העולם שייך לצעירים.

אתמול תפסתי אומץ, התקשרתי וגיליתי מה שבעצם ידעתי כבר קודם – לא התקבלתי למקום שאליו רציתי. עוד בזמן ראיון העבודה הקצר הייתה לי הרגשה שזה לא זה, וצדקתי.

 

יש דברים שנעשים קלים יותר עם השנים, יש דברים שלא. עם הגיל אתה רוכש מיומנויות, מקבל ניסיון חיים, נעשה פחות פזיז, יותר רציני ויעיל, אבל מצד שני אתה מתקשה יותר לעשות ספורט, להוריד משקל, ולמצוא עבודה.

ואלו רק חלק קטן מהדברים שהזמן החולף לא משפר.

אז נכון, אני מרגישה שכיום אני שווה יותר מכפי שהייתי לפני עשרים שנה. כיום אני חכמה יותר, כותבת טוב יותר, יחסי האנוש שלי טובים יותר, ואני מגיבה באופן נבון ושקול יותר, ופותרת בעיות יותר בקלות, כיום אני גם בעלת רישיון נהיגה ורכב, ואני מקלידה בזריזות ומתמצאת במחשב, אבל בכל זאת אני מתקשה למצוא עבודה.

 

דווקא כשהייתי צעירה יותר וטיפשה יותר היה לי קל יותר מהבחינה הזאת, את העבודה בטכניון מצאתי בקלות, בלי לחפש בעצם, מישהו שהכיר אותי בצבא וידע שאני משתחררת התקשר אלי והציע לי עבודה. נשארתי שם חמש עשרה שנים, וזו הייתה הפעם היחידה שהתקבלתי לעבודה בלי שום מאמץ, מאז המצב הלך והידרדר ונעשה קשה יותר ויותר.

זו אחת הסיבות שנתקעתי במקום עבודתי הנוכחי, עד שמצאתי מקום … הגעתי לשם דרך מודעה בעיתון וכל כך שמחתי שלקחו אותי עד שפחדתי לעזוב למרות שכבר שנים לא הייתה לי סיבה להישאר ולעבוד במקום הזה.

חבל שלא עזבתי לפני המשבר הכלכלי, כשעוד היה קל יותר. לקח לי המון זמן לאזור אומץ ולהחליט שדי, אני עוזבת, זה קרה רק אחרי הלוויה של המזכירה שלנו שהמוות שלה זעזע אותי מאוד וגרם לי להחליט לעשות מעשה כל זמן שאני עוד יכולה, אבל מי אומר שאני יכולה?

אולי נזכרתי מאוחר מידי?

 

אני יודעת, רק לפני חודש הייתי כל כך נחושה ובטוחה בעצמי, אבל עכשיו, אחרי שקיבלתי תשובה שלילית נבהלתי ופתאום הצעד הזה של להתחיל מחדש שהייתי כל כך בטוחה בו נראה לי רעיון פחות טוב, אפילו פזיז ולא אחראי.

מאתמול תוקפות אותי המון מחשבות רעות וחרדות קשות מעיקות עלי – מה חשבתי לעצמי? מי ייקח לעבודה אישה בגילי?

אני בטח אשאר מובטלת לנצח ואיך נסתדר?

גם ככה אנחנו בקושי צפים על פני המים, למה מיהרתי כל כך לעזוב מקום בטוח שאני מרגישה בו כמו דג במים?

נכון, מים עכורים ודי מסריחים, אבל לפחות את השלולית הזו אני מכירה טוב ויודעת איך להסתדר בה.

 

למזלי יש פתאום בעבודה לחץ לא צפוי, המון הזמנות ועומס. גם אני וגם הבחורה שאמורה להחליף אותי עסוקות נורא, ואם זה לא יירגע בטח יבקשו שאשאר עוד קצת, אבל זו רק דחיית הקץ, אסור לסמוך על זה, במוקדם או במאוחר הלחץ יירגע וצריך להמשיך לחפש במרץ.

חיפוש עבודה זה אף פעם לא קטע נעים, גם לפני עשר שנים לא אהבתי את העניין המאוס הזה וכיום זה נעשה קשה יותר.

לפחות העניין הטכני הוקל בגלל האינטרנט, אבל בכל זאת, בסוף צריך להגיש קורות חיים שבהם כתוב הגיל שלי ולמרות שכיום יש לי יותר כישורים ואני יכולה לעבוד גם בערב, וגם מהבית, ואין מצב שאודיע בבוקר שהילד עם חום ואני צריכה להישאר איתו, בכל זאת אני חוששת שכל מעסיק שיראה שאני כבר מעל חמישים יסרב להעסיק אותי כי אף אחד לא רוצה זקנים.

 

בכל זאת היום התחלתי לחפש ברצינות, נרשמתי לכמה אתרים, גם לאתר שלוקח כסף – לא הרבה, אבל בכל זאת – ושלחתי המון קורות חיים ואני מקווה לטוב, יש לי ברירה אחרת?