אחרי החגים

לא כתבתי כמה ימים כי הם היו עמוסים ומבלבלים מאוד וכבר העמסתי ובלבלתי די והותר את הקוראים המסורים שלי שאגב עד היום מפתיעים אותי בעניין שהם מגלים בחיי


 


ונתחיל בענייני עבודה – אחרי שהודעתי לבוס שאני עוזבת בסוף השנה הכול התחיל לרוץ מהר מידי ויצא מכלל שליטה. אולי לא הייתי צריכה להגיד לו שאני הולכת לראיון עבודה, אבל אמרתי, ובדיוק באותו היום, או אולי יום אחר כך, כבר התבלבלתי בעצמי, אחת מהמועמדות שהוא ראיין למשרת מזכירה מסרה קורות חיים שהתאימו מאוד למי שתהיה המחליפה שלי.


מדובר בבחורה עם רקע בפיתוח תמונות, גישה טכנית וניסיון בתחום, ומה שהכי חשוב (אם כי הוא בטח לא יודה בזה לעולם), אם חד הורית במצב כלכלי על הפנים שלא תעז למחות על התנאים הדי דפוקים במקום העבודה שלנו ותהיה אסירת תודה על המינימום שהיא מקבלת.


תשובה על הראיון שעשיתי בשבוע שעבר טרם קיבלתי, אבל בתחילת השבוע הופיעה המחליפה שלי ולמרבה השמחה גם אני וגם לנה, הקולגית שלי שתבלה איתה את רוב הזמן, נשמנו לרווחה.


קודם כל היא גם ממוצא רוסי – שזה פלוס עצום ללנה שגם היא רוסיה -ושנית היא בחורה חרוצה ונמרצת עם מוסר עבודה גבוה והמון רצון טוב. אגב, מוסר עבודה גבוה וחריצות הם דבר אופייני מאוד לכל הרוסים שאני מכירה, בניגוד לחלק גדול מהישראלים שהם די בטלנים וחפפנים.


מצד אחד זה טוב מצד שני זה קצת מלחיץ ומצופף את לוח הזמנים שלי אבל אולי זה רק לטובה. העבודה שלי היא מסוג העבודות שמאוד קשה להגדיר וקשה למצוא מישהו שיש לו די סבלנות ורצון לעסוק בהן. מדובר בעבודה קשה משעממת ומלוכלכת שכוללת צריבת גלופות וניקוי מכונת פיתוח ועבודה מייבשת מוח בסימון מכשירים. מסוג העבודות שאף בן אדם שפוי שואף לפתח בו קריירה (עלק קריירה!) ויש לנו מזל שמצאנו את הגברת הזו.


היא צעירה יחסית, בחורה דשנה מאוד (האמת, דבע), אבל נחמדה וטובת מזג, ומלאת מרץ ורצון להוכיח את עצמה וזה מאוד חשוב.


יש לה גם סיפור משפחתי מסובך, אבל לא אפרט אותו פה, לך תדע מי קורא כאן, היא בטח לא, אבל עדיף להיות זהיר.


בקיצור, מפה לשם הוחלט שבסוף החודש הזה, יומיים לפי יום הולדתי החמישים ושלוש, אני עוזבת, ואני שמחה להגיד שאין בי שמץ של צער. ביליתי שם תשע שנים מפרכות ומעייפות והיה לי די והותר.


מרגע שנעשה ברור מתי אני עוזבת הימים האחרונים שלי בבית המלאכה הם תענוג גדול, לא כי העבודה נעשתה פתאום מעניינת, אלא כי פתאום אני לא עושה חשבון לאף אחד, וכל דבר שאני עושה אני חושבת לעצמי שזהו, זו הפעם האחרונה, או לפחות לפני האחרונה, וזה כיף עצום!


הלכתי באומץ להגיד לבוס שגלופה אחת נדפקה ולא היססתי כי מה הוא יעשה לי? יפטר אותי? וגם היה לי גם עונג גדול להישאר אדישה ולא להתנדב כמו תמיד (בעצם יותר להתנודב) לוותר על היום החופשי שלי בגלל משלוח לא צפוי של טלפונים לסימון.


ברור לי שהממונה עלי (שהוא אחת הסיבות לכך שאני עוזבת בשמחה) ציפה שכמו תמיד אקריב את נוחותי והתוכניות שלי למען העבודה, אבל שיקפוץ לי! הוא ניצל אותי ורמס אותי די והותר. הודעתי לו שכבר יש לי פגישה מחר בבוקר, וחוץ מזה אני מרגישה שאני מתחילה להיות חולה בשפעת והשארתי אותו לדאוג לבד איך להסתדר מחר.


אגב, לא שיקרתי, אני באמת מרגישה ששפעת, או התקררות או השד יודע מה, זוחלת לעצמותיי, ובאמת יש לי מחר פגישה עם העובדת הסוציאלית, וזה מביא אותי לבעיה הדחופה יותר – מה עושים עם עוגי?


הוא עדיין לא חזר לחוות ההכשרה ובזמן שהיה בבית בהמתנה לפסק הדין של התנועה מצבו הנפשי הלך והידרדר. במהלך ימי חול המועד הילד פשוט ירד מהפסים ועשה שטויות איומות ששוב, עדיף לא לפרט כי לך תדע מי קורא פה, ובסופו של דבר החליט להסתלק למי שהוא הגדיר כידידה שלו במושב ליד באר שבע (ששמו יישאר במערכת הבלוג ששוכנת לבטח בראשי הכואב.) רק כשהאימא של אותה ידידה מסתורית התקשרה בערב התברר שמדובר בבחורה שלמדה איתו בבית הספר ושהיא גם קרובת משפחה שלו כי אימא שלה היא בת דודה של אביו הביולוגי….


מבולבלים? חכו יש עוד, דיברתי גם עם אחותו הביולוגית, שגם היא מודאגת מאוד בגללו, והחלטנו שצריך לברר בקשר לעזרה נפשית לילד כי משהו אצלו לא בסדר, וכל השטויות שהוא עושה זו פשוט זעקה לעזרה.


מצד אחד זה מאוד מדאיג ומלחיץ, ומצד שני איזה מזל שהוא לא הלך לצבא. עוד קודם, לפני שכל הצרות התחילו, גם אני וגם הג'ינג'י (שלא חשוד ברגישות יתר) חשנו שאולי עוגי לא בוגר דיו למסגרת צבאית מלחיצה ועדיף שיישאר עוד קצת בחממה של הנוער העובד, מסתבר שצדקנו, ואיזה מזל שהילד קצת ירד מהפסים עוד לפני שנתנו לו נשק ביד.


במחשבה לאחור זה היה צפוי לגמרי, הילד הגיע אלינו בגיל חמש פלוס אחרי שעבר גלגולים ותלאות רבות, ולמרות שהלך לפסיכולוג ילדים במשך כשנה ומשהו בכל זאת אין להתפלא שעובר עליו שוב משבר.


אני מקווה שהוא יצא מזה מחוזק ובלי יותר מידי נזקים, אבל ברור לי שהעבר שלו ירדוף אחריו כל חייו.


זה לא הוגן – לא הגנים הדפוקים שהוא ירש ולא השריטות הנפשיות עקב אימוצו שגורמות לו לחוסר ביטחון ולשבריריות רגשית – אבל אלו הקלפים שהוא קיבל ועם זה הוא יצטרך להתמודד עד סוף חייו.


אני רק מקווה שצץרץ שהוא טיפוס שונה עם אופי אחר לגמרי יתמודד יותר טוב עם החיים מאחיו הגדול.


 


חוץ מכל הבלגנים האלו גם טיילנו קצת בחול המועד, ובעצם עשינו סקר של מרכזי מבקרים בכל מיני מקומות בסביבה ואספנו רעיונות למכון שלנו, שאולי נקים יום אחד.


התחלנו עם ביקור נחמד בפסטיבל הפפריקה שהתקיים בחוות התבלינים שהם השכנים שלנו, וכמה ימים אחר כך כשהבאנו את לילי לסמינר בעין גב ניצלנו את ההזדמנות וטיילנו קצת סביב הכינרת.


חוץ מזה שרבנו בנסיעה לשם והיה נורא חם ולח בטיול עצמו די נהנינו.  התחלנו עם מקום שמוקדש כולו לתמר, ואחר כך ביקרנו בחוות השוקולד של גליתא בדגניה, והיינו גם בירדנית – אתר טבילה שהוקם לנוחות עולי רגל נוצריים.


היה מאלף מאוד והסכמנו על הכול בלי ויכוחים, אולי נועדנו להיות שותפים עסקיים ולא זוג נשוי?


  ירדנית כנרת שלי


חוץ מזה במהלך הדיונים על עוגי קיימנו מעין אספה משפחתית סוערת שבה כל בני המשפחה, כולל לילי, השתתפו וערכו סיעור מוחות. ישבנו סביב השולחן, כל אחד אמר מה הוא חושב ומרגיש ומייעץ ובמהלך השיחה המשפחתית הזו לילי זרקה לעברי המון טענות על זה שאני פולנייה קרה ולא מחבקת, שאני תמיד כועסת ושלילד אין שום תמיכה מצידי.


מאוד נפגעתי, למה תמיד זוכרים לי את הפעמים שכעסתי והתרגזתי על הבלגן והמהומה שהם עושים ומקבלים כמובן מאליו את השנים הרבות בהן השקעתי את כולי בעבודה קשה ומפרכת למען המשפחה?


מאוד מעליב לשמוע מביתך בת העשרים – שאת אוהבת בכל ליבך ועשית כל כך הרבה ויתורים והקרבות למענה – שלא כיף אצלנו בבית, ושאנחנו אנשים לא כיפיים ולא נעימים.


אני הראשונה להודות שגם אני וגם הג'ינג'י רחוקים מלהיות מושלמים, ובטח עשינו המון שגיאות כבני אדם, כבני זוג, וגם כהורים, אבל האם הורים צריכים להיות כייפיים? זה התפקיד שלנו כהורים, לעשות לילדים כיף, או לחנך אותם לגדל אותם להכין אותם לחיים?


איך הם לא רואים שהם הדבר היקר לנו ביותר בעולם ושכל החיים שלנו בעשרים השנה האחרונות סובבים סביב הנוחות והרווחה שלהם?


ומה עם קצת תמיכה ועזרה לנו שבגלל העומס והלחץ של ההתבגרות שלהם, ובעיות הבריאות שלנו קורסים מהעומס? אני לא יודעת למה הזוגיות שלנו מתקשה להתמודד עם המצב, אבל זה המצב, זה כואב גם לנו, ולהתנפל עלינו בהאשמות זה ממש לא עוזר.


אני מודה שנפגעתי ונעלבתי ואני מרגישה די עלובה ומושפלת ואימא ממש לא מוצלחת.


הג'ינג'י כדרכו בקודש לא עוזר יותר מידי ורק מוסיף שמן למדורה. אם יש משהו שאני באמת זקוקה לו (הרבה יותר מתכשיטים יקרים) זה בן זוג תומך שיודע לתת יד וכתף ומילה טובה בזמן. חבל שהוא לא מבין את זה, אולי בגלגול הבא.


 

74 תגובות בנושא “אחרי החגים

  1. מכירה את ההרגשה שיש כשמסיימים מקום עבודה. משהו נעים …
    אני מקווה שלא תיכנסי ללחץ אם לא תמצאי מייד משהו אחר . מה עם דמי אבטלה?? בטח מגיע לך איך שהוא…(למרות שאת עוזבת).

    אהבתי

  2. זה בסדר, גם הבן שלי מתלונן שאני פולנייה מעצבנת וחופרת.
    זה באמת פוגע ומעליב, אבל לנו האימהות יש הרי כתפיים רחבות ואנחנו יכולות לשאת הרבה.

    בהצלחה במציאת עבודה חדשה.

    אהבתי

  3. אני אגיד משהו שלא תאהבי
    זה שלילי אמרה את מה שאמרה – קחי את זה בתור מתנה!
    היא יכלה להגיד לך כי היא בוטחת באהבה שלך אליה
    ואולי יש דברים שאת לא רואה?
    אולי יש משהו בדבריה?
    אז למרות מה שכתבת ואת חשה ואת בטוח צודקת –
    תקשיבי לה טוב טוב
    ותנסי לרשום, רגע לפני שזה בורח מהזכרון מה נאמר שם ותקראי כל יום ותבדקי
    יכול להיות שחיבוק אמיתי
    יתן לו תחושה שחסרה לו היום.
    אף אחד לא יודע
    אז למה להתנגד מראש?

    אני עברתי מסכת יסורים עם הבכורה שלי.
    השקעתי את כל כולי והיא רק רטנה.אז מה שווה ההשקעה אם היא לא רוצה את ההשקעה כמו שאני נותנת אלא כמו שהיא רוצה?
    לקח לי זמן, עשיתי שינוי בראש נתתי לה מה שהיא רוצה והופ – דברים השתנו.
    עם השנים החא למדה להקשיב גם מה שלי יש צורך.
    לקח זמן.

    ושוב – תני נשיקה גדולה ללילי על המצח – היא משהו!
    מגנה על האחים שלה ורוצה את טובתם, טובתך ובעצם רוצה שהמשפחה תרגיש משפחה.
    מקסימה.

    אהבתי

    1. הבת שלי מזכירה לי קצת עצמי בגילה, אמרתי כל מה שעלה במוחי ולא הבנתי שלפעמים צריך לצנזר קצת ולנסות לא לפגוע. אפשר להגיד הכל אבל חשוב לבחור בעיתוי ולעדן את הניסוח,
      עם הגיל גם היא תלמד.

      אהבתי

  4. צופה היקרה
    מצטערת, זנ השם השלישי שלך שאני מכירה וקצת מבלבל. בפעם הבאה תספרי לבוס שלך שאת עוזבת שבועיים לפני שאת עוזבת ויש לך שתי אופציות של ברזל למקום העבודה החדש, לא אחת. אחרת אפשר להתקע.
    בהצלחה במקום החדש.

    אהבתי

    1. הכי פשוט לקרוא לי בתיה, זה הרי השם שלי בלי קשר לניק שלי

      ואולי הייתי צריכה להיות פחות מתחשבת אבל רציתי לעזוב בצורה מסודרת וחלקה שתקל ככל האפשר על הבחורה שאני עובדת איתה ושהפכה עם הזמן לחברה טובה שלי.
      לא תיארתי לעצמי שכל כך מהר תימצא לי מחליפה מוצלחת.
      סך הכל זה לטובה, אני בטוחה שהכל יסתדר בסופו של דבר.

      אהבתי

  5. שלום לך. מה שלומך? קודם כל, אלו לא רק חייך שמעניינים אותנו אלא את עצמך, והאופן שבו את מראה את מי שאת כלפי העולם, ואיך שאת נפתחת כאן לפנינו על חייך מכל כיווניהם.
    התפלאתי לרגע כשלא הרגשתי שום חרטה במילותייך על כל שאת עוזבת את העובדה ושמישהי אחרת נמצאה למלאות את מקומך כבר עכשיו, אבל כשאמרת תשע שנים הבנתי הכל.(;
    תודה רבה על המחמאה לעמנו הרוסי!
    גרמת לי להיות גאה מאוד כשראיתי את התמיכה וההבנה שיש לך כלפי הילד כשאמרת שהמעשים שלו הם זעקה לעזרה. אני רואה הרבה בני-נוער יורדים מהפסים ונמצאת הרבה בסביבתם מכיוון שאני עוד אחת מהם, והם לא מקבלים את התמיכה הזו שאת נותנת לילד שלך, את ההבנה שפשוט חייבת להיות שם. זה מאוד מחמם את הלב. צר לי שהם לא תומכים בך חזרה כמו שאת תומכת בהם. הרבה אנשים מעדפים לראות את החסרונות על פני היתרונות, אבל זה כלל לא אומר שהם לא קיימים – בך הם קיימים, ועוד איך!
    את אמא נהדרת, תשמרי על קור רוח בתקווה שיום אחד הם יבינו את הגודל והערך של כל מה שנתת להם.
    דיאנה.

    אהבתי

    1.  יש משהו בחינוך של העולים מרוסיה שגורם להם לקחת את העבודה מאוד ברצינות.
      זה בטח ילך לאיבוד בדור הצעיר שכבר התחנך בארץ, אבל אלה שגדלו בתקופה הקומוניסטית הם בעלי מוסר עבודה גבוה ותענוג לעבוד אתם.

      ואני מאוד מקווה שהילדים שלי יצלחו את המשברים של גיל ההתבגרות ויהפכו יום אחד להורים טובים ולאנשים מאושרים.

      אהבתי

      1. כן, אין מה לדבר על הדור של היום. לא עבר אליהם שום דבר מההורים במובן הזה, והם גם לא חיים את החיים שלהם קשה מדי, אז גם הפינוק הזה תורם להתנהגות הלא אחראית והשטותית שלהם.
        עם כל מה שאת נותנת לילדים שלך הם יעברו את גיל ההתבגרות בהצטיינות! ויהיו הורים נהדרים בעצמם.
        שמתי לב שהוספת תמונות שלא היו שם בפוסט קודם ופירטת כמה שורות נוספות. תודה שחלקת איתנו, הנופים של הכינרת מרהיבים.

        אהבתי

  6. אין לי ספק שההורים שלי (ובמיוחד אמא) משקיעים בנו הילדים את מירב המשאבים ב26 שנים האחרונות, בלי לתת כמעט כלום לעצמם, ולמרות ההערכה והאהבה שלי אליהם בכ"ז הם עולים לי על העצבים 8 פעמים ביום, ויש לי עליהם מליון תלונות. זה לא סותר. יחסי הורים וילדים זה כמעט תמיד עניין מורכב ומתוסבך ומלא ברגשות טעונים ואכזבות הדדיות, אני לא אתפלא שכך גם הקשר שלך עם הורייך.

    אהבתי

    1. יחסי הורים וילדים זה באמת עניין מסובך מאוד

      העניין הוא שלילי כבר כמעט לא בבית כי היא משרתת בצבא בדרום הרחוק ובאה מעט מאוד הביתה. תמיד הרגשתי שיש לי ולה קשר מיוחד והבנה גדולה ומאוד כאב לי לשמוע ממנה ביקורת כל כך בוטה.
      אני לא חושבת שהיא מבינה כמה קשה לי ועצוב לי לאחרונה.

      אהבתי

      1. מאוד כואב לקרוא. אולי תנסי קצת לדבר איתה לבד ולהסביר מה קורה איתך, היא נשמעת נערה רגישה, ואולי סתם נכנסה לקטע של תלונות ולא חשבה על ההשלכות. את נשמעת לי אמא נפלאה עם השילוב של הדאגה המתמדת לילדים ביחד עם זה שאת לא מנסה לשנות אותם ויש לך כבוד אמיתי לבחירות שלהם.

        אהבתי

      2. אתמול בערב, כמה שעות אחרי שכתבתי את הפוסט הזה היא התקשרה (אני חושבת שזו יוזמה של אימא שלי) לשאול מה שלומי.
        אני יודעת שהיא כבר מצטערת שהעליבה אותי ורק מתביישת להגיד.
        אנחנו נהיה בסדר, זה עוגי שמדאיג אותי מאוד.

        אהבתי

  7. חיים מעניינים יש לך בזמן האחרון…
    לפחות אין רגע אחד משעמם.

    ובנימה מעט יותר רצינית.
    שום דבר לא נעשה כך סתם ולכל דבר יש את הסיבה שלשמה הוא נעשה. אין מקריות בעולם. את עשית מהפך בחיים שלך. עזבת מקום עבודה בטוח (ולא משנה אם היה לך טוב שם או לא, העבודה היתה בטוחה וקבועה) ועדיין לא מצאת מקום אחר. יש בעיות עם הילדים והנה אפילו בבסיס הזה שלכאורה נראה יציב, יש תנודות וזעזועים. לפתע מושמעת באוזנייך בקורת שמערערת עוד יותר את הבטחון.

    יש המשך.

    אהבתי

    1. כל זה אומר לי דבר אחד – את חייבת לנטוש מהלכים בחייך שאת רגילה להם ולפנות לדרך חדשה. לצורת חיים שונה ממה שהיה. אפילו לערכים אחרים.
      נראה לי שכמו בכל סיטואציה, גם את נתת לעצמך את הפתרון בתיאור הבעיה.
      הפתרון הוא בעבודה משותפת, ביחד, בתיאום ובהערכה הדדית עם הג’ינג’י במכון שלכם. כאשר אתם עובדים שם יחד – הדבש ניגר תרתי משמע. כאשר אתם בנפרד – המרירות גוברת.

      בהצלחה

      אהבתי

  8. אוף אוף אוף – את כזאת פולניה… עושים אפצ’י אחד וחושך על פני תהום?

    אני שמח שדברים חוזרים למסלולם, הנה עוגי חוזר וצץרץ רעב והג’ינג’י אצל אמא והעכבר בגינה ובטח בגלל ההצטננות יש לך קול סקסי – מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

    אהבתי

  9. בואי לא נגזים
    לא כל שפעת,היא שפעת חזירים ולא כל מי שחולה בשפעת חזירים,מת
    זוגתי ובתי שתיהן חולות מהתחלת השבוע,זו בוירוס בדרכי הנשימה וזו בוירוס אחר ואני סועד אותן,מחלק תרופות,עושה תה ועוד כהנה וכהנה
    אני בטוח שגם את תבריאי וכולנו נצא במחולות

    אהבתי

    1. אני מאוד מקווה שאתה צודק, אישית אני לא מודאגת כלל אבל התגובות של הסובבים אותי מלחיצות אותי קצת, צץרץ מוכן לנסוע איתי במכונית רק אם כשהוא יושב במושב האחורי וראשו מחוץ לחלון

      אהבתי

  10. מצבי דומה למצבך,  ורק עכבר עוד לא ראיתי (אולי בגלל שהכדור נגד אלרגיה הרדים אותי מכדי שאוכל לראות אותו)   –  והידד לתושיה שגילית בסגירת החלון!  (כי זה לא פשוט להיות יותר זריזים מעכברונים קטנטנים).
    תחזיקי מעמד!

    אהבתי

  11. מזדהה איתך בעניין השיעול . אני השתעלתי למעלה משבועיים, ורק בגלל הסביבה עשיתי כל מיני בדיקות ( צילום חזה , ריאות וכו’- הכל תקין אך היה לי קשה לנשום…)
    כולם היסטריים מהשפעת הזו !

    בעניין העכבר- כל הכבוד! – אני הייתי צורחת ובורחת…

    מקווה שתתקבלי לעבודה שאת חושקת בה (:
    ובעוד שבועיים נאחל לך מזל טוב !

    אהבתי

  12. רפואה שלמה.
    יש המון חולים בעונה הזאת, זה הסתיו משום מה מביא איתו מחלות.
    גם בעלי היה חולה השבוע וגם בעבודה היו כמה חולות.

    אני מקווה שלכבוד היום הולדת תרגישי יותר טוב וגם שתמצאי עבודה.

    אהבתי

  13. כולי הערצה נוכח התמודדויותייך הנחושות מול  נחשולי החיים לסוגיהם.
    אבל הכי מהכל, העכבר!
    כמי שגרה בקומת קרקע צמודת פרדסים שנחרשו והפכו תוך שנתיים לעיר שלמה, לא אעמיד פנים שהמיקי-מאוס הזה לא ביקר גם במטבחי הצנוע.ביקר גם ביקר. אבל איפה אני ואיפה את. לא אכנס לפרטים (יש גבול למידת ההשפלה שאני מסוגלת להיזכר בה), אומר זאת כך, צופה- מהצד -יקרה: את לוקחת בהליכה.
    זהו.
    נראה לי שאת תסתדרי יפה גם עם כל השאר, ובכל אופן איחוליי לך למציאת עבודה מהירה, ולכל השאר.
    שבת שלום

    אהבתי

  14. אף פעם אל תגידי את זה! יזכירו אותך ברדיו בתור קורבן נוסף לשפעת החזירים? השתגעת? תלכי לרופא, תיבדקי, שיאמר לך מה יש לך ואיך לטפל בזה(ורוב הסיכויים שזו הצטננות רגילה בגלל עונת המעבר!), ותבריאי מהר!!! אני מבינה שמשפחתך לא תומכת בך מי-יודע-כמה בתקופה האחרונה, אבל זאת לא סיבה לשקוע כל כך למטה בתוך נפשך, תתעודדי! יש המון אנשים שאוהבים אותך ואני בניהם!אני מבינה את הלחץ בבית, ואת ההתנהגות המוזרה שלהם כלפייך, ובנוסף להכל את הלחץ למצוא עבודה בשביל לייצב ולפרנס את המשפחה, אבל החשובה בכל העניין הזה היא קודם כל – את!

    אהבתי

  15. אני לא הבנתי למה הג’ינג’י אצל אמא שלו
    ומה גם כשאת חולה- את עושה הכל בבית
    בגלל שכבר אמרת שאת מרגישה טוב- אאחל לך רק המשך חיים בריאים 🙂

    אהבתי

    1. הג’וינג’י נסע לאימא שלו לעבוד, חלק מהכוורות שלנו שם, רק שם יש מטעי אבוקדו והאמת שזה די כיף, לנוח ממנו קצת.
      עדיף שהוא לא ידבק ממני, כשאני חולה אני קצת מקטרת אבל ממשיכה כרגיל אבל כשהוא חולה…
      עדיף שיהיה בריא.
      יום אחד כשתהיי אימא תגלי שאימהות לא יכולות להיות חולות בנחת, פשוט לא יכולות.
      עוד משהו שלא מגלים לנו לפני שנעשה מאוחר מידי.

      אהבתי

  16. לא חייבים לציין את הגיל בקורות החיים. אף אחד לא יודה בכך, אבל הרבה מעסיקים מסתכלים קודם כל על סעיף הגיל (אם קיים) לפני שהם בכלל קוראים את קורות החיים. אז עדיף לא לכתוב גיל, וגם לא מצב משפחתי. רוצים לדעת בת כמה את? שיתכבדו להזמין אותך לראיון.  
    בהצלחה בחיפושים. מקווה שתמצאי עבודה במהרה, ובכל מקרה, אל תאבדי סבלנות זה רק עניין של זמן עד שמגיעה עבודה.

    אהבתי

  17. כשעבדתי בבנק היה שם מאבטח בן 63. הוא סיפר לי שעבד 30 שנה בחברה מכובדת ואז בגיל 58 יצא לפנסיה. שיעמם לו בבית והוא רצה תעסוקה, אז הוא חיפש עבודה ומצא רק באבטחה. יצא לי לדבר איתו על הקטע שכתבת בפוסט מילה במילה. הוא באמת אמר שאדם בן 50 הוא חרוץ יותר ויש לו מוסר עבודה גבוה יותר ונסיון חיים גדול יותר והוא שקול יותר ועוד אלף ואחד יתרונות. והוא באמת אמר שהוא לא מבין למה מקומות עבודה לא רוצים לקבל אנשים מבוגרים. הוא כל הזמן שאל: מה אכפת לבוס של מקום עבודה שאדם בן 50, אם הוא חרוץ והגון וחכם?
    שאלתי את אימא שלי והיא אמרה שסבא שלי ז"ל נתקל בדיוק באותן בעיות. היא אמרה שכנראה שמקומות עבודה מחפשים ראשים צעירים ומודרנים, אבל זה לא הסבר מספיק טוב מבחינתי. אני באמת סקרנית לדעת למה מקומות עבודה לא רוצים מבוגרים

    אהבתי

      1. התחושה שלי, שאותם אלה שמחפשים עובדים תחתיהם (כפיפים),
        מעדיפים אנשים שצעירים מהם להתנשא עליהם/לנהל אותם,
        ולא אנשים בוגרים ומנוסים מהם, שאולי יזכירו להם את ההורים….

        זה חוץ מהנטייה הכללית (האוניברסלית?) לראות בכל מי שבוגר ממך –
        זקן ונחות. 
        (תחשבי איך את שופטת אנשים שמבוגרים ממך – אך בכמה שנים…)

        אהבתי

  18. אין לי ספק שהגיל משפיע על חיפוש העבודה, אבל סירוב מקבלים בכל גיל, וההתמודדות איתו היא קשה תמיד. זה לא נעשה קל או קשה יותר עם הזמן. חברה טובה שלי, כשהיתה בת 28, רווקה ובשיא עלומיה, חיפשה עבודה במשך (תחזיקי חזק) שנה שלמה. שנה. שנה של חיפוש וסירוב ונסיון וראיונות וגועל נפש אינסופי. אף אחד לא מחפש עבודה כי הוא נהנה מזה. מחפשים עבודה כי רוצים עבודה אחרת. ומגיעה לך עבודה אחרת. אל תשכחי את הלקח שלמדת מהמוות ההוא שזיעזע אותך. מגיע לך להנות ממה שאת עושה. אל תוותרי לעצמך.

    אהבתי

    1. תודה, אבל אני לא מסכימה אתך.
      חיפוש עבודה הוא עיסוק מפרך שגוזל המון זמן ואי אפשר לעבוד ולחפש עבודה, ניסיתי וזה לא הולך.
      רק למובטלים יש די זמן ומוטיבציה להתרוצץ ולחפש עבודה חדשה.

      אהבתי

  19. אני בטוח ומשוכנע שאם תתמידי ותתעקשי – תהיינה גם תוצאות חיוביות.

    יחד עם זאת, אני עדיין מתעקש שהדבר הטוב ביותר שתוכלי לעשות הוא לעבוד יחד עם הג’ינג’י במכון שלכם.

    אפילו אם רק תצאי לשדות ותשירי סרנדות לדבורים…

    אהבתי

    1. אם אני אתחיל לשיר סרנדות כל הדבורים שלנו יברחו מהכוורות

      והעבודה עם הג’ינג’י היא עבודה שאני עושה כל הזמן, בעיקר בסופי שבוע ובערבים, זו הסיבה שאני מחפשת משרה חלקית.
      המצב האידאלי בשבילי היה לעבוד מהבית ולקבוע לעצמי את סדר היום לבד.
      אולי זה עוד יקרה.

      אהבתי

  20.  
    כן, את צודקת. העולם שייך לצעירים, "יפים ואמיצים", למשכילים, לשאפתנים, לצברים ועוד כהנה וכהנה. אני חושבת, שלא כל כך אוהבים להעסיק אנשים יותר מבוגרים כי אלה אנשים אומנם חכמים ופנויים יותר מהצעירים שבינינו, אך אלה הרבה פעמים אנשים עייפים וגם לצערי, חולים יותר. הם לא רוצים להשקיע הרבה כי נמאס להם כבר. הם לא מאמינים שצפוי להם קידום או תגמול כלשהו לכן הם פשוט מושכים את העבודה עד הפנסיה. אני יודעת למשל, שאמא שלי, אישה בת 55 שעובדת במכירת קוסמטיקה, רק מחקה שהעסק הזה של הפרנסה יגמר והיא תצא לפנסיה.

    אהבתי

  21. המשך:
    דוגמא נוספת: במקום העבודה שלי הייתה גברת בת 73 שמבחינה כלכלית לא רצתה לצאת לפנסיה. מכל הבחינות האחרות היא הייתה כבר מזמן מוכנה לעוף מכאן. אז היא עשתה עבודה חלקית, השתמטה, העבירה את עבודתה לעובדים אחרים, יצאה להפסקות אין סופיות וכו’. בסופו של דבר, הוחלט על ידי ההנהלה להוציאה לפנסיה כמו שאומרים, בכוח.
    אבל שתדעי לך, נורא קשה למצוא עבודה בכל גיל. אני (בת 29) חיפשתי עבודה כשלושה חודשים, למרות שאז הייתי בת 23, בעלת תואר ראשון, בלי ילדים ובעל. היו לי המון קישורים אבל זה לא עניין אף אחד. פשוט לא "נדלקו" עלי. בסופו של דבר, מצאתי עבודת מזכירות במשרד לראיית חשבון בו עבדתי כמעט 3 שנים. העבודה הייתה נוראית, אבל היא פרנסה אותי ואת משפחתי. לא העזתי לעזוב כי לא יכולתי להרשות זאת לעצמי. בקיצור, מה שאני רוצה להגיד לך זה, שלא קל, במיוחד בימינו, למצוא עבודה.

    אהבתי

  22. המשך:
    התחרות, הגיל, המצב הכלכלי הקשה, הבריאות הרופפת – כל אלה ועוד מקשים מאוד על מציאת עבודה כלשהי, ואני ממש לא מדברת על עבודה מהנה שאוהבים. הכל תלוי בטיימינג ובמזל, כנראה. אז שיהיה לך בהצלחה, ואל תתייאשי מהדחייה הראשונה הזאת. אחריה לצערי, יהיו עוד דחיות, אבל, בסופו של דבר אני מאמינה שתמצאי את מה שאת מחפשת. בהצלחה.

    אהבתי

    1. תודה, ואחת הסיבות בגללה אני עוזבת את עבודתי הנוכחית היא שבאמת נמאס לי והתעייפתי ממנה, רוצה משהו שמתאים לי יותר ושיהיה לי יותר סיפוק ועניין.
      אני מקווה שזה יקרה יום אחד.

      אהבתי

  23. אני מאמאמין שנשים בגיל הזה יכולות למצוא עבודה
    צריך יותר להתאמץ,אבל זה אפשרי
    אצל גברים בגיל הזה זה אחרת ואני שמח שאני עובד במקום שנותן בטחון כלכלי

    אהבתי

    1. אני מקווה שאתה צודק, ואמנם ביטחון כלכלי זה חשוב מאוד אבל אם כל שעה שמבלים בעבודה נמתחת לנצח ונורא מתסכל ומשעמם שם אין שום כמות של כסף שיכול לפצות על זה.
      אף פעם לא הרווחתי מי יודע מה, אין לי הרבה דרישות בתחום הזה כל מה שאני רוצה זו עבודה שלא תגרום לי שעמום ותסכול והרגשה שאני בכלא.

      אהבתי

  24. אני מחבקת אותך, ואומרת-יהיה בסדר.

    החרדות האלה מוכרות לי קצת,ובכ"ז אני נזהרת לא לומר דברים שישמעו כאילו אני מבינה מדי. כי אני עוד לא שם,אבל אהיה. גם במצבי יש משבר כלכלי,וגם אני הרגשתי יותר מפעם שלא סופרים אותי. אבל את מנוסה הרבה יותר, וזה לזכותך…

    יהיה בסדר.נקווה.תמשיכי לחפש ובסוף תמצאי.אופטימיות חשובה בדברים האלה.

    שירי.

    אהבתי

    1. הבלוג מאוד עוזר, התמיכה והעידוד מחזקים אותי וגם נוח יותר לחפש עבודה דרך האינרנט.
      לא להאמין כמה העולם השתנה בעשר השנים האחרונות, אני מאושרת שאני מעודכנת ולא פוחדת מהמחשב כמו נשים אחרות בגילי.

      אהבתי

  25. הייתי במצבך לפני 5 שנים וכעידוד קראי כאן <a href=http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12929&year=2003&month=9http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12929&year=2003&month=9<br />
    מאחלת לך המון הצלחה..
    אם הקישור לא עובד תכנסי לפוסט שלי להתחלה התחלה.. ואח"כ ליולי 2004

    אהבתי

    1. נכנסתי וקראתי בשמחה.
      אני מקווה שלא אצטרך להמתין זמן רב כל כך, זה בעיקר עניין של מזל וקשרים.
      כבר מזמן שמתי לב שגם אם אתה משקיע המון זמן ומאמצים בכתיבת קורות חיים והרשמה לכל מיני אתרים בסוף מתברר שההצעה הכי מוצלחת באה מהקוזינה של השכנה מלמטה שבמקרה החבר של הבת של הקוסמטיקאית שלה מחפש מזכירה או משהו כזה…

      אהבתי

  26. לקוות לטוב זאת לא ברירה זאת האפשרות היחידה. כדאי שבמצבים כאלה שתמרי על רוח אופטימית. אני איתך בכל מה שאת עושה. כל הכבוד שנרשמת לאתרים ולא ויתרת ושקעת בעצמך רק בגלל שמה שרצית לא הסתדר. להבא את יודעת שפזיז הוא פחות יעיל, זה כבר משהו טוב שהוצאת מזה – למידה עצמית אף פעם לא נגמרת במשך השנים, ו50 זה אדם מבוגר ולא זקן, תסלחי לי את לא נראית רע וגם יש לך עוד הרבה זמן עד הפנסיה, מי שלא יקח אותך מפסיד אדם שקול שיודע מהחיים שלו. תחזיקי מעמד, ותזכרי שאת הכי טובה בכל מה שתבחרי לעשות.
    דיאנה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s