אחרי החגים

לא כתבתי כמה ימים כי הם היו עמוסים ומבלבלים מאוד וכבר העמסתי ובלבלתי די והותר את הקוראים המסורים שלי שאגב עד היום מפתיעים אותי בעניין שהם מגלים בחיי

 

ונתחיל בענייני עבודה – אחרי שהודעתי לבוס שאני עוזבת בסוף השנה הכול התחיל לרוץ מהר מידי ויצא מכלל שליטה. אולי לא הייתי צריכה להגיד לו שאני הולכת לראיון עבודה, אבל אמרתי, ובדיוק באותו היום, או אולי יום אחר כך, כבר התבלבלתי בעצמי, אחת מהמועמדות שהוא ראיין למשרת מזכירה מסרה קורות חיים שהתאימו מאוד למי שתהיה המחליפה שלי.

מדובר בבחורה עם רקע בפיתוח תמונות, גישה טכנית וניסיון בתחום, ומה שהכי חשוב (אם כי הוא בטח לא יודה בזה לעולם), אם חד הורית במצב כלכלי על הפנים שלא תעז למחות על התנאים הדי דפוקים במקום העבודה שלנו ותהיה אסירת תודה על המינימום שהיא מקבלת.

תשובה על הראיון שעשיתי בשבוע שעבר טרם קיבלתי, אבל בתחילת השבוע הופיעה המחליפה שלי ולמרבה השמחה גם אני וגם לנה, הקולגית שלי שתבלה איתה את רוב הזמן, נשמנו לרווחה.

קודם כל היא גם ממוצא רוסי – שזה פלוס עצום ללנה שגם היא רוסיה -ושנית היא בחורה חרוצה ונמרצת עם מוסר עבודה גבוה והמון רצון טוב. אגב, מוסר עבודה גבוה וחריצות הם דבר אופייני מאוד לכל הרוסים שאני מכירה, בניגוד לחלק גדול מהישראלים שהם די בטלנים וחפפנים.

מצד אחד זה טוב מצד שני זה קצת מלחיץ ומצופף את לוח הזמנים שלי אבל אולי זה רק לטובה. העבודה שלי היא מסוג העבודות שמאוד קשה להגדיר וקשה למצוא מישהו שיש לו די סבלנות ורצון לעסוק בהן. מדובר בעבודה קשה משעממת ומלוכלכת שכוללת צריבת גלופות וניקוי מכונת פיתוח ועבודה מייבשת מוח בסימון מכשירים. מסוג העבודות שאף בן אדם שפוי שואף לפתח בו קריירה (עלק קריירה!) ויש לנו מזל שמצאנו את הגברת הזו.

היא צעירה יחסית, בחורה דשנה מאוד (האמת, דבע), אבל נחמדה וטובת מזג, ומלאת מרץ ורצון להוכיח את עצמה וזה מאוד חשוב.

יש לה גם סיפור משפחתי מסובך, אבל לא אפרט אותו פה, לך תדע מי קורא כאן, היא בטח לא, אבל עדיף להיות זהיר.

בקיצור, מפה לשם הוחלט שבסוף החודש הזה, יומיים לפי יום הולדתי החמישים ושלוש, אני עוזבת, ואני שמחה להגיד שאין בי שמץ של צער. ביליתי שם תשע שנים מפרכות ומעייפות והיה לי די והותר.

מרגע שנעשה ברור מתי אני עוזבת הימים האחרונים שלי בבית המלאכה הם תענוג גדול, לא כי העבודה נעשתה פתאום מעניינת, אלא כי פתאום אני לא עושה חשבון לאף אחד, וכל דבר שאני עושה אני חושבת לעצמי שזהו, זו הפעם האחרונה, או לפחות לפני האחרונה, וזה כיף עצום!

הלכתי באומץ להגיד לבוס שגלופה אחת נדפקה ולא היססתי כי מה הוא יעשה לי? יפטר אותי? וגם היה לי גם עונג גדול להישאר אדישה ולא להתנדב כמו תמיד (בעצם יותר להתנודב) לוותר על היום החופשי שלי בגלל משלוח לא צפוי של טלפונים לסימון.

ברור לי שהממונה עלי (שהוא אחת הסיבות לכך שאני עוזבת בשמחה) ציפה שכמו תמיד אקריב את נוחותי והתוכניות שלי למען העבודה, אבל שיקפוץ לי! הוא ניצל אותי ורמס אותי די והותר. הודעתי לו שכבר יש לי פגישה מחר בבוקר, וחוץ מזה אני מרגישה שאני מתחילה להיות חולה בשפעת והשארתי אותו לדאוג לבד איך להסתדר מחר.

אגב, לא שיקרתי, אני באמת מרגישה ששפעת, או התקררות או השד יודע מה, זוחלת לעצמותיי, ובאמת יש לי מחר פגישה עם העובדת הסוציאלית, וזה מביא אותי לבעיה הדחופה יותר – מה עושים עם עוגי?

הוא עדיין לא חזר לחוות ההכשרה ובזמן שהיה בבית בהמתנה לפסק הדין של התנועה מצבו הנפשי הלך והידרדר. במהלך ימי חול המועד הילד פשוט ירד מהפסים ועשה שטויות איומות ששוב, עדיף לא לפרט כי לך תדע מי קורא פה, ובסופו של דבר החליט להסתלק למי שהוא הגדיר כידידה שלו במושב ליד באר שבע (ששמו יישאר במערכת הבלוג ששוכנת לבטח בראשי הכואב.) רק כשהאימא של אותה ידידה מסתורית התקשרה בערב התברר שמדובר בבחורה שלמדה איתו בבית הספר ושהיא גם קרובת משפחה שלו כי אימא שלה היא בת דודה של אביו הביולוגי….

מבולבלים? חכו יש עוד, דיברתי גם עם אחותו הביולוגית, שגם היא מודאגת מאוד בגללו, והחלטנו שצריך לברר בקשר לעזרה נפשית לילד כי משהו אצלו לא בסדר, וכל השטויות שהוא עושה זו פשוט זעקה לעזרה.

מצד אחד זה מאוד מדאיג ומלחיץ, ומצד שני איזה מזל שהוא לא הלך לצבא. עוד קודם, לפני שכל הצרות התחילו, גם אני וגם הג'ינג'י (שלא חשוד ברגישות יתר) חשנו שאולי עוגי לא בוגר דיו למסגרת צבאית מלחיצה ועדיף שיישאר עוד קצת בחממה של הנוער העובד, מסתבר שצדקנו, ואיזה מזל שהילד קצת ירד מהפסים עוד לפני שנתנו לו נשק ביד.

במחשבה לאחור זה היה צפוי לגמרי, הילד הגיע אלינו בגיל חמש פלוס אחרי שעבר גלגולים ותלאות רבות, ולמרות שהלך לפסיכולוג ילדים במשך כשנה ומשהו בכל זאת אין להתפלא שעובר עליו שוב משבר.

אני מקווה שהוא יצא מזה מחוזק ובלי יותר מידי נזקים, אבל ברור לי שהעבר שלו ירדוף אחריו כל חייו.

זה לא הוגן – לא הגנים הדפוקים שהוא ירש ולא השריטות הנפשיות עקב אימוצו שגורמות לו לחוסר ביטחון ולשבריריות רגשית – אבל אלו הקלפים שהוא קיבל ועם זה הוא יצטרך להתמודד עד סוף חייו.

אני רק מקווה שצץרץ שהוא טיפוס שונה עם אופי אחר לגמרי יתמודד יותר טוב עם החיים מאחיו הגדול.

 

חוץ מכל הבלגנים האלו גם טיילנו קצת בחול המועד, ובעצם עשינו סקר של מרכזי מבקרים בכל מיני מקומות בסביבה ואספנו רעיונות למכון שלנו, שאולי נקים יום אחד.

התחלנו עם ביקור נחמד בפסטיבל הפפריקה שהתקיים בחוות התבלינים שהם השכנים שלנו, וכמה ימים אחר כך כשהבאנו את לילי לסמינר בעין גב ניצלנו את ההזדמנות וטיילנו קצת סביב הכינרת.

חוץ מזה שרבנו בנסיעה לשם והיה נורא חם ולח בטיול עצמו די נהנינו.  התחלנו עם מקום שמוקדש כולו לתמר, ואחר כך ביקרנו בחוות השוקולד של גליתא בדגניה, והיינו גם בירדנית – אתר טבילה שהוקם לנוחות עולי רגל נוצריים.

היה מאלף מאוד והסכמנו על הכול בלי ויכוחים, אולי נועדנו להיות שותפים עסקיים ולא זוג נשוי?

 

חוץ מזה במהלך הדיונים על עוגי קיימנו מעין אספה משפחתית סוערת שבה כל בני המשפחה, כולל לילי, השתתפו וערכו סיעור מוחות. ישבנו סביב השולחן, כל אחד אמר מה הוא חושב ומרגיש ומייעץ ובמהלך השיחה המשפחתית הזו לילי זרקה לעברי המון טענות על זה שאני פולנייה קרה ולא מחבקת, שאני תמיד כועסת ושלילד אין שום תמיכה מצידי.

מאוד נפגעתי, למה תמיד זוכרים לי את הפעמים שכעסתי והתרגזתי על הבלגן והמהומה שהם עושים ומקבלים כמובן מאליו את השנים הרבות בהן השקעתי את כולי בעבודה קשה ומפרכת למען המשפחה?

מאוד מעליב לשמוע מביתך בת העשרים – שאת אוהבת בכל ליבך ועשית כל כך הרבה ויתורים והקרבות למענה – שלא כיף אצלנו בבית, ושאנחנו אנשים לא כיפיים ולא נעימים.

אני הראשונה להודות שגם אני וגם הג'ינג'י רחוקים מלהיות מושלמים, ובטח עשינו המון שגיאות כבני אדם, כבני זוג, וגם כהורים, אבל האם הורים צריכים להיות כייפיים? זה התפקיד שלנו כהורים, לעשות לילדים כיף, או לחנך אותם לגדל אותם להכין אותם לחיים?

איך הם לא רואים שהם הדבר היקר לנו ביותר בעולם ושכל החיים שלנו בעשרים השנה האחרונות סובבים סביב הנוחות והרווחה שלהם?

ומה עם קצת תמיכה ועזרה לנו שבגלל העומס והלחץ של ההתבגרות שלהם, ובעיות הבריאות שלנו קורסים מהעומס? אני לא יודעת למה הזוגיות שלנו מתקשה להתמודד עם המצב, אבל זה המצב, זה כואב גם לנו, ולהתנפל עלינו בהאשמות זה ממש לא עוזר.

אני מודה שנפגעתי ונעלבתי ואני מרגישה די עלובה ומושפלת ואימא ממש לא מוצלחת.

הג'ינג'י כדרכו בקודש לא עוזר יותר מידי ורק מוסיף שמן למדורה. אם יש משהו שאני באמת זקוקה לו (הרבה יותר מתכשיטים יקרים) זה בן זוג תומך שיודע לתת יד וכתף ומילה טובה בזמן. חבל שהוא לא מבין את זה, אולי בגלגול הבא.