכלבים ימשיכו לנבוח, והשיירה שלך עבור תעבור.

    אהבתי

  3. אמן!

    (תחשבי שגם לפרופסורית הרטנונית יש דאגות פרנסה, וילדים שמעצבנים אותה, ובעל שהוא עוד ילד שצריך לטפל בו. אין לה כוח לכל הסטודנטים שבאים עם כל מיני דרישות שגורמות לה לעבוד שעות נוספות שעליהן היא מקבלת עוד כסף. תחשבי על כל אלה ותביני מדוע היא רטנונית. זה לא פייר, כמובן. לא מגיע לך שהיא תוציא עליך את המרירות שלה. את יודעת איך אפשר להתמודד עם זה?
    כשהיא התרטננה עליך היא הפכה גם אותך לרטנונית, ואת בתורך העברת את הרטנוניות למישהו אחר שהעביר אותה הלאה ובסוף היא תגיע בחזרה אל הפרופסורית הנכבדה)

    שיהיה בהצלחה. מקווה שתיהני מהלימודים.

    אהבתי

    1. היא באמת עושה עלי רושם של אישה שמנסה להספיק לעשות יותר מידי דברים בבת אחת, מתחשק לתת לה כוס תה עם דבש ולבקש ממנה להירגע ולנוח קצת, לנשום עמוק ולהסתכל קצת על יופיו של העולם ולהפסיק לרוץ כל הזמן, בין כה וכה לא נספיק אף פעם כל מה שנרצה.
      אני הולכת ללמוד בשביל הנשמה והעניין והכיף, מקווה שמתוך שלא לשמה אגיע לשמה

      אהבתי

    1. איזה יופי!
      על זה עוד לא חשבתי, להפוך פחד לדחף, נהדר  

      והאמת שכן, עזבתי מרוב פחד שאגמור את חיי כמו המזכירה המסכנה שלנו שהלכה לעולמה בייסורים גדולים ועזבה את ילדיה בגיל כל כך צעיר.
      החלטתי שאם לא עכשיו אימתי וקפצתי קפיצת ראש אל הלא נודע (בידיעה הברורה שבכל מקרה הג’ינג’י והורי תמיד יהיו שם כדי לתפוס אותי שלא אתרסק ואתפרק).

      אהבתי

  4. אני רוצה לקחת הרבה ממה שכתבת כאן (במיוחד בחלק האחרון) ולישם אותו בחיים שלי.
    אני חושבת שאת ממש יכולה להיות גאה בעצמך! (ולא רק ליום אחד…)

    אהבתי

  5. למה את לוקחת אותה קשה? כשקראתי את תחילת הפוסט כבר חשבתי שקרה אסון. לי בהחלט נשמע שאת בתקופה טובה בהחלט – עבודה חדשה שמצאת בפרק זמן קצר, קבלה ללימוד דבר שישמש אותך מאד בעוד שנתיים ושתמיד תהיה בו עבודה ופרנסה (הרי בכל מקום שיש מלל – צריך עורכת לשונית). גם בלימודים יעירו לך. אז מה? הרי את יודעת וגם בעצמך כתבת, שאם היינו יודעים הכול, לא היינו נרשמים ללימודים והולכים ללמוד דברים חדשים

    אהבתי

  6. מאוד שמחתי שהתקבלת לעבודה אבל גם חששתי שמשמחה גדולה שבאה פתאום יכולה גם להתפקשש על ידי משהו כזה פתאומי שיצליח להרוס אותה. לרגע הנתון ההוא, החלטתי לא לומר את זה, לא רציתי שהשמחה שלך תיגמר בתרם משהו באמת יקרה, ובכלל לא ידעתי מה יקרה וכמה קרוב או רחוק.

    בכל מקרה, יש נשים כמוה שתמיד שואפות להיות מעל כולם, הן משיגות תארים מפוארים של פרופסורים גדולים אבל כשמופיע אדם רגיל ומגניב מטבעו כמוך, הן מבינות שכל מה שתלוי להן על הקיר בחיים לא ישתווה אליך. אז הן מקנאות ומנסות להוכיח את ההפך אבל כל מה שהן עושות זה רק לעבוד על עצמן.

    מיותר לומר שלא תתרגשי מזה, העובדה שכתבת על זה אומרת שזה כבר ריגש אותך וכבר הפריע לך וכבר חווית את זה, אז אני רק מאחלת לך להצליח להתמודד איתה בקור רוח לפעמים הבאות כי בכל זאת תצטרכי לראות אותה הרבה מאחר ואתן עובדות באותו מקום העבודה.

    תמיד איתך,
    דיאנה.

    אהבתי

      1. כל הכבוד   אני שמחה שאת לוקחת את זה ככה
        יש אנשים שאם לא מצליח להם פעם אחת או אם מישהו מלחיץ אותם לרגע קטנטן הם מיד עוזבים

        אהבתי

    1. כן אבל יש לך מושג כמה זה מפחיד, אני לא מפסיקה לדאוג שאפשל ובעוד חודש אשב ואבכה למה עזבתי את המקום הבטוח שלי ומה עשיתי לעצמי.
      המלחמה בפחד ובספקות העצמיים לא נגמרת אף פעם

      אהבתי

  7.  
    מחצית מחיינו אנו מבלים בעבודה וחשוב שנרגיש שם טוב צעד נבון לשנות ולקחת יוזמה להתגבר על הפחד זה צעד של אומץ בהצלחה במקום החדש וגם בלימודים    

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s